אם היו לי תוכניות לנסות להפוך להורה בזמן הקרוב, הן נכנסו בסוף השבוע האחרון
להקפאה עמוקה. הכל בגלל "הורים וגורים", תוכנית השייכת לז'אנר התוכניות להורים-יאפים-שזה-עתה-ילדוועולמם-התהפך,
המציפות בזמן האחרון את ערוץ 2.
אבל בעוד שתוכניות כמו "זמן הורים" ו"לשבת, לקום", דשות בזוועה הפתאומית שנחתה
על אנשים לגמרי נורמליים באמצע חייהם, בוחרת "הורים וגורים" להביא את מוצגי
התביעה לאולפן. בתוך סט תפאורה, המרופד בכריות כתמתמות ווילונות ורדרדים, מכנסת
המנחה מיכל צפיר כנופיה של עוללים בני שנתיים, המלווים בהורים כבויי המבט,
ואז מכריחה אותם לקחת חלק במשהו שנראה כמו שילוב בין שעת סיפור לשעת כושר.
במהלך חצי שעה, ממלאת צפיר את המסך בשירי משחק שהשורה החוזרת שלהם היא "בואו
נשחק יחד, בואו נשחק יחדיו", תוך שהיא מאלצת את קהלה השבוי להצטרף אליה בקפיצות
וגילגולים לא ברורים. הילדים לא מבינים מה היא רוצה - בגלל שהם בני שנתיים,
וההורים לא מבינים אותה - בגלל שפעם הם היו עורכי-דין ורואי חשבון, והמוח שלהם
עדיין לא נמס לחלוטין כפי שהיא בוודאי חושבת.
אבל מה שבאמת יפה ב"הורים וגורים" זה, שלא מרבים בדיבורים. רווקים כמוני יכולים
לראות באורחים של "זמן הורים" ערימה של קוטרים, שלא מסוגלים לקחת אחריות על
הבחירה שלהם להביא תינוק לעולם.
עם זאת, גם אנחנו קשי הלב, חייבים להודות שליבנו יוצא אליהם, כאשר אנו רואים
אותם מופיעים אחר-כך באולפן של צפיר. הם נראים שם כל-כך מסכנים ונבוכים, שאין
לנו אלא להזדהות איתם, תוך שאנו מסיקים בחשאי את המסקנות הנכונות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
