הנקראות ביותר

ג'אז

החצוצרן וינטון מרסליס ושישייתו בסדרת הופעות במועדון הווילג' ואנגרד הניו-יורקי

החצוצרן וינטון מרסליס ושישייתו בסדרת הופעות במועדון הווילג' ואנגרד הניו-יורקי. קופסה בת שמונה דיסקים (מהם, אחד בונוס), מחווה שיווקית וידידותית מצד קולומביה (יבוא NMC), שזה עשרים שנה מטפחת סטאר כמו מרסליס וגם מיטיבה לשווק אותו.

עצם הרעיון, לדחוס שמונה שעות ו-25 דקות שמע בפורמאט אחד, מעיד על נועזות, ובמיוחד כשמדובר באמן בן 40 בסך-הכול, פעיל ומקליט. במושגים של ג'אז זוהי מחווה חסרת תקדים.

וינטון מרסליס מוערך כאישיות המוסיקלית החשובה ביותר בג'אז בעשרים השנים האחרונות. הוא זה שבתחילת שנות ה-80 החזיר את עטרת ה"בופ" ליושנה, בזמן שהג'אז הצטמצם לפיוז'ן בלבד, נוסח הרכב "תחזית מזג האוויר" של זאווינול ושורטר, והרכב ה"מהבישנו אורקסטרה" של ג'ון מקלפלין. מרסליס החל אז לנגן בסגנון הישן של "פאטס" נברו וקליפורד בראון. הוא גם היה חכם מספיק כדי לתת לסגנון המחודש אצטלה יוקרתית של uptown. הוא הריץ פרויקטים של ג'אז בלינקולן סנטר, שמרכז בעיקר פעילות של מוסיקה קלאסית. במקביל, הוא גם פיתח קריירה כסולן של התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק.

מתקבל הרושם שחוץ מלדעת היכן להיות ומתי, מרסליס גם נולד במקום הנכון - ניו-אורלינס, מולדת הג'אז, למשפחה מפוארת שכל אחד מששת בניה הוא נגן בזכות עצמו. בראש המשפחה נמצא האב, אליס מרסליס, מורה למוסיקה ופסנתרן ג'אז ידוע, שקרא לבנו על-שם הפסנתרן ווינטון קלי.

כל נתוני הפתיחה האלה הולידו חצוצרן וירטואוז, שאוצר בעצמו את כל מסורת הג'אז, אבל לא רק. כשהיה בן 14, למשל, הוא ניגן את הקונצ'רטו לחצוצרה של היידן כסולן בתזמורת הפילהרמונית של ניו-אורלינס.

תחיית הג'אז המיוחסת לו היא שילוב של מסורת "שליחי הג'אז" של ארט בלייקי - שמרסליס נמנה עם חבריה בתחילת דרכו - בטכניקה דומה לזו של פרדי האברד, בתוספת מקוריות יצירתית והרמונלית כשל צ'רלי מינגוס.

ההקלטות שקולומביה ליקטה נערכו בהרכבים מתחלפים בתקופה שבין 1990 ל-1994, והשתתפו בהם ויקליף גורדון (טרומבון), ווסל אנדרסון (אלטו), ויקטור גויניס, טוד ויליאמס (טנור), מרקוס רוברטס ואריך ריד (פסנתר), רג'ינלד ויל ובן וולף (בס), הרלין ריילי (תופים). נגנים מעולים שנותנים ג'אז משובח בקטעי סולו נהדרים. הרפרטואר כולל קטעים מקוריים בצד סטנדרטים נוסטלגיים כמו Cherokee Stars Fall on Alabama,, וגם לא מעט תלוניוס מונק.

פורמט המולטי-דיסק משווה לסט מעמד דומה לסט של מיילס דייוויס בהופעות שערך ב"פלאגד ניקל", שיקאגו 1965. אפשר להתווכח על עצם ההשוואה, אבל מרסליס, על שלל איכויותיו, נותן למאזין, שמבקש לשמוע מיינסטרים עכשווי, את כל מה שהוא צריך.

gibli@mail.globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות