1. אחרי בחינה נאותה ומדוקדקת של סגירת כרומטיס, של כל המספרים שהתעופפו, של כל המספרים שהתכווצו, של כל ההנחות, ההערכות וההסברים ומציאת האשמים (מס הכנסה, כמובן); אחרי שקלול השפעתן של הדמויות רמות המעלה שמילאו את חיינו בעקבות העסקה, החל באורני פטרושקה ורפי גדרון (היזמים המופלאים) וכלה בירום הודם, מר אראל מרגלית (שנטש אותנו לאנחות לטובת ניו-יורק) ומר אהרון מנקובסקי (שתודה לאל, נשאר כאן בינתיים), ואחרי שקלול השלכותיה של סגירת כרומטיס על גורלו של המשק הישראלי (רעות ומרות), תגובתנו השקולה על סגירת הסטרט-אפ הזה (זה רק סטרט-אפ, לכל הרוחות) היא... ביג דיל!
אם להיות כנים אתכם, הקוראים, אנחנו בעיקר מתפלאים. מפני שאלו ששופכים היום קיתונות של אש וגופרית על הכלכלה החדשה הלא-קיימת שלהם, בייחוד עמיתינו היקרים בתקשורת, היו עד לא מכבר אוהדיה הגדולים ביותר. באיזו ארץ מופלאה התגוררו הלוחמים למען טוהר המידות של הכלכלה החדשה, כאשר כל הפשעים הללו, שאותם הם מגנים כיום בשצף-קצף, בוצעו?
זה שאנחנו לא מעורים בכל חידושי המקצוע העיתונאי שלנו, יכול להסביר גם מדוע אין איזכורים של עובדות היסטוריות עיתונאיות הנוגעות לעסקת כרומטיס. הנה דוגמה: אחת ה'פרשנויות' שראו אור עם התגבשות העיסקה הכילה את הגילוי המדהים הבא: 'הכלכלה החדשה חיה ובועטת'(!). ובאמת, איזו ציפור קטנה לחשה את זה באוזני הפרשנים, או שמא בקרב המטיפים החדשים שלנו? ואיזה מקור חשף בפניהם את הראייה המופלאה הזו, וגרם להם לשגר לחלוחית דביקה היישר מן השפתיים כלפי כל מה שמריח מהיי-טק?
ניחא. כל העולם התמכר להבליה של הכלכלה החדשה, מושג טיפשי למדי, ושטף אותה בקריאות התפעלות. כל העולם פירושו גם החברים והחברות מהתקשורת, שהעניקו וממשיכים להעניק מעמד של סלבריטיס לאנשי הון סיכון. כאמור, יכול להיות שאנחנו עדיין לא מעודכנים בנפלאות העיתונות ה"חדשה", אבל כנראה בימינו הספקנות נחשבת לדבר הולם רק בדיעבד.
2.
תעשיית ההון סיכון הישראלית הצמיחה לא מעט סלבריטאים מלאים בעצמם, אבל אראל מרגלית הוא המלא שבהם, הרבה בזכות עסקת כרומטיס שהיה לו המזל (ובהחלט לא הכישרון) להשתתף בה. למרבה הצער, הפיאסקו של כרומטיס הוציא לגמרי את האוויר החם מהבלון של מרגלית.
ה"הצלחה" המקרית של כרומטיס הפכה את מרגלית לנפוח להפליא, בדומה לרמת הנפיחות של מניות לוסנט. ממרומיה של ההצלחה (כביכול) התחיל מרגלית לחלק ציונים לכל העולם, וייחוד למס הכנסה שהורס, לטענתו, את התעשייה, וגם פוגע, כמובן, בכיסו. למרגלית יש התכונה המשונה והמגונה הזו, שמקשה עליו להביט לפעמים במראה. ובכן, תמונת הראי של מרגלית אינה כה מלבבת: זה מתחיל ברשלנות בטיפול במניות לוסנט, ממשיך באיום הפאתטי לתבוע את לוסנט, ומסתיים באמירה המביכה והחמורה על "במקום ליצור פה גן עדן יצרו כאן גיהנום".
סליחה? האין זה אותו 'גיהנום' שהפך את מרגלית לסלבריטאי? האין זה אותו 'גיהנום' שהעשיר אותו? האין זה אותו 'גיהנום' שהפך את JVP לקרן מוכרת שגייסה לאחרונה 350 מיליון דולר? מה יש לדבר, אם זה גיהנום, מה קורה בגן עדן? מרגלית טיפח לעצמו מישנה סדורה המחרפת ומגדפת את כל מה שלא מתאים לו. זה האיש, והבעיה איתו ועם כל חבורת ההון סיכון שלנו היא שהם עדיין מאמינים שהחורבן וההרס במגזר הטכנולוגיה לא היו יותר מאשר אירוע קייצי חולף, ולא סימן מובן לשינוי יסודי וקשה. לא זו בלבד שמרגלית נכשל בכל הנוגע להסתגלות לשינוי, אלא שהוא אפילו מסרב להכיר בו. עד שתגיע ההכרה הזו, אם בכלל, מרגלית חייב להרוויח ביושר חרם ונידוי של התקשורת עליו. זו הרי תקשורת מה'גיהנום'.
עכשיו מרגלית עקר עם משפחתו לניו-יורק כדי לנהל מקרוב את הקרן הגלובלית שלו. א. שיישאר שם, איש כבר לא מתגעגע אליו כאן; ב. למיטב חשדותינו, למרגלית יש סיבה טובה מאוד להשתקע בניו-יורק - תכנון מס. עם כמה מיליוני דולר בשנה כדמי ניהול, משתלם מאוד למרגלית לשבת בגן העדן, כדי לחמוק מ-50% מס בישראל.
זה נחמד. מרגלית לפחות למד משהו מפלונטר המיסוי שהביא על עצמו ועל משקיעי הקרן שלו בפרשת לוסנט-כרומטיס.
3.
פטרושקה וגדרון יצאו מכל סיפור כרומטיס טהורים וזכים. "מקורביהם" הפילו את התיק על לוסנט וכינו אותה משענת קנה רצוץ. ובאמת, אסור, ממש אסור לתקוף את צמד היזמים המוכשרים. מי ש"מעז" לעשות זאת, עובר מיד דיסקרטיזציה, ומכונה צר עין ומשבית שמחה. אבל, האמת אינה כה חד-ממדית.
לוסנט הדפיסה בשביל כרומטיס את כרטיסי המשחק שלה (מניות), נוהג שסיסקו הגיעה איתו לדרגה של אמנות. נכון, לוסנט אינה סיסקו. אופן בחירת יעדי הרכישות של סיסקו בשנים האחרונות הצביע על האסטרטגיה העסקית המגובשת שלה. אופן שילובן באימפריית סיסקו הצביע על הפוליטיקה הארגונית שלה. האופן בו סיסקו שומרת (או שמרה) על כוח העבודה שהגיע אליה כתוצאה מהרכישות, מגדיר גם את התרבות הארגונית שלה. פטרושקה יכול להצטער שכרומטיס לא הוטמעה בסיסקו, אבל אינו יכול לתלות את זה בסגירתה.
בסופו של דבר, העיקרון של רכישת סטרט-אפים על-ידי חברות ציוד תקשורת גדולות פשוט מאוד. הן רוכשות חברות המפתחות טכנולוגיות חדשות בערך שנה לפני שהן יוצאות עם מוצר ראשון לשוק. החברות הגדולות אמורות לנצל את השנה הזו כדי לשלב את המוצר החדש הזה בתוך קו המוצרים שלהן. כך, המוצר החדש המופיע בשוק אינו של חברת סטרט-אפ אלמונית, אלא מוצר הנהנה ממלוא האמינות והאשראי של החברה הגדולה. השתלטויות מוצלחות כאלה מקפיצות את מכירותיה של חברת הסטרט-אפ הנרכשת, ממכירות זניחות, אם בכלל, בשנה שלפני ההשתלטות, למכירות שנתיות של כמה עשרות או מאות מיליוני דולרים בתוך שנתיים מן ההשתלטות. בקיצור ולעניין, רוכשים הון אנושי וטכנולוגיה לא מוגמרת, העשויה להפוך יום אחד למוצרים שיניבו הכנסות ורווחים.
לכן, כל ההשתלטויות הללו מתבצעות בסיכון גבוה. חייבים לרכוש את החברות הנכונות, עם האנשים הנכונים שיפתחו את המוצרים הנכונים - לשוק שאולי עדיין לא יתהווה במשך שנים מיום סגירת הרכישה. למרבה הצער, לא כל הרכישות עולות יפה, וכרומטיס היא אחת מהלא מוצלחות. ייתכן שהצרות של לוסנט והפוליטיקה הארגונית שלה הציבו עוד מכשול בוהבפני כרומטיס, אבל המסקנה הבלתי נמנעת היא שלוסנט פשוט רכשה את החברה הלא נכונה,עם האנשים הלא נכונים, שפיתחו את המוצר הלא נכון.
באורח מקרי לחלוטין, או שלא, כרומטיס היא קו המוצרים הטכנולוגי השני שפטרושקה וגדרון שולחים לבית הקברות. גם קו המוצרים של סקורפיו, היזמות הראשונה של השניים, נסגר על-ידי COM3, אם כי לזכות השניים ייאמר שהם כבר לא היו אחראים לו. בכל מקרה, התוצאה זהה: היזמות של השניים העשירה בעיקר את עצמם ועוד כמה מקורבים ועובדים. התרומה שלהם למשק, שתעשיית ההון סיכון כה מרבה לנפנף בה, היתה שולית: תעסוקה לזמן קצר, אפס יצוא, ובעיקר מסים.
אבל מסים, מתברר, הם לא דבר שאפשר לגבות כל-כך בקלות מיזמי היי-טק. פטרושקה וגדרון ניסו לטשטש את זהותם הישראלית כדי להתחמק ממס (תכנון מס, בלשון עדינה), טשטוש שנחשב לגיטימי, אבל פסול לגמרי. על-פי רוח החוק, מי שמתגורר בארץ, הקים את החברה בארץ והפיק ממנה רווח של עשרות מיליוני דולרים, חייב לשלם 50% מס, גם אם לרו"ח שלו קוראים אביגדור אבני שיודע לסגור עסקאות של סוף עונה עם אוסקר אבורזאק.
4.
היו ימים.
היו ימים שבהם תעשיית ההון סיכון החשיבה את עצמה כ"קטר" של המשק האחראי על תעסוקה וצמיחה. הימים הללו חלפו כלא היו, אבל הקיטורים אותם קיטורים, על האוצר ועל מס הכנסה שמחריבים את התעשייה. ובכן, תעשיית ההון סיכון בארץ תמיד התקשתה לשפוט באובייקטיביות את מעשי עצמה ואנחנו מתנדבים לעזור לה בעניין.
בניגוד לדעה שרווחה, את החגיגה הגדולה לא הובילו האנליסטים האומללים אלא דווקא הבוסים במשרדי ההשקעות, המשקיעים הפופוליסטיים וגם... יזמי ההון סיכון, שפיזרו את הזרעים לכל מיני עסקים. במילים אחרות, האנליסטים רק הוסיפו את הקישוט, אבל את הסחורה האמיתית סיפקו גם יזמי ההון סיכון. והחגיגה הגדולה שאנחנו מתכוונים אליה, כמובן, היא לא רק ההשתוללות בוול-סטריט, אלא החגיגה שבה חברות הטכנולוגיה, מהגדולות והמכובדות ביותר שבהן עד חברות הסטרט-אפ השאפתניות והצנועות ביותר, עסקו בפעילות ספקולטיבית בממדים אדירים: רכישות בקנה מידה ענק כביכול, יצירת בסיסי לקוחות באמצעות עירוי הון לישויות סרק או ישויות בלתי כלכליות בכל תרחיש אחר, יצירת ערמות של מלאים וכל מיני פעילויות מפוקפקות ושטניות אחרות (כמו עסקת כרומטיס).
אלא, שכל זה מתגמד מול השאלה הגדולה: מי צריך בכלל את תעשיית ההון סיכון הישראלית? השאלה הזו מתחדדת לאור הרקורד של התעשייה הזו בשנים האחרונות. מרבית הסטרט-אפים שמומנו על-ידה ונמכרו במחירים משעשעים, נסגרו או התכווצו. וגרוע מכל, עשרות חברות ישראליות שמומנו ונשלטו על-ידי התעשייה (כלומר, בלי יזם דומיננטי), שווקו על-ידה כמובילות בתחומן והונפקו בנאסד"ק, ממשיכות לזלול הון כמו חזירים בדיר, וחלקן יושלכו בלית ברירה אל ערימת הגרוטאות הטכנולוגיות. הנקודה שלנו, אם כן, מאוד פשוטה: תעשיית ההון סיכון בארץ לא הצליחה להצמיח אפילו חברה אחת "נורמלית", עם בסיס הכנסות "נורמלי", רווחיות "נורמלית" ובסיס תעסוקה רחב, אבל ממשיכה לקשור לעצמה כתרים כ"קטר" והיהלום של המשק הישראלי.
אל דאגה. אם התעשייה הזו תפסיק להתקיים, אף שערה מראשו של המשק הישראלי לא תיפול, ורק כמה מנהלים בתעשיית ההון סיכון יפסיקו לקבל דמי ניהול קבועים בלי כל קשר לביצועיהם. תעשיית ההיי-טק הישראלית תמשיך לצעוד לבדה, גם בלי עזרתן ה"אדיבה" של קרנות ההון סיכון. כסף יש, ברוך השם. חברות טובות ימצאו את המימון, בין שזה באמצעות חברות השקעה ובין שזה באמצעות יזמים עקשניים. נייס וגילת צמחו (למרות המשבר שהן עוברות כעת) בעיקר בעזרת קבוצת דסק"ש, ואינדיגו עוד תישאר איתנו זמן רב בזכות עקשנותו של בני לנדא. השלוש אלו תרמו ויתרמו למשק הרבה יותר מעוד כמה סטרט-אפים המשועבדים לגחמות של מנהלי קרנות ההון סיכון.
5.
בשביל אהרון מנקובסקי (קרנות אקליפטוס ופיטנגו), סגירת כרומטיס היתה עוד הזדמנות לנגח את האוצר: "עסקת כרומטיס סבבה יותר מפעם אחת סביב סוגיית המיסוי", אמר מנקובסקי, "ואולי זה הזמן שאנשי האוצר ייטלו קורה מבין עיניהם ויטפלו בנושא המס. צריך להבין את זה - מצב התעשייה קשה, פשוטו כמשמעו, ואם האוצר לא יירתם לעזור לתעשייה, העסק רק ילך ויחמיר".
מנקובסקי לא נהנה במיוחד מיכולת שיפוט עצמית מופלאה, ולכן כדאי לו ליטול קורה מבין עיניו, בייחוד אחרי שיקרא את דבריו לעיתון "מעריב" מלפני כשנה, אחרי ההילולה סביב עסקת כרומטיס.
"מדובר בעסקה שבה שולם המחיר הכי גבוה אי פעם עבור חברה ללא מכירות", אמר מנקובסקי ועבר לשורת המחץ, "יחד עם זאת, אני לא חושב שמדובר במחיר מופרז".
ומנקובסקי ממשיך בתיאורים מהסטרטוספירה: "כרומטיס זו חברה של הכלכלה החדשה, שנמדדת בערכים של הכלכלה הישנה. כשג'ון צ'יימברס מסיסקו רצה לקנות את סרנט, שמכרה עד אז ב-20 מיליון דולר, הוא בא ושאל את אנשי המכירות שלו, מה לדעתם פוטנציאל המכירות של החברה. אמרו לו 200 מיליון דולר בשנה הראשונה, אז הוא קם וקנה. אותו דבר בעסקה הזו. מדובר בשוק שהפוטנציאל שלו מוערך במיליארדי דולרים, ועכשיו, בעקבות העסקה, כרומטיס יכולה להשתלט על 50% ממנו. לא מחר, אולי בעוד כמה שנים. מחר בבוקר, כל הארמדה של אנשי המכירות של לוסנט, יוצאת ומתחילה למכור את ה'מטרופוליס'. לכרומטיס יש יתרון עצום, המערכת שלה היא גמישה. חלק גדול מהמחיר שלוסנט שילמה נובע מזה שכרומטיס מאפשרת לשדרג את המערכת הקיימת, בחצי מחיר ממה ששילמו עד עכשיו.
"אסור לשכוח, וזה הצד השני של העניין, שלוסנט זו חברה של 180 מיליארד דולר (אופס, עכשיו היא חברה של 20 מיליארד דולר - א.צ.), עם 3 מיליארד דולר מניות (כלומר, כרטיסי המשחק שלה - א.צ). השאלה היחידה שצריך לשאול היא, מה התרומה של כרומטיס לרווח של לוסנט. לא לשאול האם זה יקרה, אלא כמה ומתי (ושוב, אופס. זה כבר לא יקרה בכלל - א.צ)".
הדברים המשעשעים הללו היו צריכים לגרום למנקובסקי להסמיק מבושה ולפחות לגזור עליו שתיקה. לרוע המזל, אנשי ההון סיכון שלנו איבדו כל טיפת בושה.
כתבות
ני"ע
