לאן נעלמה הדרמה?

"ראש המועצה" הוא סרט שנלמד במגמות הקולנוע באוניברסיטה, ובצדק. הוא מצחיק, מטורף, מצייר דיוקנאות שלמים וסהרוריים (אך לעולם לא לעגניים) של הגיבורים שלו, ובעיקר - מראה איך אפשר לקחת מקום זעיר שבו מתרחשות דרמות קטנות מהחיים, ולתת לו להצטלם כמו שהוא: לפעמים אידיוטי ומגוחך, ובעיקר אותנטי מאוד.

ראש המועצה היה סרט של מיקרו. "הגביע הקדוש", סרטם החדש של לפיד וזק, שישודר הערב, הוא ההיפך הגמור. פה מדובר כבר על אירוע מקרו - משחק גמר גביע אירופה בין פנתנאיקוס למכבי תל אביב, שהתרחש בפסח שעבר. סיפור גדול מהחיים, עם אינספור כוכבים.

הכל גדול מאוד בגביע הקדוש: ערימות האוהדים, גדודי העיתונאים, הצבע, הרעש, ההמולה. הדבר היחיד שחסר בו הוא קצת דרמה. מוזר ככל שזה יישמע, בגביע הקדוש אין כמעט דרמה. למרות שהמצלמה מתמקדת בלפחות חמש דמויות מרכזיות, אף אחת מהן לא יוצאת מעניינת מספיק.

עם כל הכבוד לאלי סהר, הפרשן שומר המסורת של ערוץ 1, שנאלץ ללכת 16 ק"מ עד למגרש כדי לא לחלל שבת, הוא אינו מרתק או נחרט בזיכרון כמו למשל נילי פריאל, המתמודדת המיתולוגית מהסרט הקודם של לפיד וזק, שנראתה כמו פרודיה על נעמי בלומנטל, או לחילופין מקהלת היישוב, שהעלתה ערב של שירי זימה וגסויות.

מכיוון שדרמה גדולה לא קיבלנו כאן, השניים מפנים את המצלמה אל אחורי הקלעים, הווה אומר: אל עצמם, ואל הציד הנואש שלהם אחרי אנשים מסקרנים שיאכלסו את סרטם. כך, למשל, הם מפנים דקות ארוכות לתיעודו של איזה ריב מטופש עם כתב חברת החדשות, ציון נאנוס, שגנב להם אייטם (קיבוצניק עיוור, שבא לשמוע את המשחק ביוון). בקטע הזה של הסרט דווקא יש דרמה, אם קללות ואיומים ילדותיים נחשבים כדרמה במילון שלכם.

אפרופו נאנוס, דבר אחד דווקא כן מצליח הגביע הקדוש לחשוף כמו שצריך: אופן ההתנהלות של כתבי הספורט הישראלים. המצלמה של לפיד וזק מציגה אותם לראשונה כפי שהם באמת: נודניקים פרובינציאליים, המעריצים עד כדי התרפסות את האובייקטים שהם מסקרים. כל הימהום של הנפלד הוא מבחינתם תורה מסיני, כל פיפס של קטש הוא דברי אלוהים חיים. מה יש להגיד, אחרי צפייה בהם, אפשר להבין למה מדורי הספורט בארץ נראים כמו שהם נראים.