העיקול הזמני - סוף הדרך?

הטלת עיקול זמני על נכסי נתבע כבר בראשיתו של הליך משפטי הינה אחד מהאמצעים היעילים הבודדים המאפשרים לתובע להבטיח שבסיומה של דרך החתחתים הארוכה והמייגעת של ההליך המשפטי, יהיה בידו לממש את פסק הדין שיינתן לטובתו. ואולם, בשנים האחרונות נעשה סעד זה קשה להשגה ובתי המשפט קופצים ידיהם ונמנעים, כמעט לחלוטין, מליתן אותו. שורשיה של מגמה זו טמונים ב"מהפכה החוקתית" ובתפיסה שהביאה עמה, לפיה יש להגביר את ההגנה על זכות הקניין של הנתבע. מאז הולכת מגמה זו ומתחזקת, ומקצינה הרבה מעבר למידה הראויה לה, עד כדי סיכון קיומו של מוסד העיקול הזמני.

אחד הגורמים הבולטים בסוגיה זו הינו הדרישה שהוספה לתקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה על מבקש העיקול להוכיח, כתנאי מקדים לקבלתו, כי אי מתן צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, לכשזה יינתן לטובתו (דרישה זו מכונה "פסקת ההכבדה"). משמעותה המדויקת של פסקת ההכבדה והגדרת טיבו של נטל ההוכחה הנדרש בה, עדיין לא נדונו כראוי ולא הובהרו בפסיקת בית המשפט העליון. בשל כך, ובעקבות המגמה הכללית שהוזכרה לעיל, נוטות הערכאות הדיוניות להחמיר מאוד בדרישה נורמטיבית זו ממבקש העיקול. התוצאה היא שבשנים האחרונות היענות בתי המשפט לבקשות למתן צווי עיקול זמניים, הופכת נדירה יותר ויותר.

עד לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המדיניות והפרקטיקה שרווחה בבתי המשפט הייתה שעיקול זמני ניתן כדבר בשיגרה כמעט בכל תביעה כספית. דרישות הסף בהן נדרש מבקש העיקול לעמוד היו מינימליות, והרכוש המעוקל נתפס כמיועד לצורך ביצוע פסק הדין העתידי. עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והמהפכה התודעתית שבאה בעקבותיו אשר כללה, בין היתר, מודעות גוברת והולכת לצורך להגן על זכויות הקניין, הוכר הצורך להגן על זכויות הקניין של הנתבע ולא לאפשר פגיעה בו באמצעות מתן צווי עיקול כדבר שבשיגרה וללא כל בקרה. (למשל: ע"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, רע"א 5242/95 סיגנל נ' דנבאר).

התפתחות זו הייתה, ללא ספק, נכונה וחיובית. ואולם, כעבור זמן לא רב הרחיקה לכת יתר על המידה עד כדי הפיכת הקערה על פיה. את תוצאת השינוי בסוגיית העיקול הזמני ניתן לדמות לתנועתה של מטוטלת מן הקצה האחד אל הקצה השני. במקום מתן צווי עיקול זמניים כדבר שבשיגרה כפי שהיה נהוג בעבר, אימצו חלק מבתי המשפט מדיניות של הימנעות, באופן כמעט מוחלט, ממתן צווי עיקול.

כחלק ממגמה זו, בשנת 1996 תוקנה התקנה שמכוחה מוטלים עיקולים זמניים - תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי - והוספה בה, בין היתר, פסקת ההכבדה. בפסקה זו נקבע תנאי חדש למתן צו עיקול, ולפיו צו עיקול זמני יינתן אך ורק אם מצא בית המשפט "כי אי מתן צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". דהיינו, על מבקש צו העיקול הוטל הנטל להוכיח כי אם לא יינתן לו סעד העיקול המבוקש ייתכן שהוצאתו אל הפועל של פסק הדין, לכשזה יינתן, תיתקל בקשיים. דרישה זו מצטרפת לדרישה הבסיסית ממבקש העיקול, להוכיח כי תביעתו נתמכת במסמך או בראיות מהימנות המקימות זכות לכאורה.

על משמעותו של שינוי זה והרציונל הטמון בו עמד בית המשפט העליון בפסק הדין בפרשת מרגליות (רע"א 8420/96), והסביר כי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לראות את תכלית העיקול הזמני לא בייחוד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין כפי שהיה בעבר, אלא במניעת שינוי מצבו של התובע - מבקש העיקול - לרעה בזמן שיחלוף עד למועד מתן פסק הדין. כלומר, עיקול זמני יינתן רק לאחר הוכחת קיומן של נסיבות המעלות חשש באשר לאפשרות קיומו של פסק הדין העתידי, כגון: חשש להברחת נכסים על ידי הנתבע, או התרחשות אירועים שעלולים להכשיל את ביצוע פסק הדין.

ואולם, לאחר קביעת העיקרון והמגמה, שכשלעצמם אין ספק כי הם ראויים ונכונים, עולה מיד שאלת משמעותם ודרך יישומם. מטבע הדברים, שאלת ההכבדה על ביצוע פסק הדין אשר צפוי להינתן במועד בלתי ידוע בעתיד, איננה שאלה עובדתית רגילה, אלא שאלה הכרוכה בספקולציה וניסיון לחזות קשיים עתידיים אפשריים בעוד ההליך המשפטי מצוי רק בראשית דרכו. מטבע הדברים, קשה מאוד, ולעתים אף בלתי אפשרי, לתת מענה ברור וחד משמעי לשאלה זו, ועוד יותר מכך קשה להוכיחו. קושי זה מוביל, כמובן, מיד להצגת שורה ארוכה של שאלות, כגון: מהי רמת ההוכחה הנדרשת מהתובע להוכחת קיום תנאי פסקת ההכבדה? אילו קשיים עתידיים צפויים ייחשבו כמכבידים על ביצוע פסק הדין? ומהם הקריטריונים ומבחני העזר אשר ישמשו את בתי המשפט לצורך קביעת עמידה או אי עמידה בתנאי פסקת ההכבדה?

על אף ששאלות אלה מתעוררות בהליכים אזרחיים רבים, ועל אף הצורך המעשי בהכרעה ובקביעת נורמות אחידות ומחייבות בסוגיה זו, הן לא זכו עדיין לליבון ולבירור בפסיקת בית המשפט העליון.

ובינתיים, המגמה המובילה בהחלטות של הערכאות הדיוניות בשאלות המעשיות המובאות להכרעתן בעניין זה, היא העדפה בולטת של זכויות הקניין של הנתבע, והעמדת רף גבוה, וכמעט בלתי אפשרי למעבר, לתובע המבקש את סעד העיקול הזמני. התוצאה היא, כאמור לעיל, שצווי עיקול זמניים הופכים להיות נדירים יותר ויותר.

דומה כי מגמה זו אשר עלולה להביא לריקון סעד העיקול הזמני מכל תוכן, אינה ראויה ואינה רצויה. העדפה גורפת של זכות הקניין של הנתבע, כפי שבאה לידי ביטוי במגמה זו, איננה נותנת את המשקל הראוי, וכמעט ניתן לומר מתעלמת, משני אינטרסים חשובים אחרים: הראשון, במישור שיח הזכויות - יש להגן גם על זכויות הקניין של התובע במושא תביעתו, ולהבטיח לו, במידת האפשר, כי בסיומו של ההליך המשפטי יעלה בידו לממש את פסק הדין שיינתן לטובתו. השני, מתוך השקפה רחבה יותר ומעבר להגנה על האינטרסים של התובע הספציפי - מוסד העיקול הזמני, המבטיח את קיומו של פסק הדין בעתיד, משמר בכך, למעשה, את האפקטיביות של המערכת המשפטית כולה ומבטיח את אמון הציבור בה. פגיעה במוסד העיקול הזמני עלולה להגדיל, באופן דרמטי, את מספר פסקי הדין שלא ניתן יהיה לאוכפם.

מיתון מגמה זו ומציאת נקודות איזון בין זכויותיו של התובע להבטיח את ביצועו של פסק הדין לבין זכויותיו של הנתבע למנוע פגיעה שלא לצורך בקניינו, יכולים להיעשות הן באמצעות קביעה נורמטיבית של רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת עמידה בתנאי פסקת ההכבדה; והן באמצעות קביעת קריטריונים ומבחני עזר שיסייעו בהכרעת השאלה - מהי הכבדה על ביצוע פסק הדין.

הוכחת עמידה בתנאי פסקת ההכבדה: בפסקת ההכבדה נקבע כי על מבקש העיקול להוכיח כי אי מתן הצו "עלול להכביד...", דהיינו, יש להוכיח חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין. אולם, לא נקבע בה מהי רמתו של חשש זה שיש להוכיח. ערכאות דיוניות שדנו בעניין זה החמירו מאוד בדרישה זו, עד כדי קביעה שיש צורך ב"ראיה על הכבדה של ממש" (בש"א (חיפה) 2320/00). נראה כי קביעה שכזו איננה סבירה ואף חורגת מלשונה של פסקת ההכבדה.

יש לזכור כי מידע אודות מצבו הכלכלי של הנתבע, דרך ניהול עסקיו, וכוונותיו, ככל שישנן כאלה, להתחמק מביצוע פסק הדין בדרך של הברחת נכסים, מצוי בידיו של הנתבע בלבד, ולתובע קשה מאוד, ולעתים אף בלתי אפשרי, להשיגו.

בשל כך, דומה שיש להסתפק בהוכחת החשש להכבדה ברמה של "חשש סביר" בלבד, דהיינו, רמת חשש נמוכה, אשר לשם הוכחתה אין צורך בהבאת הוכחה פוזיטיבית וחד משמעית, אלא די בסברה שלאור הנסיבות יש אפשרות סבירה להכבדה על ביצוע פסק הדין. לאחר הרמת נטל זה יעבור הכדור למגרשו של הנתבע. מצבו הפיננסי של הנתבע ויכולתו, או אי יכולתו, לפרוע את הסכום הנתבע, מהווים אינדיקציה חשובה להכבדה אפשרית על ביצוע פסק הדין. אם בחינת מצבו הפיננסי של הנתבע מלמדת כי יקשה עליו לפרוע את סכום החוב הנטען, הרי שגם אם לא יוכח כי יש בכוונתו לנסות להתחמק מביצוע פסק הדין, די בכך כדי לעורר חשש בלתי מבוטל שפסק הדין לא יקוים. לפיכך, מוצע לקבוע את בחינת איתנותו הפיננסית של הנתבע ביחס לסכום החוב כמבחן עזר לעמידה בפסקת ההכבדה.

מבחן עזר נוסף שניתן לעשות בו שימוש הוא בחינת התנהגותו של הנתבע כלפי התובע טרם הגשת התביעה. נראה, שכאשר התובע מוכיח כי הנתבע נהג כלפיו בדרך אדישה ומזלזלת, תוך שהוא מתחמק ממילוי חובותיו הנטענות ומתעלם מפניותיו, די בכך כדי לעורר חשש סביר כי הנתבע גם ינסה להתחמק בעתיד מביצוע פסק הדין, ויכביד על ביצועו. יש לציין כי מבחן עזר זה אומץ בעבר על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. (נצרת) 602/97), אך נדחה על ידי בתי משפט אחרים (בש"א (חיפה) 00/ 2320).

מבחני העזר המוצעים, הינם, כמובן, בגדר דוגמאות בלבד. בצידם יש ליצור מבחני עזר נוספים אשר יחדיו יתוו נקודת איזון חדשה בין האינטרסים של התובע החפץ להבטיח את ביצועו של פסק הדין, והנתבע שאין לפגוע בקניינו שלא לצורך. אם לא יפעלו בתי המשפט לגיבוש נקודת איזון חדשה זו, עלול מוסד העיקול הזמני לאבד כל משמעות, ולהיוותר אות מתה בספר החוקים.

הכותב הוא ממשרד עורכי-הדין לשם ברנדויין