רשות שטעתה בצו הארנונה תישא בשגגה; הנישום ישלם בהתאם לצו

בית המשפט המחוזי בת"א קובע, כי על רשות ציבורית לשאת בתוצאות הנובעות מטעות בניסוח צו ארנונה, ביניהן הסתמכות הנישומים על לשון הצו, שפורסם כפשוטו. לדברי השופטת שרה סירוטה, אין לרשות הציבורית אלא להלין על עצמה בעניין זה, שהרי יכולה היתה לדייק ולפרט את התנאים הנדרשים בצו הארנונה.

סירוטה קיבלה ערעור שהגישה חברת בית תיאטראות חניונים, על החלטת ועדת הערר של עיריית הרצליה בנושא חיובה בארנונה כללית. ועדת הערר דחתה את הערר שהגישה בית תיאטראות על החלטת מנהל הארנונה, בעניין חיובה בארנונה לשנת 1997 על נכס בבעלותה. בית תיאטראות טענה, כי הנכס הוא חניון, אך הוא מחויב על-פי שימוש עיקרי של מבנה תעשייה.

בית תיאטראות חניונים היא חברה בת של חברת תיאטראות ישראל.

בית תיאטראות (המערערת) מחזיקה ומפעילה נכס הנמצא במרתף תת-קרקעי בן שתי קומות, ובו 100 שטחי חנייה לבעלי עסקים ועובדים בבניין. את הבניין הקימה תיאטראות ישראל, המחזיקה בחלק משטח המשרדים בקומה השלישית ובמחסנים, בקומת הקרקע. את שאר שטחי המשרדים והחנויות היא משכירה לדיירים ובעלי עסקים שונים.

המערערת נוסדה בחודש ינואר 1994, במטרה לעסוק בניהול חניונים. לאחר הקמתה התקשרה החברה עם דיירי הבניין בהסכמי חניה, והיא זו הנושאת לבדה בתשלום הארנונה עבור הנכס.

ועדת הערר קבעה, כי הנכס עונה להגדרת "חניון מקורה", שהחניה בו נעשית תמורת תשלום, וכי יש לסווג את החניון בהתאם לשימוש שנעשה בקומות הבניין שמעליו.

עיריית הרצלייה טענה, כי קביעת ועדת הערר, שיש לסווג את שטחי החנייה על פי השימוש העיקרי הנעשה בנכס, היא כדין, וכי בהעדר סיווג נפרד לשטחי החניה בצו ארנונה, אין להפריד ביניהם לבין שטחי הנכס שאותם משמשת החניה.

המערערת טענה, כי ועדת הערר טעתה בהחלטה, כי יש לסווג את הנכס בהתאם לשימוש שנעשה בקומות הבניין שמעל החניון.

סירוטה ציינה, כי מאוחר יותר שונה הנוסח בצו הארנונה לשנת 1998, והוסף תנאי להגדרת "חניון", שלפיו עליו להיות פתוח לציבור הרחב. בכך גילתה העירייה את כוונתה - איזה נכס ייחשב לחניון. בדברי ההסבר לצו ל-1998, נכתב, כי המונח "חניון" אינו מתייחס לשטחי חנייה מקורים או פתוחים, המשמשים אך ורק את הבעלים המחזיקים והעובדים בבניין, ושלציבור הרחב אסור להיכנס אליהם.

לדברי ביהמ"ש, ייתכן שחסרונו של התנאי הנוסף והמעודכן בצו הארנונה לשנת 1997, שהוא נשוא המחלוקת בין הצדדים, מקורו בטעות בניסוח. אולם, גם אם כך הדבר, על העירייה לשאת בתוצאות הנובעות מכך, ואין לה אלא להלין על עצמה, על שלא פירטה את התנאים הנדרשים, כבר בצו משנת 1997. אין דרך ללמוד על כוונת המחוקק, אלא מתוך לשון הצו כפשוטה, שאינה משתמעת לשתי פנים.

סירוטה קבעה, כי במקרה של הנכס הנדון אין לקבל את טענת העירייה, שלפיה מדובר בנכס אחד המוחזק על-ידי מחזיק אחד, מאחר שבית תיאטראות מחזיקה בשטח החניון בלבד. לדבריה, בהתחשב בכך שדיירי הבניין משלמים בעצמם את הארנונה לעירייה, יש מקום להתייחס לנכס כיחידה נפרדת. דהיינו, חניון נפרד משאר המבנה.

סירוטה קיבלה את הערעור, וקבעה כי לגבי שנת 1997 יש למסותו על פי סיווגו הספציפי כחניון בתשלום, ולא על פי השימוש העיקרי בבניין. העירייה חויבה בהוצאות בסך 6,500 שקל. (ע"ש 2606/99).