הרודן שלא ידע לזייף בחירות

בדצמבר 1989, אחרי שמסך הברזל התרומם, וחומת ברלין נפלה, ניקולאה וילנה צ'אושסקו עדיין היו משוכנעים, שרודנות-הברזל שלהם ברומניה תוכל להתקיים לאורך ימים. הם זימנו עצרת תמיכה במרכז בוקרשט, אבל מירכתי הכיכר התחילו לעלות קולות המחאה הראשונים נגדם. תחילה נשמעו רק הימהומי רטינה, אחר כך נשמעו קריאות ביניים.

ילנה נשמעה לוחשת בעצבנות לבעלה: "תבטיח להם העלאת שכר, תבטיח, עכשיו". אבל קולות המחאה גברו, והטביעו את הרודנות. בני הזוג עצמם הוצאו להורג. הקלטת של משפטם מלמדת שהם היו המומים. הם לא הבינו מדוע העם בגד בהם.

11 שנה אחר כך, בבלגרד הסמוכה, רודן בודד מאוד מסתגר בחווילתו המבוצרת בחברת אשתו רבת הכוח. חזקה עליהם, שהם מהרהרים במידה של שותפות-גורל בניקולאה וילנה. נשיא יוגוסלביה, סלובודן מילושביץ', ואשתו רבת ההשפעה, מיריאנה מרקוביץ', הובסו בבחירות. בשעת כתיבת הרשימה, הבוקר, הם עדיין סירבו להודות, וינסו אל-נכון להיאחז בשלטון. אבל עניין אחד הוא בלתי הפיך: הסרבים למדו את הכוח המדהים של זקיפת הקומה הקולקטיבית לנוכח דיכוי ומניפולציה.

מילושביץ' הוא תזכורת על כל קלקולי הפוליטיקה ב-200 השנה האחרונות. הוא יצא מחלציה של שיטה קומוניסטית טוטליטרית, ולבש במהירות מסחררת אדרת של לאומנות קיצונית. הוא עלה לשלטון, והחזיק בו במשך 13 שנה, באמצעות הסתה של קבוצות אוכלוסייה זו נגד זו. רודנותו היתה מיוסדת על ניצול בלתי פוסק של הבדלים: אתניים, דתיים, חברתיים וכלכליים.

הוא קיווה ללכד את הסלאבים נגד הלא-סלאבים, ונכשל; הוא קיווה ללכד את הנוצרים נגד המוסלמים, ונכשל; את הנוצרים-אורתודוקסים נגד הקתולים; את הפועלים נגד האינטליגנציה; את הכפריים נגד העירונים; את המזרח נגד המערב. ונכשל, ונכשל, ונכשל. הוא חשב, שיוכל להסתמך על האינסטינקטים הקודרים ביותר של נפש האדם: שנאה ופחד. בסופו של דבר, הוא לא היה מסוגל אפילו לזייף בחירות.

נפילת צ'אושסקו העבירה בשעתה רטט של פחד בגוום של רודנים בכל העולם. הם חששו, שהתנהגות הרומנים תיתן רעיונות לא רצויים לנתיניהם הכנועים. והיא דווקא נתנה: בזמביה, בבנין, בטוגו, בקונגו, בזאיר - רק לא בעולם הערבי. כמעט אין מנוס מלתהות באיזו מידה הדראמה של בלגרד, דרך צלחות הלוויינים, תיתן למיליונים רעיון מסוכן ביותר: החרות אינה מוכרחה לעצור בחוף המזרחי של הים התיכון.