עלייתו ונפילתו של אלברטו

בעיצומו של המשבר הפוליטי החריף ביותר שידעה פרו מימיה, החליט המנהיג שעמד בראשה של פרו במהלך העשור האחרון לעזוב את המדינה, כשהוא משאיר לאחרים לאסוף את השברים. אפילו המשוכנעים שבחסידיו הודו כי פוג'ימורו, שבחר להתחבא במלון טוקיו המפואר, במרחק אלפי ק"מ, נטש את הספינה בשעתה הקשה ביותר. רוח הלחימה המפורסמת שלו, כמו גם עקשנותו, נטשו אותו. זה היתה דרך עלובה לסיים את עשור שילטונו, שהידרדרותו החלה עם האשמות השחיתות שהחלו לצוץ באחרונה. אלא שלמרות חסרונותיו הרבים, עדיין מתייחסים התומכים הנאמנים אל בן המהגרים היפאני בן ה-62 כאל נשיאה המוצלח ביותר של פרו בעת האחרונה.

האירוניה החריפה היא שהמנהיג, שתיאר את עצמו כמי שהשכיל לתפוס את הנפש האנדית ונתפס כמי שלחם לביסוסה של זהות פרואנית, נדרש היום להעביר את שנות הפרישה שלו בארץ אבותיו, כשהוא גולה מהאנשים שהגדירוהו כ"אל צ'ינו", שם חיבה לכל מי שמוצאו מאסיה.

נפילתו הדרמטית נבעה ממערכת היחסים הבעייתית עם ולדימירו מונטסינוס, ראש שירותי הביטחון שלעבר, שנחשב ליד ימינו של פוג'ימורו, וקנה לעצמו את התואר "רספוטין הפראני", בשל הכוח שכנראה החזיק מאחורי הקלעים. מונטסינוס נמלט, והוא מתחבא על פי הערכות במקום כלשהו בפרו, על רקע שורה ארוכה של האשמות נגדו, ביניהן הוראות לביצוע מעשי רצח ועינויים במהלך כהונתו כראש השירותים החשאיים של פרו (SIN).

תחילת המשבר בקלטת וידיאו שנחשפה לפני חודשיים, בה מנסה מונטסינוס לשחד איש קונגרס מהאופוזיציה לערוק לצד הקואליציה. כה הדוקה היתה הברית הפאוסטית בין שתי הדמויות המובילות במדינה, עד כי נראה היה שאחד לא יוכל לשרוד ללא השני.

נפילת פוג'ימורו, מהירה ממש כמו עלייתו לשלטון, מזכירה במקצת את סיפור בריחת נשיאה הקודם של פרו, אלן גרסיה, מן המדינה לפני עשור כדי לחיות בגלות הנוחה של פאריז. גם אז האשימו המבקרים את הנשיא כי מעל בכספי מדינה ונטש אותה בשעתה הקשה.

פוג'ימורי, שאימץ את מורשתו המפוקפקת של גרסיה, הפך לנשיא פופולארי מאוד, במיוחד בקרב האוכלוסיה העניה והרעבה של המדינה. הוא זה שחתום על המפנה שעברה כלכלתה של פרו ועל התבוסה שהנחיל לכוחות המחתרת. הוא בנה כבישים, פיתח תשתיות והביא בעצמו מזון ומוצרי הלבשה גם לקטנים שבין כפרי האנדים, כחלק מסיוריו הרבים במדינה.

הוא פנה למוסר העבודה הגבוה של אנשי האנדים, כשהעביר להם מסר פשוט של "כנות, עבודה קשה וטכנולוגיה". לא אחת אפשר היה למצוא אותו מנהל קמפיינים פוליטים כשהוא לבוש בג'ינס ועומד בצילו של טרקטור.

נראה היה שנהנה הנאה רבה למשול על עם כאוטי ומפוצל. כאשר נכנס לתפקידו ב-1990 סבלה המדינה מהיפר-אינפלציה וקיפאון כלכלי. הטרור שהיה אז בשיאו איים על עצם יציבותה של המדינה. פוג'ימורו, בברוטליות נטולת רחמים שהפכה לסמלו המסחרי, צד את אנשי הגרילה של מחתרת נתיב הזוהר במשך חמש השנים הראשונות לכהונתו.

הקמפיינים שניהל ביד רמה נגד הטרור והסמים היו ההישג המזהיר ביותר של תקופת שלטונו. אולם קמפיינים אלו גם תרמו לנפילתו, משום שהם סיפקו כוחות רבים בידי ראש השירותים החשאיים לשעבר, שסייעו לו להפוך לחוק בפני עצמו.

בשתי תקופות כהונתו בשנות ה-90 יכול היה פוג'ימורי לזקוף כמה הצלחות: השבת היציבות הכלכלית, סיום סכסוך ארוך שנים עם אקוודור וניצחון על המורדים המרקסיסטים ובארוני הסמים.

אחת מהצלחותיו הגדולות ביותר היתה ב-1997, כאשר פיקח על מבצע צבאי לשחרור 72 בני ערובה שהוחזקו בשגרירות היפאנית בלימה, אחרי מצור שעשו על השגרירות מורדי טופאק אמרו במשך ארבעה חודשים. במהלך המבצע נהרגו 14 אנשי גרילה, ופוג'ימורו קנה לו שם ברחבי העולם.

אלא שאגרוף הברזל של פוג'ימורו בא לידי ביטוי גם בהריסת המוסדות הדמוקרטיים במדינה, פיטורי שופטים ואישי ציבור אחרים שעמדו בדרכו של המשטר. ב-1992 הורה על הכנסת טנקים לרחובות, במהלך המערכה שניהל כנגד בארוני הטרור והסמים.

האשמות הנוגעות לשחיתות והפרת זכויות אדם הכתימו את תקופת שלטונו, והפכו את פרו למדינה מנודה בקרב שכנותיה ביבשת, שפנו בינתיים מדרך הדיקטטורה.

הביקורת הבינלאומית על פוג'מורו התגברה בעיקבות בחירתו השנוייה במחלוקת לכהונה שלישית במאי האחרון. מבקריו טענו נגדו כי שיפץ את החוקה הפרואנית כדי לסלול את דרכו לכהונה שלישית, וזייף את תוצאות הבחירות כדי להבטיח את נצחונו. אלא שההתקפות המוחצות כנגדו רק חיזקו את נחישותו.

"מעולם לא הפלגתי במים רגועים", אמר בספטמבר. "אף אחד לא יכול לומר שהייתי נשיא משותק או נשיא שנכנע למאורעות. תמיד הייתי נחוש, תמיד הימרתי. תמיד לקחתי על עצמי סיכונים", אמר אז.

חודשיים אחר כך נותרו רק המילים האחרונות האלו כתמצית חייו של תככן ערמומי, שנדרס תחת משא אמביציות אישיות מוגזמות וסובלנות יתר למעשי השחיתות, אשר בסופו של דבר הביאו לקץ שילטונו ולמחיקת הישגיו המזהירים.