היה היה פעם כפר קטן

"שוקולד", סרטו של לסה הלסטרום, הוא אגדה חביבה, לא יותר. אבל החביבות הזאת היא שמקנה לו את כוחו. מדובר בלהיט "שוקולד" הוא אגדה רומנטית קסומה, שהרושם הראשון ממנה הוא של שיכרון חושים. כל-כך מתוק הכול, על כל הטעמים, הצורות ומצבי הצבירה של השוקולד. אבל מאחורי החזות הזו מבצבץ משהו מעניין הרבה יותר, שמומש רק בחלקו.

איני מכיר את הנובלה של ג'ואן האריס, שעל-פיה נכתב תסריטו של רוברט נלסון ג'ייקוב, אבל אני נוטה להאמין שזוהי עבודה מתוחכמת של פמניסטית, שיוצאת נגד עולם הגברים לא מהמקום שהיינו מצפים לו.

העלילה ממוקמת בצרפת הקתולית, והולם אותה מאוד להיות קשוחה, נטולת הומור, צבועה וצדקנית. וכמו באגדות יש מוסר השכל, מוסר צפוי מראש, וכאן - גם סודות מן העבר והרבה ארונות עם שלדים.

היה היה פעם כפר קטן, קסום ועתיק במערב צרפת, שנבנה על-ידי ציירים ואדריכלים רבי-דמיון. אבל הכפר הזה מאוכלס ביצורים שאיבדו את חיוניותם - גברים מדכאים, נשים מדוכאות, הורים איומים וילדים כקורבנות.

והנה יום אחד מגיעות לכפר שתי דמויות מסתוריות, אם ובתה. הן שוכרות חדר וחנות מאשה יבשושית, שאיבדה את החשק לחיות, וכל-זאת מתוך כוונתה של האם לפתוח חנות לשוקולד. למעשה, כל מוצר שיש בו שמץ מן השוקו לא יהיה זר לה.

אבל הכפר אינו סובל את הרעיון. ראש העיר האיום, שאשתו נטשה אותו לאנחות בגלל אופיו, מתעמר באשת השוקולד ואינו מניח לחנות להגשים את יעדה - ביתמרגוע ובית-מרפא למדוכאי המקום.

הוא מעדיף את המדוכאים שלו בכנסייה. הכומר הצעיר והמבוהל דורש דרשות שראש העיר כותב לו, והכול נענים לכל גחמה ולכל פקודה של האיש הזה, שירש את מנהיגותו מאביו, האיום אף ממנו. ללמדנו שאת שרשרת האימים הזאת, של כוחנות גברים, בורגנות צבועה וכנסייה מדכאת, יכולות לקטוע רק הנשים.

ג'ולייט בינוש, הנהדרת כאשת השוקולד, אכן עושה את זה. היא מעניקה לבעלת-הבית הקשישה שלה (ג'ודי דנץ, האלוהית), כמה רגעי חסד, ומשחררת חלק מהלחצים שלה. בתה, חסידה שוטה של ראש העיר, מתעמרת בה ומונעת ממנה לראות את נכדה.

בינוש מתקנת את הדרוש תיקון. גם אצל האחרים. זוג אחד, למשל, זוכה להחיות את חיי המין שלו, ואף להעשירם בזכות פיסות שוקולד מיוחדות שרקחה הבינוש הזאת. או אשה מוכה, לנה אולין המקסימה, המשתחררת סוף-סוף מבעלה המטומטם ועוברת להתגורר בבית השוקולד. וזקן אחד, בודד יותר מהכלב שאיתו, זוכה לטעום טעם מתוק של אהבה כלפי אלמנה זקנה (לסלי קארון) בזכות השוקולד.

אבל ראש העיר, שאלפרד מולינה מפליא לשרטט את דמותו, אינו מוותר. בשבילו השוקולד הוא סמל הרע, ובינוש הוא השטן בהתגלמותו. היא ההפקרות, החיים ללא מוסר, החומר מול רוח-הקודש. מה גם שבינוש מכריזה ללא בושה שהיא אם לבת שלא ידוע כלל מי אביה. ומה זה אם לא קריקטורה על רוחהקודש ואמו?

הבמאי השוודי, לסה הלסטרום, שוהה כבר זמן רב בהוליווד, עדיין ממתין שיגלו אותו, ויש מה לגלות. לסרט הזה קדם סרט מוצלח פחות, "תקנות בית השיכר", וגם הוא פעל בגבול הדק של פנטזיה תקופתית למשל עכשווי, בנוסח התקינות הפוליטית הנכונה.

ואכן "שוקולד" הוא קודם-כול תקין פוליטית באופן מושלם. הנשים, מדוכאות העבר, תופסות פיקוד ומוכיחות שהעולם נראה הרבה יותר טוב בזכותן. וכדי שלא יחשדו בבינוש בהעדפה מינית חריגה, היא משודכת לגבר. אבל ג'וני דפ, גבר חלומותיה, שייך גם הוא לגדוד המדוכאים הנצחי. הוא צועני, חסר-בית, חסר ממון וחסר שם משפחה.

מאחר שזו אגדה, מסריו של הסרט נעצרים במקום שבו האגדה צריכה לנצח. הכול יבוא על מקומו בשלום, אף שאיש לא ממש נענש.

הלסטרום הוא במאי מיומן, ועבודתו מקצועית לעילא. חבל שהתוצאה אינה מתעלה מעבר לחביבותה הוודאית. אבל החביבות הזאת היא שמקנה לסרט את כוחו. מדובר בלהיט של ממש, ועם הצלחות, כידוע, לא מתווכחים.

"שוקולד". במאי: לסה הלסטרום. צלם: רוג'ר פראט. מוסיקה: רייצ'ל פורטמן. עם: גולייט בינוש, ג'ודי דנץ, ג'וני דפ