לפני שבועיים, ב-29 באוקטובר, צויין יום השנה לטבח בכפר קאסם בהוצאת ספר חדש
בעריכת רוביק רוזנטל. בישראל אין מוטיבציה מיוחדת לעסוק בנושא. במיוחד בעת
הנוכחית, כשיחסינו עם הערבים, מבית ומחוץ, נבחנים מחדש. במיוחד כשחמישה ימים
אח"כ מצויין יום השנה לרצח רבין שמפקיע את הזיכרון הלאומי ובוודאי שמסיט אותו
מזיכרם של 43 קורבנות הטבח ההוא (הערבים מציינים 49, כתב האישום התייחס ל-
43).
41 מתוכם נורו בדם קר על-ידי שלום עופר וצוותו. עופר, שספק רב אם שמו אומר
משהו למישהו, היה הפרשן הרצחני ביותר לפקודה העמומה על העוצר שהתגלגלה מלמעלה.
תחילתה ב"אללה ירחמו" המפורסם של המח"ט ישכה שדמי, המשכה במפקד גדוד משמר הגבול
מספר 1 רס"ן שמואל מלינקי. מלינקי הפיח בה את התוכן הקטלני, שלא חילחל בצורה
אחידה כלפי מטה. חלק ממפקדי הכוחות (חיים לוי, פרנקנטל, קול, מנשס) התעלמו
וסירבו, חלק התחמקו. ואילו חלק קפצו עליה כמוצאי שלל רב, כהזדמנות לפרוק באמצעותה
את שנאת הערבים. כך ראה בן-גוריון את השרשרת: "חוסר זהירות בדיבורו של שדמי,
טיפשות של מלינקי וסאדיזם של דהאן ועופר".
"סאדיזם" זה, מייחס רוזנטל בחלקו, להרכבו האתני של משמר הגבול ולפוטנציאל הדליק
שבהפקדת גוף צבאי מזולזל ובעל תדמית נמוכה על האוכלוסיה הערבית. המתיחות ערב
מבצע קדש קיצרה מאד את הפתיל. רקע אפשרי נוסף: תכנית 'חפרפרת' שבוטלה אמנם
יום לפני הטבח, אבל רוחה ריחף באוויר. התכנית נועדה לגרש את ערביי המשולש אם
תפרוץ מלחמה. הטבח, לפיכך, היה גם אמצעי וגם מטרה.
כלומר, לא רק שנאה, בוז וחשדנות הניעה את הטובחים, אלא "שיקול מבצעי" כדברי
שלום עופר: "כל ערבי שנתקלתי בו במסגרת תפקידי, הייתה הוראה להורגו. תמיד הסבירו
לי כי ערבים הם אויבי המדינה ומהווים בה גיס חמישי".
הטבח נולד מהפקודות, מהשנאה, מהמתח הצבאי והלאומי שהלך והתעצם לקראת קדש וממציאות
שכפתה על מאות נשים וגברים להפר את העוצר מכיוון שלא ידעו עליו, וממילא לא
היה להם כל סיכוי להגיע בזמן לבתיהם. רבים הגיעו לביתם בשלום, בגלל שכל ישר
ומצפון שהופעלו בגזרות שונות. איתרע מזלם וגורלם של אלה שנקלעו לנתיב עליו
הופקד טר"ש שלום עופר. "היינו כמו גרמנים, ביצענו פקודות באופן אוטומטי", סיפר
בראיון מאוחר יותר.
עובדת קיומו של הטבח הוסתרה מידיעת הציבור. השמועות הופצו מחוץ למדינה ולחץ
ציבורי בינלאומי הוביל למשפט. 11 שוטרים הועמדו לדין בפני בית דין מיוחד בראשותו
של אל"מ בנימין הלוי. 8 הורשעו ברצח בכוונה תחילה ונגזרו עליהם עונשי מאסר
בהתאם לדרגתם, החל משבע שנות מאסר ועד 17 שנים למלינקי. פסק הדין ניתח באופו
מעמיק את סוגיית הציות לפקודה מגבוה ופיסקה אחת ממנו נלמדת מאז בכל תולדות
החינוך הערכי בישראל, זו העוסקת בסימן ההיכר של פקודה בלתי חוקית בעליל: "הפרת
חוק גלוייה ומובהקת הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב
אינו אטום או מושחת".
לבן-גוריון היה חשוב להפריד בין הטבח לצבא ובינו לבין המדיניות. עצם קיומו
הלך וטושטש, התודעה הפוליטית הירודה של הכפריים באותה תקופה סייעה. קויימה
סולחה, פיצויים שולמו והתקשורת הישראלית שממילא לא מתעניינת במיוחד בערבים
לא עשתה עניין גדול. ועם זאת, לקח הדגל השחור הוטמע, לפסק הדין הייתה תרומה
חשובה בגיבוש מוסר הלחימה הישראלי ומקרה דומה לא חזר על עצמו בכל מלחמות ישראל
מאז. במובן זה צודק רוזנטל, המשפט היה משפט מוסרי יותר מאשר "משפטי".
שר החינוך לשעבר יוסי שריד קרא לכלול את פרשת כפר-קאסם בתוכנית הלימודים באזרחות
בבתי הספר. אסופת המאמרים שכלולה בספר מהווה בסיס מצויין לכל מי שמעוניין לקבל
מושג, על העובדות, הרקע המשפטי, החברתי, התקשורתי והחינוכי של הפרשה. מלבד
רוזנטל, כתבו בו מרב מימון-שניצר, מוסטפא כבהא, אילן שיף, עדי פרוש, דליה קרפל,
אברהים סרסור, אריה ברנע, נאוה רוזן. בספר צילומים רבים, תעודות וקטעי שירה
וספרות ומפתח שמות ומונחים.
רוביק רוזנטל (עורך), כפר-קאסם, אירועים ומיתוס, הוצ' קו אדום הקיבוץ המאוחד,
256 עמ'.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
