מי שלא חרג - זכויותיו יירשמו

לדבריה, אם בשל עבירה של אחד מרוכשי הדירות או מספר רוכשי דירות על חוק התכנון והבנייה, לא ניתן יהיה לרשום את כל הבניין כבית משותף, ולרשום את הדירות על שם רוכשיהן כאשר אלה לא עברו כל עבירה - יהיה בכך משום עשיית כוונת המחוקק פלסתר.

אור קובעת, כי אין זה סביר כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ועיריית ירושלים יטילו את חובתן על שמירת החוק על דיירים אחרים בבניין, בטענה כי אלה צריכים לתבוע את הדיירים החורגים. יתר על כן, אפילו יתבעו רוכשי הדירות האחרים את הדיירים החורגים בתביעה אזרחית - לא ישיגו אותה תוצאה שניתן להגיע אליה בהליך פלילי.

השופטת אור נעתרה לבקשת אברהם רובינשטיין ושות', חברה קבלנית, שהוגשה באמצעות משרד עו"ד חיים וינטרוב ואריק זרה, ממשרד המבורגר, עברון, רביב, ברסון ושות', והורתה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים לרשום שלושה בניינים שבנתה החברה כבתים משותפים, ולרשום את הדירות של רוכשים שלא עברו כל עבירת בנייה - על שמותיהם.

חלק מרוכשי הדירות בבניינים ביצעו בנייה החורגת מהיתרי הבנייה, ובשל כך נמנע מהחברה מלרשום את הבניינים בפנקס בתים משותפים. פנייתה של החברה למחלקת הפיקוח על החברה בעיריית ירושלים, כדי שזו תפעיל עת הסמכויות המוקנות לה לסילוק הבנייה החריגה ותפעל כנגד הדיירים החורגים - לא נענתה.

כתוצאה מכך, רוכשי הדירות, שפעלו על פי חוק וקיבלו את דירותיהם כבר בשנים 83'-86', נותרו ללא רישום דירותיהם על שמם, משום שהבניינים טרם נרשמו בפנקס הבתים המשותפים.

השופטת אור קבעה בפסק הדין, כי במקרים בהם בוצעו חריגות בנייה על ידי רוכש דירה זה או אחר - ניתן לרשום ולייחד הערת אזהרה בספרי המקרקעין על דירת העבריין, מבלי לפגוע ברוכשי הדירות תמי הלב, שלא עברו כל עבירה. לדבריה, אין כל מניעה שהוועדה המקומית לתכנון ובנייה תאשר את אותו חלק של הבניין שנבנה על פי ההיתר, ותציין באישורה את חריגות הבנייה, בציון מפורש שהחריגות לא מאושרות על ידה, ותרשום הערת אזהרה עליהן ועל הדירות בהן נעשו חריגות.

לסיכום קבעה השופטת אור, כי בנושא זה ראוי כי "איש בחטאו יומת", והמליצה לוועדה המקומית ולעירייה להעמיד לדין את עברייני הבנייה. (ה.פ 417/00)