הגנה מן הצדק טעונה תשלום מיידי

על פי רוב, בהתבקש בית המשפט למתן צו לעיכוב ביצוע נגד פינויו של דייר מוגן, נוהג בית המשפט במידת רחמים, ומעניק צו לעיכוב ביצוע, בעיקר כשמדובר בדירה בה מתגורר הדייר המוגן. "סעד מן הצדק", שבצידו תשלום פיצוי בסך אלפי או עשרות אלפי שקלים, הניתן על ידי ביהמ"ש, כמוהו כ'כרטיס צהוב', המזהיר את הדייר, שאם לא יחדל מאותו העיסוק שהפר את חוזה הדיור המוגן - יאלץ להתפנות מן הנכס. במקרה הנדון, לא זכה הדייר המוגן בעיכוב ביצוע, בכל הערכאות אליהן פנה.

הדייר המוגן יוסף משה כרת הסכם שכירות מוגנת עם ד"ר גרובין וולף, בתאריך 6.1.85, לגבי נכס ברח' פינסקר בתל-אביב. על פי ההסכם, הנכס ישמש כעסק, שמטרתו הינה צורפות ומסחר בתכשיטים. כעבור שנים, תלה משה שלט על דלת חנותו, הנושא את שמה של חברת ברכת זהב. הדבר עורר את חשדו של בעל הנכס, ומבירור העובדות עלה (כפי שהוכח מאוחר יותר בבימ"ש השלום), כי עסקי חברת ברכת זהב, שהינה בבעלותו של משה, מתנהלים מתוך בית העסק.

ד"ר וולף פנה לביהמ"ש, באמצעות עו"ד מוטי בניאן, בבקשה לפינוי השוכר המוגן, בטענה כי בנכס פועלת חברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת, וזאת ללא הסכמת הבעלים ובניגוד להסכם השכירות. בימ"ש השלום, מפי השופט אשר גולדין, קיבל את התביעה לפינוי בדצמבר 2000, אך נתן למשה סעד מן הצדק, בעדו חויב לשלם סך של 30 אלף שקל עד ל-14 בפברואר 2001, 15 אלף שקל באופן מיידי בשל הוצאות, ולהפסיק את פעילות החברה במקום. על פס"ד זה ערער משה לביהמ"ש המחוזי (מועד לדיון טרם נקבע), ובינתיים החל בשרשרת בקשות לעיכוב ביצוע הפינוי, לא שילם את 30 אלף השקלים שחויב בהם וגם לא את ההוצאות.

בקשתו של משה לעיכוב ביצוע פסק הדין (בין הטענות: הכנסה חודשית בסך 2,500 שקל בלבד, וכן מניעת "תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן"), נדחתה בבימ"ש השלום ב-4.3.01. השופט גולדין קבע, כי לא שוכנע שאין ביכולתו של משה לשלם את סכום הפיצוי כדי להקים לו סעד מן הצדק. כן גבע גולדין, שאינו סבור שלמשה סיכויים טובים בערעור שהגיש למחוזי, ושמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו.

משה עירער לביהמ"ש המחוזי בת"א, אך גם השופטת הילה גרסטל דחתה את הבקשה (21.3.01). ביום 4.4.01, שילם משה את ההוצאות והודיע, כי הוא מוכן להפקיד את תשלום סעד מן הצדק. במקביל, חדל לשלם דמי שכירות, ופנה לביהמ"ש העליון.

החלטת ביהמ"ש העליון, מפי השופט אליעזר ריבלין, ניתנה ב-3.5.01 ב-50 מילים: "עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, והחלטותיהן התייחסו לכל טענותיו. גם על פי טענותיו שלו, הפקיד את הסכומים שנדרש להפקיד שלא במועד. בנסיבות אלה לא שוכנעתי כי קיימת עילה לבחינה נוספת של הטענות בבית משפט זה. המבקש יישא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסכום של 5,000 ש"ח".

כעת, משנדחו בקשותיו של משה לעיכוב ביצוע בשלושת הערכאות, עדיין עומד תלוי ערעורו על פסק הדין של השופט גולדין מבימ"ש השלום. תהיה התוצאה אשר תהיה, מסקנה כבר ניתן להסיק: גם דייר מוגן, אם לא שילם בעד סעד "מן הצדק", אל לו לצפות מביהמ"ש למידה נוספת של רחמים. הכרטיס הצהוב כבר נשלף.

(בש"א 11015/01; בר"ע 1463/01; רע"א 2700/01).