אושר

שימו לב: "לגעת באושר", הטלנובלה העברית, עדיפה על הסרטונים הנוראיים של "ראשון בדרמה" ועובדת טוב יותר מ"טירונות" ו"הבורגנים"

"לגעת באושר", ויוה הנקודה היא כזו: כדי ש"לגעת באושר" תספק את הסחורה שלה, שהיא בעיקרה מפלט אינסטנט מצרות היומיום, עליה להימנע ממס השפתיים הפוליטי שמחייב כל הפקה ישראלית אחרת. בעוד שסדרות כמו "האשה האחרת" או הסרטונים הנוראיים של "ראשון בדרמה" מעמיסים על עלילותיהם הבנאליות נדבכים שונים, הטלנובלה הישראלית הראשונה היא אמת טלוויזיונית מזוקקת, נטולת כל יומרה אמנותית-פוליטית מכשילה. פלונטר הרגשות הבנאלי ב"לגעת באושר" אינו מוסווה על ידי אזוטריות שינקינאיות מיותרות, ואין דבר יותר חשוב בחיים מכנות.

"לגעת באושר" מנצחת בעצם את כל מתחרותיה על המסך. היא מביסה את ההיפר ריאליזם הקומי של "הבורגנים" ("אז איפה היית היום? במשרד של עמליה? היה לך, אהם, כיף במשרד של עמליה?"), גסה יותר מדודו טופז ("עופי מפה, יא בת זונה!"), מצחיקה יותר מ"זו ארצנו" ("תלך אתה, חלאה!") ומרגשת יותר מ"טירונות" ("בן זונה!"). הדרמה חגה סביב נוכחותו של דן תורג'מן, שחקן קולנוע. ניצנים לפריחה המאוחרת שלו ניתן היה לזהות כבר בפרסומת למרזי מורית, רק עכשיו אנחנו מבינים שהפרסומת היתה מעין אודישן לפרויקט הבא שלו. המועמדים המאושרים נבדקו בקפידה באולפן הממוזג וחלקם אף נתבקשו להרזות. עלילה נעה תמיד בין הדרמה הסיליקונית של "היפים והאמיצים" ובין הרגשנות המשתוללת של "ילדה בובה", קצת מזה וקצת מזה, מה שנקרא בעגת מוכרי הסביח "דרבי": חריף - הפועל, עמבה - מכבי. זהו כמובן "משבר הזהות הישראלי", שבניגוד להלך הרוח הקיים הוא יתרון גדול מאוד בחיים בארץ. חלק מהשחקנים שייכים לז'אנר הלטינו-תימני, והחלק השני מזדהה כאשכנז-אמריקאי. דן תורג'מן, כיאה לשחקן עם מנעד תפקידים כה רחב, מצליח לאגד באישיותו הבימתית גם את הקונפליקט הזה. העובדה שהסדרה משודרת מדי יום מקנה לה עוד כמה יתרונות משמעותיים: לשחקנים יש זמן להתגבש ולספוג כמה שיותר מאיכויות המשחק של דן תורג'מן; הם גם מהווים מופת לעבודה קשה, ערך שהולך ונעלם במדינתנו. אנחנו, חוץ מבסופי השבוע הבודדים, לא צריכים לחכות יותר מ-24 שעות כדי לגעת באושר. דן שדור ישראל בירידה ישראל סגל רקח תוכנית שטחית, שלא מצליחה לנסוק לאיזשהו דיון מעניין "סגל יוצא לתרבות", ערוץ 2 התוכנית הראשונה של "סגל יוצא לתרבות" נפתחה בנושא גדול, מעניין ומורכב ביותר - האינטלקטואלים והשלטון. התארחו בה, למשל, פרופ' שלמה זנד, שכתב ספר ושמו "האינטלקטואלים והכוח", והסופר אהרן מגד. במסגרת המעילה של סגל בתפקידו כל מה שהוא שאל את האחרון, סופר רב פעלים שהוציא אינספור ספרים חשובים, היה בנושא התרבותי הבא: קשריו של בנו, הסופר איל מגד, עם בנימין נתניהו.

דוגמה נוספת לחוסר רצינות העיסוק של ישראל סגל ניתן להביא מתוכניתו השלישית. בעיבורי התוכנית אויטם אייטם שנסב על מצבה של השפה היידית - נושא גדול גם זה. הצגת האייטם מפיו של סגל כללה סופרלטיבים מתרוננים על פריחתה של שפת היידיש בבתי הספר ובאוניברסיטאות. שניות מעטות אחר כך ראינו כתבה על עיתון ותיק ביידיש העומד להיסגר, וברוח העצב הקיים באמת סביב סגירת העיתון, נפלט לסגל משפט הנוגד במקצת את אותה תזה שהציג בהתחלה בדבר פריחה, צמיחה ושגשוג של לשון היידיש.

"אז היידיש הולכת וגוועת", נאנח סגל לפני קלדנית העיתון המבכה, ובפיה רק קלישאות. לאחר הכתבה (חלקה של הכתבה, כמובן לא באשמתו של סגל, היתה חזקה ביותר) התקיים דיון. כאופוזיציה ליידיש הוצב אהרן אמיר, המייצג עמדה שבבסיסה עבריות טוטאלית. יכול היה להיות דיון מעניין, ובכל זאת, התוצאה היתה אך ורק חיפוש אחרי הסנסציוני, שום דיבור מרובד. "האינסטינקטים העיתונאיים" של סגל חיפשו רק להאשים את אמיר הפוסט כנעני בזה שהוא לא מבכה את מותה של היידיש. וכך קיבלנו שוב דיון בגובה הגפילטע.

למרות כובד הראש, המיוחס באופן אוטומטי לחוזרים בשאלה, ישראל סגל הולך ומתגלה כמנחה עילג למדי, שהבריכה הטבעית שלו היא הטלוויזיה המיידית, "נטולת הפשרות".

אורי דסאו מדד פירמה מיקום בפברואר 1 דודו טופז 16.5 2 2 אילנה דיין 9.1 3 3 דן מרגלית 8.5 4 - ניסים משעל 8.5 5 5 חיים יבין 7.6 9 6 יאיר לפיד 7.0 1 7 מיקי חיימוביץ' 5.1 6 8 רפי רשף 5.0 10 9 שלי יחימוביץ' 4.0 25 10 שמעון פרנס 3.5 12 10 דן שילון 3.5 20 ראשון לציון סקר גיאוקרטוגרפיה קובע: ההפיכה דוכאה, הסדר שב על כנו "ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את אישבושת בן שאול ויעבירהו מחניים. וימליכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ואל אפרים ועל בנימין ועל ישראל כולה. בן 40 שנים היה אישבושת בן שאול במולכו על ישראל ושתיים שנים מלך, אך בית יהודה היו אחרי דוד". שמואל ב', פרק ב'. "מדד פירמה" החודש משיב את דודו טופז למקומו הטבעי בראשות הטבלה. כנראה בזכות המנהג החדש שלו להתחלף עם אנשים רגילים, כלומר אנשים ממש. ויאיר לפיד, שטעם מאוויר האוורסט בראשות המדד כאישבושת בזמנו, הושלך בן ליל לעבר מרכז הטבלה. נתון מעניין אחר הוא שאמנון לוי, שלפני חודש היה במקום ה-17, קיבל אצל סוקרי גיאוקרטוגרפיה האמיצים, שעושים ימים כלילות בעבודתם על המדד, בדיוק 0.0% פופולריות.

מר מדד