מה נשתנה העשור הזה מכל העשורים הכלכליים במדינת ישראל? מתי ניחתה עלינו מכת
החושך של ממשלותינו לדורותיהן? באיזו נקודת זמן בדיוק הפכנו לעם של יועצים
משפטיים ורגולטורים, מנגנונים מנופחים להפליא המייצרים תפוקות ביחס הפוך לגודלם,
וחדלנו לבנות ולהפריח שממות במיסים שאנו משלמים? מתי נפסיק לברך "כי לעולם
חסדו" את משלם המיסים האמריקני?
התשובה ניתנת לאיתור בסיבסוב מהיר אחורנית של 40 שנה בערך, לפני דור המדבר.
אנו חוזרים אל שנות ה-60, לימי שר האוצר האולטימטיבי.
במאי 98', לרגל יום העצמאות ה-50 של המדינה, פנה "גלובס" לאישי משק וכלכלה
ופוליטיקאים, בשאלה "מי הייתה האישיות שהשפיעה יותר מכל על המשק הישראלי לדורותיו".
הימים היו ימי נתניהו על קילקוליהם, ויעקב נאמן התגלה כשר אוצר חלש מבחינה
פוליטית. יעקב אחר, פרנקל, שלט ביד רמה במשק, במדיניות 20% ריבית אפקטיבית
ומינימום אינפלציה.
כל משתתף בסקר החגיגי, שפורסם ב-3.5.98, ציין שלושה אישים לפי בחירתו, וכמעט
לא היה משתתף שלא ציין את פנחס ספיר בשלישיה. יצאו מן הכלל, למשל, אברהם בורג
ויצחק מודעי ז"ל.
בורג ציין את תרומתם של שמעון פרס בזכות תהליך השלום, נשיאי ארה"ב ועולי חבר
העמים בסדר זה (במאמר מוסגר, עמקנות כזו כנראה מבטיחה לו סופית את ראשות מפלגת
העבודה). מודעי ציין את עצמו בזכות תוכנית ייצוב המשק, אך גם את לוי אשכול,
פטרונו הגדול של ספיר, ואת מיכאל ברונו ז"ל. בכל מקרה, הרוב המוחלט של הנשאלים
ציין את ספיר כאישיות המשפיעה מס' 1 על יובל הכלכלה הישראלית.
יעקב נאמן הסביר שספיר "הניח את היסודות לתעשיה בארץ ולפיתוח הנגב והגליל".
מרדכי יונה ראה בספיר "בעל חזון ונכונות לעמוד מאחורי החלטות קשות". משה ליאון
השיב: "ספיר הקים את התעשיה בישראל". משה קרת הרחיב: "ספיר היה הקטר שהניח
יסודות לתעשיה, יזם הקמת מפעלים בכל הארץ, עודד משקיעי סטרט-אפ, סייע לתעשייה
האווירית ולתעשיות הבטחוניות".
חיים רמון הרחיב עוד יותר: "ספיר הפך את משק המדינה מכלכלת סעד למשק תעשייתי
ויצירתי, על ידי טיפול נקודתי בכל יישוב, בכל מפעל ובכל פועל. בלעדיו זה היה
לוקח 40 שנה". מיכאל שטראוס כינה את ספיר "התעשיין הכי אמיתי, אוהב תעשיה שהאמין
שהיא עתידו של עם ישראל". שר שלום שירן מהמיגזר הציבורי, קבע שספיר "שילב חזון,
יכולת ביצוע, כושר ניהול והבנה עמוקה של תהליכים כוללים, ושל הקשר בינם לבין
נושאים חברתיים פוליטיים, והבין את הצורך הדחוף בפיתוח המשק, גם במחיר אינפלציה".
לשון אחרת: מימין ומשמאל, מהאקדמיה לתעשיינים, מהמיגזר הציבורי לפרטי, כמעט
לא הייתה מחלוקת על כך שפנחס ספיר היה שר האוצר האפקטיבי ביותר, לעיתים בצירוף
עם פטרונו לוי אשכול.
שיתוף הפעולה בין שני האישים התחיל ב-37' בחברת המים, שהפכה לימים ל"מקורות",
כאשר אשכול כיהן כמנהל וספיר כסגנו. הם סמכו זה על זה בעיניים עצומות לרווחה.
הגישה הייתה זהה: פרגמטיות זריזה, הימנעות מהתחבטויות ומהליכים מתישים מדי.
כך החל עידן "הנ"ל מאנ"ש", הפתקים המפורסמים שספיר צייד בהם משקיעים, יזמים
וסתם עמך, כדי להעבירם טיפול מזורז בביורוקרטיה דאז ובמנגנון הממשלתי לימים.
בימינו, נוהגים להוסיף לנוהג הזה את צמד המילים "לטוב ולרע", כאילו שהשפעת
שרי האוצר לטובה על המשק רק עלתה מאז.
כמה אישים, כפרופ' יעקב ליפשיץ ועו"ד יוסי גרוס, ציינו לשבח את פרופ' דן פטנקין
ז"ל, ש"גידל דור שלם של כלכלנים, הניח את היסודות לחקר המשק ולקביעת מדיניות
כלכלית על בסיס מחקר ונתונים אמפיריים, ואלפי תלמידיו ממלאים כיום תפקידי מפתח
בכל רחבי המשק".
פרופ' פטנקין אכן היה משכמו ומעלה, ואלפי תלמידיו אכן מנהלים כיום במידה רבה
את המשק. אבל האידיאל, מה לעשות, היה ונשאר גם בשנת 2001 לא מדידת ביצועים
כלכליים, אלא עשייה כפשוטה.
הנה השוואה פשוטה ופשטנית בין עידן ספיר (שהתחלק לשתי קדנציות - יוני 63' עד
אוגוסט 68' ודצמבר 69' עד יוני 74' - ובסך הכל כ-9 שנים), ועידן בייגה שוחט
(יולי 92' עד יולי 96' ויולי 99' עד מארס 2001, כ-5 וחצי שנים).
ב-68' ספיר יזם את "כנס המיליונרים" הידוע בירושלים, בו התארחו בכירי תעשיות,
מסחר ופיננסים, כמו זיגמונד ורבורג מבריטניה, אדמונד רוטשילד מז'נבה ושאול
אייזנברג, מיליונר יהודי עלום-שם ממזרח אסיה. ספיר הפציר באייזנברג לבסס בישראל
את מטה עסקיו הגלובליים. לצורך כך, נחקק "חוק אייזנברג", שהבטיח למיליונר פטור
כמעט מלא ממיסים ל-30 שנה.
אייזנברג ויתר משתתפי הכינוס השקיעו, כל אחד, 100 אלף דולר בחברת אחזקות שנקראה
בשם הקולע "החברה לישראל". בשנות ה-80 השתלטה קבוצת אייזנברג על חברה זו. ב-98',
כללו אחזקותיה יותר מ-100 חברות ישראליות. ב-99' נמכרה השליטה בחברה לישראל
(43%) על ידי ארווין אייזנברג לקבוצת האחים עופר, תמורת 330 מיליון דולר. במילים
אחרות, זרע של 100 אלף דולר ב-68', הניב פרי של 330 מיליון דולר כעבור 31 שנים.
הנה הדוגמה ההפוכה מעידן שוחט (ושרי הליכוד שכיהנו במשרד האוצר בין שתי הקדנציות
שלו). ב-1990 החלה קבוצת קבלנים יהודים מארה"ב, בראשות לארי סילברסטין, להציע
לשלל ממשלות ישראל שכיהנו מאז להקים בנגב איל"ח, איזור ייצור ליצוא חופשי,
בהשקעה עצמית של מיליארד דולר.
דובר על העסקה ישירה ועקיפה של עשרות אלפי עובדים בשלב שני, והבאת תאגידי היי-טק
מחו"ל וחברות סטרט-אפ ישראליות, כנגד פטור ממיסי חברות ומכסים (אך לא ממיסי
עבודה) ל-20 שנה. ב-96' אפילו נחקק חוק איזורי סחר חופשיים בנגב, והוקמה מועצה
כזו. המיזם גסס בגלל מחלוקת על שיעור "חברות הסחר", שהממשלות למיניהן חששו
שיתגנבו לאיזור הסחר החופשי.
הוא נקבר קבורת חמור בשנה שעברה, כמעט ללא תהודה. פרשנים כתבו שתודה לאל שלא
הפכנו ל"רפובליקת בננות", שמעניקה פטורים ממס לכל מרעין בישין.
זהו, על רגל אחת, כל ההבדל בין רוח ספיר ורוח "הטייס האוטומטי" של העשייה הכלכלית
הממשלתית בימינו. לא זו בלבד ש"כספים ייחודיים" נזרקים לכל הרוחות, בהיקפים
של עשרות מיליארדי שקלים, אלא שה"עשייה" מתבטאת כולה בחקיקת סעיפי מיסוי לעיסקאות
היי-טק, בקצב של אחד לכמה שנים, ובהסטת כמה מיליארדים מסעיף לסעיף בתקציבים
השנתיים - האחרון בהם בסך 246 מיליארד שקל.
השנה תהיה תוספת של כמה מיליארדים לתקציבי החינוך ותשתיות התחבורה. גם בשלהי
המאה ה-20 לא נמצאה ממשלה שיכלה לנצל במהירות את המנופים האדירים שמעמידה הגלובליזציה
לרשות המדינה. לא בהשקעות בתשתיות, לא במשיכת השקעות בכלים פיסקליים (פטורים
ממס) או בהפרטות של חברות ממלכתיות, ולא רק כדי לגייס הון, שיאפשר הקלת מיסי
חברות ויחידים.
מכמה בחינות, ספיר הקדים אפילו את מהפיכת "הדרך השלישית" הסוציאל-דמוקרטית
בבריטניה ובאירופה. עד ימיו, נהוג היה שעיירות פיתוח קיבלו עבודות יזומות.
ספיר ידע שללא הון פרטי, לא תהיה תעסוקה בעיירות בנגב ובצפון.
לנצרת עלית, למשל, הוא הביא את ג'ימי לוי עם מפעלי טקסטיל ואת אפרים איילין
ו"אוטוקרס", שייצרה את הסוסיתות המיתלוגיות (עם הינו היפאנית). הלוי פשט רגל
בגדול, כעבור כמה שנים, וערבויות המדינה ירדו לטימיון. אבל התעסוקה התהוותה,
ועיר שלימה נבנתה מהמסד.
לו היה צורך להעביר את לוי ואת איילין במסלול המוכר של ועדת התמיכה באיזורי
פיתוח א' או ב' של התמ"ס בימינו, מי יודע איזו יועצת משפטית הייתה מטרפדת את
היוזמה הזו, וכמה נערי פטנקין היו שופכים אש וגופרית על ההיתכנות הכלכלית המפוקפקת
של המיזמים הללו.
רק דבר אחד מובן מאליו: כל שר אוצר, מכל קליבר, לא מעז כיום להפוך את שולחנות
הפקידות הבכירה שלו, ולכנס בירושלים (או אילת, מצידנו) "ועידת מיליונרים",
שתשקיע בכל תחום, בליווי צוות ממשלתי ממוקד שיפתור מהר בעיות מיסוי, הקצאת
קרקעות וכו'. מכלכלה ישנה ועד לחדשה. ואם לא די בקשיים בטחוניים, קיבלנו ראש
ממשלה שהיה אריה והפך לחתלתול. הוא רוצה להצטייר כשפוי.
שפוי, בתרגום פוליטי, הוא ידיד הביורוקרטיה. אז מי יוציא עבורנו את הערמונים
מן האש? מי יעשה לנו צמיחה? מי יהיה ספיר ב'?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
