אולי שרון? ואולי לא

הנה כמה אפשרויות:

1. שהשנה היא 1982. אריאל שרון חשב שהשנה היא 1982, שבבית הלבן יושב רונלד רייגן, ובמחלקת המדינה יושב אלכסנדר הייג. אז הוא בא לבקש אישור לפלוש ללבנון, או לפחות הסכמה שבשתיקה. הפעם הוא בא לקבל אישור, או לפחות הסכמה שבשתיקה, למלחמה מלאה נגד הרשות הפלסטינית.

אז, ב-1982, מזכיר המדינה קרץ; אז, ב-1982, הנשיא נאנח אנחה ידידותית, ואמר ליועציו, Boys will be boys; אז, ב-1982, שרון שיחק עם האמריקנים משחק של ימי המלחמה הקרה, והציע שירותים ביטחוניים ישראליים באמריקה המרכזית ובאפריקה המשוונית; ולבנון התחילה.

ואם זה עבד ב-1982, אין סיבה שזה לא יעבוד ב-2001. סוף-סוף, ראו כמה דומות הנסיבות. אומנם אין מלחמה קרה נגד ברית-המועצות, כי אין ברית-המועצות - אבל יש מאבק בלתי פוסק נגד הטרור האיסלמי, והצורך לבלום את פידל קסטרו לפני עשרים שנה התחלף בצורך לבלום את עוסמא בן-לאדן ושות'.

ואפילו מערך האישים בממשל האמריקני דומה להפליא: נשיא (אז, רייגן; עכשיו, בוש), שיש לו הבנה מוגבלת בענייני חוץ, אבל הוא קשור בטבורו באגף הימני, הקשוח, הנוצרי-אוונגליסטי, הפרו-ישראלי במפלגה הרפובליקנית; סגן נשיא (אז, ג'ורג' בוש האב; כיום, ריצ'רד צ'ייני), שהוא המבין האמיתי בענייני חוץ, ואפשר לדבר איתו באופן מעשי על עניינים שהשתיקה הביטחונית יפה להם; מזכיר מדינה, המרגיש יותר נוח במדים, ומכיר את העולם החיצון דרך קנה-הרובה (אז, הייג; כיום, קולין פאוול); וכמובן לא-רציתם-אותו-קיבלתם-אותו מן הצד הישראלי (אז, אריאל שרון; כיום, אריאל שרון. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה השמש נעה סביב כדור-הארץ, ולפיכך הזמן עומד מלכת).

2. שלא יהיה "ניאו-קלינטוניזם". אריאל שרון חשב שמדיניות החוץ האמריקנית השתנתה שינוי של ממש, וממשל בוש לא ירשה "ניאו-קליטוניזם" במזרח התיכון. סוף-סוף, איך אפשר לשכוח את הופעתו הדרמטית של בוש לפני ועידת אייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, לפני שנה אחת קצרה, ב-22 במאי 2000? הוא תקף אז את ממשל קלינטון שהוא מתערב בענייני הפנים של ישראל, מגלה משוא-פנים כלפי מפלגות פוליטיות (היינו, מעדיף את ברק על-פני נתניהו), ומאלץ את ישראל "לקבל את תוכניותיו ואת לוחות הזמנים שלו". כשהוא יהיה נשיא, הוא אמר, ארצות-הברית תחדל להתנהג ככה. כשהוא ייכנס לבית הלבן, הוא אמר, הוא יתחיל מיד את "התהליך של העברת השגריר האמריקני לעיר שישראל בחרה בה לבירתה".

זה היה הנאום הפרו-ליכודי הגדול ביותר שנשא מועמד כלשהו לנשיאות מאז ומעולם, או לפחות מאז שנשא אותו ביל קלינטון ב-1992 (קלינטון אפילו ציטט את מנחם בגין). ונאום קלינטון היה הפרו-ישראלי ביותר מאז ומעולם, או לפחות מאז נשא אותו ג'ורג' בוש האב, ב-1988; או רונלד רייגן, ב-1980; או ג'ימי קרטר, ב-1976. בקיצור, אמריקה היא אומנם ידידתנו ובעלת-בריתנו, ואנחנו חייבים לה את חיינו, אבל אנשים רציניים אינם מאזינים להבטחות-בחירות של מועמדים לנשיאות. ואם הם מאזינים, הם יודעים שאין ממש בהבטחות האלה, ובעצם מוטב היה אילו ידידי ישראל באמריקה היו מוותרים על נאום החנופה הארבע-שנתי, המבטיח להפוך את ארצות-הברית למחוז השביעי של משרד הפנים.

בעצם, מדיניות ארצות-הברית במזרח התיכון היתה תמיד הרבה יותר עקיבה ממה שנוטים להניח. היא תמיד היתה כרוכה באהבה מייסרת, מעין "חוסך שבטו, שונא גרורתו". טרומן הכיר בנו עוד לפני שבן-גוריון סיים את נאום הפתיחה - ומיד הטיל אמברגו צבאי, כאשר ישראל נלחמה על חייה; אייזנהאור היה האיש שהכריח את הגרמנים להכיר בשואה - אבל שיסה בישראל את הבולדוג הבלתי-ידידותי ביותר שפגשנו בוושינגטון, מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס, אשר קפץ לישראל ב-1953 והודיע כי מצא אותה "רוויית שנאה". קנדי מכר לישראל טילי "הוק", אבל סירב לקבל את בן-גוריון בבית הלבן; ג'ונסון פתח את ברז הסיוע הצבאי, אבל השאיר את הבית הלבן מחוץ לתחום; ניקסון סירב למכור מטוס פאנטום נוסף אחד, אבל הציל את ישראל מחורבן במלחמת יום-הכיפורים. אחריה הוא מיהר לשלוח את הנרי קיסינג'ר כדי להבטיח שהערבים ירגישו שהם בעצם ניצחו במלחמה, אחרי שהפסידו בה; ג'ימי קרטר הרעיף על ישראל את המתנות הגדולות הראשונות אחרי קמפ דייוויד, אבל גם קבע את העיקרון של "שטח משוחרר יוחזר עד אחרון האינ'צים". ואפשר להמשיך.

3. שצודקים אלה עם האקצנט. אריאל שרון חשב שיועצי לשכתו המדברים אנגלית באקצנט אנגלו-סאקסי יודעים בהכרח על מה הם מדברים. והם אמרו לו שהמערך הפוליטי באמריקה השתנה מעיקרו; שאת מקום הנערים הרומנטיים של ממשל קלינטון, אלה הלהוטים להיטיב עם המין האנושי בלי קשר לשיקולים של אינטרס לאומי, תפסו ה"בוגרים", ה"מקצוענים", ותיקי המחשבה האסטרטגית, המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית.

גם הוא, ראש הממשלה, היה תמיד כזה. הוא תמיד דיבר עם האמריקנים בלשון של שותפות אסטרטגית. ב-1981 הוא אפילו הביא איתו טיוטה לברית אסטרטגית עם אמריקה, שהוא הדליף מיד לתקשורת. הוא תמיד בז לסנטימנטליות הדביקה של מבקריו משמאל, אפילו עוד יותר ממה שבז לפוליטיקה שלהם. בעולם של מבוגרים אין מקום לסנטימנטים, ולכן כל מה שהוא צריך להגיד לאמריקנים זה שאין מה לדאוג, הוא לא יתחיל מלחמה במזרח התיכון, ולכן לא יהיה איום על מקורות הנפט, ולא יהיה איום על יציבותם של משטרים מתונים. הוא רק יהדק את החבל סביב צווארו של אבו-עמאר, ויהדק, ויהדק, ויהדק. ואיזו ברירה תישאר לאבו-עמאר, חוץ מאשר לקרוא לעזרת הדיפלומטיה האמריקנית.

היועצים, אלה המיטיבים לנסח באנגלית מה שאין הם מצליחים לחשוב בעברית, אמרו לו שאדרבא, יתבונן-נא ראש הממשלה בעצמו, ויראה מה עשה בוש בחודשים הראשונים של ממשלו: הוא עשה הורדת ידיים לכל העולם - לסינים, לרוסים, אפילו לבעלי-הברית האירופיים - ולעולם אין ברירה אלא לחרוק שיניים, ולהסכים. כי אמריקה היא אמריקה היא אמריקה. תסתכל לו ישר בעיניים, הם יעצו לו, ותגיד לו את האמת (בוש אוהב קשר-עין. הוא אמר זה לא כבר כי כאשר התבונן בעיניו של נשיא רוסיה פוטין, הוא גילה שם "נפש").

4. שהחברים של הליכוד הגיעו לשלטון. אריאל שרון חשב שאת מדיניות החוץ האמריקנית מנהלים עכשיו החברים של הליכוד באליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות של וושינגטון. זה מה שהחברים הבטיחו עוד בקיץ שעבר, כאשר ניסו לחבל בשיחות קמפ דייוויד בין קלינטון, ברק וערפאת. קחו למשל את ריצ'רד פרל, אחד הפילוסופים של הניציות האמריקנית בסוף עידן המלחמה הקרה (מבכירי משרד ההגנה בימי רונלד רייגן, מועמד קבוע למשרות בכירות בכל ממשל רפובליקני). הוא זימן אליו חברים מן המשלחת הישראלית לקמפ דייוויד, ואמר להם שלא יעזו לחתום על פחות מהסכם כולל וסופי. באותו הזמן, פרל, שהוא יהודי, הוצג כאחד מיועצי מדיניות החוץ הבכירים של המועמד ג'ורג' בוש. כיוצא בזה גם דב זקהיים, לשעבר מרצה בישיבה יוניברסיטי של ניו-יורק. השניים האלה ערכו לפני שנה תדרוך לעיתונאים בוושינגטון, והודיעו בו פחות או יותר שמדיניות החוץ של ארצות-הברית תיברא מחדש בימי בוש. זקהיים, במתק-שפתיים אופייני, אפילו השווה את הדמוקרטים עם תומכי סטאלין בימי המלחמה הקרה.

זקהיים אומנם קיבל תפקיד בכיר בפנטגון, הוא בעל דרגה המקבילה לסמנכ"ל לענייני פיננסים, אבל קצת קשה לתאר אותו כמעצב מדיניות מרכזי. פרל העדיף להישאר בחוץ ולהמשיך את עבודתו כשתדלן בשכר של ממשלת טורקיה בוושינגטון. המהפכה המתוכננת לא יצאה לפי שעה אל הפועל. יתר-על-כן, רפובליקנים מתלוננים עכשיו שבכמה ענייני פנים וחוץ בוש מזכיר להם קצת את קלינטון. ואין לך עלבון קשה מזה בעגה הרפובליקנית.

5. הוא לא אריאל שרון לא חשב.

כבש בחצי הלילה, בצורת בטקסס כך או כך, בחוכמה שלאחר מעשה לא ברור כלל מדוע שרון ראה צורך לנסוע לוושינגטון. מנהיגים אינם יוצאים לפגישות פסגה כאלה מבלי שתהיה להם ידיעה רצינית על תוצאותיהן. לשרון יש סגולות אישיות לא מעטות, הוא מפורסם גם בין יריביו ומבקריו בהכנסת האורחים החמה שלו. הרבה שמאלנים כבר סיפרו איך שחט לכבודם כבש בחצי הלילה. אבל איזו טעות היא להכניס את שרון לחליפת עסקים ולשלוח אותו אל הלשכה הסגלגלה. אם הוא מאמין שמגע אישי יכול לעזור לו בקשר עם נשיא ארצותהברית (ואם כמובן אין הוא סומך על בלדרותו של שמעון פרס), הוא צריך לסדר ביקור בחווה בטקסס. שם לא תרבוץ על בוש עקת יועציו, שם לא יזינו אותו בכרטסות של x6‏4 עם הוראות מדויקות מה להגיד ואיך לא לסטות מן הנוסחה. שם אפשר לדבר על גידול ירקות בקיץ שחון (איזו בצורת היתה בטקסס לפני שנה! מספיק לשיחה של שעתיים) ועל סוסים. אפשר ללמוד משהו מן המסע הראשון של הנשיא בוש לחו"ל, סוף-שבוע בחוותו של נשיא מקסיקו, ויסנטה פוקס. לוי אשכול עשה את זה פעם עם הטקסני הקודם בבית הלבן, לינדון ג'ונסון. זה היה, אם אינני טועה, ב-1966, וראש הממשלה השלישי יצא משם עם כובע קאובוי רחב-תיתורת, עם ידידות אישית עם ג'ונסון, ועם פרק חדש ביחסי ארצות-הברית-ישראל.

אשכול, מה? נחזור אליו בעוד שתי פסקאות.

קורא חכם כתב לי לאחרונה, בנימה של נזיפה ידידותית, על זה שאינני מפרגן לשרון את מדיניות ההבלגה שלו. "ביום שישי השחור", הוא כותב, ברמז לטבח במועדון הלילה בתל-אביב, "אמרתי לזוגתי, זהו, נגמרה ההבלגה. גם אני נשברתי. מה רבה ההפתעה ששרון לא נשבר. אין איש במערך שהיה עומד בלחצי הרחוב. מתברר שרק שרון יכול. צריך להודות שהוא מפתיע!

"בכלל שרון הוא הפתעה בעוד עניין פחות חשוב. אחרי טרראם של שתי קדנציות רעשניות בתקשורת... פרשיות שחיתות ופסאודו-שחיתות, יש שקט. אולי לוקח זמן להבחין בשקט פתאומי שנוצר. אצלי יש מין אנחת רווחה, הדומה לתחושה שמכונה רעשנית זמזמה שעות וקדחה במוח, ולפתע שקט!

"לא, טרם הפכתי לחסיד שלו. אבל יושר אינטלקטואלי מחייב לומר שבחים גם לצד השני. לדעתי מגיע לו דבר שבח (אם רק יסלק את עומרי, אז טבלת הטעויות שלו קטנה להדהים)".

אז את מי מזכירה לכם ההבלגה של שרון? הייתכן שלוי אשכול בוקע מן הביצה הזו?

האחרון, שיכבה את האור ראש הממשלה השלישי נהנה מירח-הדבש הגדול ביותר שלו רק אחרי מותו, ובייחוד אחרי שמנחם בגין עלה לשלטון, ומתוסכלי המערך חיפשו עד ייאוש "תור זהב"

ישראלי. הם מיקמו אותו בשנות ה-60, אחרי מלחמת סיני ולפני ששת הימים. זה היה זמן של סובלנות ציבורית גוברת, של מתינות פוליטית, של יחסי-חוץ זהירים. ישראל היתה פופולרית בעולם (אם כי לא בסביבתה המיידית), וראש הממשלה שלה היה איש בעל פרופיל נמוך והומור רך, שהיה מרגיע את אזרחיו העצבניים במלים, "לא לדאוג, קינדערלאך", זאת אומרת "ילדים" ביידיש.

הוא היה ראש ממשלה בזמן שהשקט היחסי, שהניבה מלחמת סיני, התחיל להתפוגג. באמצע כהונתו נולד ארגון ה"פתח", והביטחון האישי של אזרחי ישראל עמד באיום גובר בצפון (לאורך הגבול הסורי), ובמזרח (לאורך הגבול הירדני). זה גם היה זמן של משבר כלכלי קשה. אם אינני טועה, אז נולדה המלה "מיתון", ונשמעו בפעם הראשונה הבדיחות העצובות על "מי שיוצא אחרון מתל-אביב, שיכבה בבקשה את האור". זמן-מה, הספר הנפוץ ביותר בארץ היה "כל בדיחות אשכול".

לשון אחר, למצב-הרוח הקיבוצי של אמצע שנות ה-60 אפשר להעניק 10 מתוך 10 בטבלת הדכדוך. בנסיבות כאלה, הפיתוי לצאת לפעולה צבאית מסיבית, נגד סוריה או נגד ירדן, היה ניכר. אשכול סירב. הוא התיר פעולות מקומיות, כמעט-סמליות. סבלנות הציבור פקעה, אבל הוא אמר, והישראלים חרקו שיניים למשמע המלים ההן, "הפנקס פתוח, והיד רושמת". היו אומרים עליו כי הוא חסר החלטיות במידה כזאת, שהוא מזמין "חצי תה, חצי קפה". מלחמת ששת הימים פתרה בסופו של דבר את כל הבעיות - הביטחוניות, הכלכליות והמורליות. המיתון והדכדוך הסתיימו בן-לילה, וישראל נכנסה לאופוריה.

אשכול לא רצה במלחמה ההיא, אבל ציפה לה. חודשים לפני שפרצה, אשכול, שהיה אז שר הביטחון, שאל את קציני המטכ"ל שלו מה הסבירות למלחמה עם מצרים.

נמוכה, הם ענו. קינדערלאך, הוא הגיב, מה אתם יודעים, האם אתם ישנים מתחת למיטה של נאצר? אלמלא גמגומו המפורסם לפני המיקרופון, במאי 1967, הוא היה נחשב בצדק לאדריכל הניצחון. משה דיין היה רק טרמפיסט.

האם אריאל שרון עובד על מודל לוי-אשכולי? הוא יבליג, ויבליג, ויבליג, עד שאויביו יעשו את הטעות הראשונה? זה מה שעשה אשכול, גם אם לא כל-כך התכוון. מצרים, סוריה וירדן, יחד עם אש"ף של הימים ההם, התבוננו בישראל הקטנה, העצובה, המשתנקת, והגיעו למסקנה שעכשיו הזמן לתקוע את הסכין, כדי שהאוויר ייצא. הערבים טעו בפירוש ההבלגה, הם חשבו אותה לחולשה. לאמיתו של דבר היא היתה ביטוי של עוצמה. ב-1967 הם זימנו על ראשיהם את האסון הפוליטי הגדול ביותר בגלל יהירותם וחולשת-דעתם. האם יעלה על דעתם לחזור ולנסות, מפני שהם צופים בטלוויזיה הישראלית, ורואים מתנחלים גועים בבכי היסטרי ומתחננים לפני ממשלתם להציל את חייהם מידי צלפים פלסטיניים? הייתכן שהם חושבים כי ישראל איבדה את חיוניותה, וזה הזמן? ברור למדי ששייח' נסראללה מאמין בזה, אבל לפי שעה אין סימנים שהאמונה התפשטה.

אייזנהאור לפני קנדי?

ראש ממשלה זקן וסבלני, שהוא גם גיבור מלחמה? ייתכן מאוד שבמצבה הנוכחי, ישראל אינה יכולה לייחל למשהו טוב מזה. אולי מין אייזנהאור שלפני קנדי, מישהו היודע את ערך ההבלגה, מפני שהוא מכיר אינטימית את התוצאות של היעדר ההבלגה. כן, קינדערלאך, אולי שרון. ואולי לא.