מה שיש ללור"ם להסתיר מבג"ץ

שני אירועים קשים נחתו לאחרונה על החברה הממשלתית לפיתוח איזור לוד ורמלה, לור"ם, ולא ברור מה חמור מהשנים. ראשית, לאור תלונות למשטרה ולמבקר המדינה שהגיש לפני שנתיים חשב החברה לשעבר, גדעון פרוז'נסקי, הודיעה לאחרונה היחידה הארצית לחקירות הונאה על פתיחת חקירה גלויה בחשדות לשחיתות בחברה, והחוקרים ביקרו במשרדי החברה ותפסו מסמכים.

האירוע השני התרחש במסגרת הליכי עתירה לבג"ץ, שהגישה התנועה לאיכות השלטון. העתירה היא למעשה דרישה להדחת מנכ"ל החברה יעקב אטרקצ'י, חבר מרכז הליכוד, בנימוק שפעל בניגוד לחוק בהתנכלותו לחשב פרוז'נסקי בגלל תלונותיו. ל"זכותו" של אטרקצ'י צריך לומר, שחברת לור"ם סוחבת היסטוריה כבדה גם מתקופות של מנכ"לים קודמים. למשל, סימון סקורי, סמנכ"ל שיווק, התלונן בזמנו על מה שהתרחש בחברה בתקופת המנכ"ל הקודם, אפרים איצקוביץ'. סקורי פוטר והוחזר לעבודה על ידי מבקר המדינה כחושף שחיתות.

בעתירה נגד לור"ם ואטרקצ'י הורו השופטים למנות בודק מיוחד, שיגיש דו"ח על החקירה בענין התלונות של פרוז'נסקי. עו"ד גיתית גוברמן התמנתה וניסתה להתחיל לעבוד. אטרקצ'י פנה לבג"ץ פעם אחת וביקש לפטר את הבודקת, כי אינה אובייקטיבית. לפני כחודשיים, אחרי שפרוז'נסקי נשבר והתפטר מלור"ם, ביקש אטרקצ'י לבטל לגמרי את הבדיקה.

על דרישת אטרקצ'י להפסיק את הבדיקה, הגיבה פרקליטות המדינה לבג"ץ במילים אלה:

"התמונה המצטיירת מחוסר שיתוף הפעולה של החברה עם הליך הבדיקה לכל אורך הדרך ועד לעצם היום הזה ומהגשתה של בקשה זו לבית המשפט, היא כי החברה מסרבת להשלים עם הליך הבדיקה ועושה כל מאמץ לדחות את הקץ... במכתבה מפרטת הבודקת את נסיונותיה הבלתי נדלים לקבלת חומר מן החברה ולפגישות עם עובדיה, נסיונות אשר נתקלו בסירוב או בהתעלמות מצד החברה".

יעקב אטרקצ'י נבחר כמנכ"ל לור"ם באפריל 1998. חברי הדירקטוריון היו המומים ממה שהתרחש ערב הישיבה ההיא. בנימין בן-אליעזר, שהיה אז שנה וחצי אופוזיציונר, טרח להתקשר כמעט לכל אחד מהם ולבקש באופן אישי לתמוך במינויו של יעקב אטרקצ'י, איש ליכוד. החברים, רובם מינויים של פואד מימיו כשר הבינוי והשיכון, לא הבינו מדוע מפעיל בן-אליעזר לחץ למען מינוי איש המפלגה המתחרה.

המתנגדים למינוי לא הבינו גם כיצד התעלמו בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכיהן אז גם כשר השיכון, וברשות החברות הממשלתיות, שבראשה עמדה ציפי לבני, ממכתב חריף שנשלח אליהם, ובו הזהירו מפני מינויו הצפוי של אטרקצ'י. המכתב, שנחתם אנונימית על-ידי "עובדים בלור"ם", נשלח ב-1 במרס 1998, כחודש לפני הדיון במינויו של אטרקצ'י, שנערך ב-29 במרס 1998. תוארו בו, בלשונם של הכותבים, "פעולות של הטעיה, חריגה מסמכות, הסתרת מידע ומינהל לא תקין", שיוחסו לאטרקצ'י בקדנציה מוקדמת שלו כדירקטור בלור"ם (1993-1991).

למכתב צורפו מסמכים שונים לאימות הטענות, בהם קטע מדוח מבקרת המדינה מ-1992, והעתקי הסכמים שעליהם, כך נטען, חתם אטרקצ'י ללא סמכות, ובעקבותיהם נגרמו ללור"ם הפסדים של מיליוני שקלים. אך המכתב לא גרם ללשכת ראש הממשלה להסיר את מועמדותו של אטרקצ'י.

נוסף על התמיכה שלה זכה מפואד, אטרקצ'י מוכר גם כמקורבו של אביגדור ליברמן, כיום שר התשתיות הלאומיות ומי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה נתניהו עד נובמבר 1997. "בפריימריס ב-1996, אטרקצ'י עזר לגדעון עזרא להיבחר לרשימה לכנסת", אומר חבר מרכז הליכוד. "עזרא הוא מקורב של נתניהו וליברמן, והיה צפוי שבתמורה ליברמן יתמוך במינוי של אטרקצ'י אחרי הבחירות - וזה מה שקרה".

בישיבת ועדת המנגנון של לור"ם, שדנה במינויו של אטרקצ'י, הצהיר יו"ר דירקטוריון החברה, אברהם שוורץ, איש אגודת ישראל, כי לשכת ראש הממשלה דורשת להעביר את המינוי: "נתבקשתי על-ידי השרים הממונים על החברה, ראש הממשלה בתפקידו כשר השיכון ועל-ידי סגן שר הבינוי והשיכון (מנחם פרוש, א' י'), להביא... את המלצתם למינוי מר יעקב אטרקצ'י".

לא כל חברי הוועדה השתכנעו. הדירקטור חיים דבש אומנם הביע התרשמות חיובית מאטרקצ'י, אך הזהיר: "כדאי שתדעו כי כולנו אחראים למה שהולך להיות". תשובתו של שוורץ, מאנשי סגן שר השיכון דאז מאיר פורוש, היתה: "מחר יקחו את כל הפרוטוקולים שלך, ואתה תעמוד ברחוב, לא תוכל להיות בשום תפקיד". חרף התנגדותו של דבש, המינוי עבר את הוועדה וגם את הדירקטוריון.

מלשכתו של בן-אליעזר נמסר, כי הוא לא פעל למינויו של אטרקצ'י למנכ"ל לור"ם ב-98, וכי המינוי נעשה על פי החלטתו של פרוש ולא על פי החלטתו של בן-אליעזר.

מלשכת נתניהו נמסר: "מינויו של יעקב אטרקצ'י עבר את אישור כל הגורמים כפי שנקבע בחוק: דירקטוריון לור"ם אישר את המינוי ברוב כמעט מוחלט; ועדת בן-דרור, שהיא ועדה בלתי תלויה, אישרה אף היא את המינוי. רק לאחר כל אלה מינויו של מר אטרקצ'י אושר בידי שרי הממשלה".

גדעון עזרא: "אני מכיר את אטרקצ'י. אני יודע שהוא רו"ח ועו"ד, ושמחתי שהוא התמנה למנכ"ל לור"ם, אבל לא התערבתי במינויו" (הערה: אטרקצ'י איננו רו"ח).

אביגדור ליברמן: "אני מכיר את אטרקצ'י היכרות רגילה, ולא עמדתי על מינויו למנכ"ל לור"ם".

לור"ם היא חברה ממשלתית, ש-75% ממניותיה מוחזקים בידי הממשלה, 20% בידי מינהל מקרקעי ישראל ו-5% בידי עיריית לוד. החברה נמצאת תחת אחריותו של משרד הבינוי והשיכון, וייעודה הוא ייזום פרויקטים של בנייה, פיתוח ותשתיות, ושיקום שכונות בלוד ורמלה.

לור"ם עצמה איננה חברת בנייה, והיא מעסיקה קבלנים לשם ביצוע העבודות בפועל. החברה היתה מועמדת להפרטה, אולם בעקבות גילויים של אי-סדרים מהותיים, עוד לפני ימיו של אטרקצ'י, הוחלט להקפיא את המהלך. החברה "מככבת" באופן תדיר בדוחות ביקורת של מבקר המדינה, ואף קיימת הוראה של רשות החברות הממשלתיות, המורה לחברה "להימנע מכל התקשרות או עיסקה הכרוכה בה ללא אישור מראש ובכתב של רשות החברות". חברות כלכליות של רשויות מקומיות, נציין, משמשות פעמים רבות כ"כביש עוקף מכרזים". הן מאפשרות לעירייה להתקשר בעקיפין עם חברות בלי להוציא פרויקטים למכרז. כך קורה בימים אלה, למשל, במודיעין, שם נחתם לאחרונה הסכם גורף בין לור"ם לחברה הכלכלית של מודיעין, ולפיו עומדת לור"ם לקבל את כל הפרויקטים של החברה הכלכלית של מודיעין, ללא מכרז.

חברת לור"ם לא קיבלה כל אישור מרשות החברות הממשלתיות להסכם עם מודיעין, כמו בעסקאות נוספות - כך נמסר מרשות החברות. אטרקצ'י בתגובה: "לור"ם אינה זקוקה לאישור רשות החברות להתקשרות עם החברה הכלכלית מודיעין. בכל מקרה, לכל ישיבת דירקטוריון החברה מוזמן ומשתתף באופן קבוע נציג רשות החברות, ובכלל זה בישיבת הדירקטוריון שבה אושר ההסכם עם החברה הכלכלית".

אטרקצ'י לא שכח גם את התמיכה שלה זכה מלשכת ראש הממשלה. באוגוסט 1998, זמן קצר לאחר שפוטרו מלור"ם 12 איש בנימוק של התייעלות, מינה אטרקצ'י את בעלה של מזכירת ראש הממשלה דאז, רוחמה אברהם, לתפקיד רכז פרויקט הבנייה נווה-שלום. תפקידיו הקודמים של מיכה אברהם: שוער שני בקבוצת הכדורגל של מכבי שיכון המזרח, שכיר במוסך לתיקון אגזוזים ואחראי על תחזוקת הרכב של תשלובת פיקנטי. אטרקצ'י אמר אז בתגובה: "אברהם מונה לאור הכשרתו בתחום הניהול. כמנכ"ל אני יכול למנות את מי שאני רוצה, בשיקולים שלי".

"הבית החם של שירי"

בן-אליעזר, כשר הבינוי והשיכון, הוא שמינה ב-1993 את המנכ"ל הקודם של לור"ם, אפרים (פרויק'ה) איצקוביץ'. בדו"ח מבקר המדינה לשנת 1998 הועלו חשדות-לכאורה להקלות בתנאי מכרז שהעניקה לור"ם בתקופת איצקוביץ' לחברה בשם רם-דר. בסיומה של חקירה פלילית בעניין, המליצה המשטרה להעמיד את איצקוביץ לדין, אך פרקליטות המדינה סגרה לבסוף את התיק, מחוסר ראיות.

ומי היא חברת רם-דר? את חברת הנדל"ן הזו הקים, ועד לפני כשנה היה בעליה, חבר הכנסת מהעבודה ויצמן שירי, שהיה עד לאחרונה כאחד המקורבים ביותר לפואד. בקיץ 2000, מכר שירי את אחזקותיו בטללי הנגב, החברההאם של רם-דר - לדבריו בגלל היותו ח"כ - תמורת כ-12 מיליון דולר, לקבלן מריו לזניק (21%), ולמשה שמש (79%), בן-דודתו המתגורר בלונדון. שמש היה התורם העיקרי לעמותת "נגב עכשיו", ששירי היה ממגייסי הכספים שלה. מבקר המדינה קבע כי תרומתו של שמש היתה למעשה תרומה ל"ישראל אחת", כדי לסייע לבחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה.

ח"כ שירי לא נעשה קבלן גדול ביום אחד. עד תחילת שנות ה-90 הוא ניהל כמה עסקים לא גדולים במיוחד, בתחומי דודי השמש, הביגוד והמזון. היו לו עסקים כמו חנות פיקנטי, "שירי דודי שמש", "שירי סריגי דימונה" ו"הבית החם של שירי".

ב-1992, כאשר העבודה ניצחה בבחירות וחברו הטוב בן-אליעזר נכנס למשרד הבינוי השיכון, הקים שירי את חברת הבנייה רם-דר. אבל עד שאיצקוביץ' לא מונה על-ידי פואד לתפקידו כמנכ"ל לור"ם ב-1993, לא בנה שירי ולו יחידת-דיור אחת עבור לור"ם. מכאן ואילך, החל קשר עסקי הדוק בין החברות.

עם כניסתו לתפקיד המנכ"ל, המשיך אטרקצ'י בקשרים הדוקים עם רם-דר, גם במסגרת פרויקטים שנמסרו לה בתקופתו של איצקוביץ'. הקשר העסקי לא התרופף למרות "תקלה" שאירעה באחד התשלומים לחברה, עוד טרם תקופתו של אטרקצ'י. רם-דר הגישה ללור"ם חשבונית לתשלום על-סך 1,086,331 שקל, עבור ביצוע שלב בפרויקט גני-יער, שעליו אחראית לור"ם. בטעות, נרשם בהמחאה שהועברה לרם-דר הסכום 1,806,331 שקל - כמעט 800 אלף שקל הפרש. ברם-דר פדו את ההמחאה בלי לומר דבר. הטעות נתגלתה בביקורת תקופתית שערך פרוז'נסקי.

אטרקצ'י, בתגובה, אומר, כי עם כניסתו לתפקיד הוא דרש לבדוק שוב חשבונות ששולמו, והבדיקה הנוספת העלתה את הטעות, שקוזזה לבסוף. העובדה שרם-דר לא התריעה על קבלת תשלום עודף של 800 אלף שקל לא מנעה מאטרקצ'י להמשיך את הקשרים העסקיים עמה.

גם שיקולים עסקיים היו עשויים לעורר תהיות בקשר להמשך ההתקשרות: דו"ח של חברת דן אנד ברדסטריט מדצמבר 1998, שהגיע לידי לור"ם, הצביע על רם-דר כעל חברה בעלת סיכון עסקי גבוה. בדוח נכתב כי חברת טללי הנגב, החברה-האם של רם-דר (בבעלות מלאה), "מדורגת בסיכון התקשרות גבוה, צורת ההתקשרות המומלצת, על-פי הדוח: "מזומן או כנגד ביטחונות מלאים".

אטרקצ'י: "הטענות שהתבססו על הדוח של דן אנד ברדסטריט נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. אנשי הכספים של לור"ם בדקו את יכולתה הכספית של רם-דר, והמליצו עליה באותה תקופה".

ויצמן שירי:

"מעולם לא נתבקשתי ולא נשאלתי על-ידי מבקר המדינה בשום נושא שהוא, והעובדה ש'גלובס' ממחזר את השאלות מעידה שאין מדובר בשיקולים עיתונאיים נקיים. אני סומך על ציבור קוראי העיתון שיבין שגם שקר, לאחר שבע שנים, חלה עליו התיישנות.

לגבי החשבונית אומר ח"כ שירי, כי מדובר בטעות סופר וכי רם-דר העמידה לטובת לור"ם ערבויות ב-10 מיליון שקל, מהן יכלה לור"ם לקזז כל טעות.

הווילה של דן שילון

כניסתו של אטרקצ'י לתפקיד לוותה בהתעוררות עסקית של לור"ם, שלא תמיד היתה נטולת תמיהות. למשל, עסקת בן-שמן: בנובמבר 1995 קיבלה לור"ם ממינהל מקרקעי ישראל הרשאה לתכנון ופיתוח של כל משבצת הקרקע של מושב בן-שמן.

ב-31 בדצמבר 1998, כשמונה חודשים לאחר כניסתו של אטרקצ'י לתפקיד, נחתם הסכם בין לור"ם לבין מושב בן-שמן, שלפיו רכשה לור"ם, תמורת 8.5 מיליון דולר, זכויות בנייה בשטח קרקע, שהיו בידי המושב. העסקה נחתמה על-ידי אטרקצ'י והיו"ר שוורץ מבלי שנתקבל לכך אישור מוקדם של הדירקטוריון. גם התשלום הראשון, בסך שני מיליון דולר, בוצע ללא האישורים המתאימים מראש.

בנוסף, השטח האמור היה כלול במשבצת הקרקע שלגביה קיבלה לור"ם מהמינהל את זכויות הפיתוח, ובשל כך הפכה בעצם לור"ם לבעלת עניין בחלק מהשטח הכולל. כתוצאה מכך נטל במאי 1999 מינהל מקרקעי ישראל מלור"ם את הפרויקט לפיתוח המתחם הכולל. התוצאה: לור"ם הפסידה פרוייקט בהיקף של כ-100 מיליון שקל.

אטרקצ'י: "עסקת בן-שמן נחתמה כדת וכדין על-ידי היו"ר והמנכ"ל, שפעלו על-פי סמכותם ובמסגרת התקציב המאושר של החברה, ובהסתמך על חוות-דעת של היועץ המשפטי שלה. לא היתה חובה לקבל אישור מראש מהדירקטוריון לכל עסקה ועסקה. התשלום בסך שני מיליון שקל שולם לאחר קבלת כל האישורים הנדרשים, כולל אישור הדירקטוריון".

ימים אחדים טרם חתימת ההסכם רכש אטרקצ'י לעצמו את הווילה של דן שילון בבן-שמן, ואף קיבל את אישור ועדת הקבלה של המושב, ממש בימים שבהם עמד לחתום עם המושב על העסקה בשם לור"ם. הרכישה הפרטית לא דווחה בדירקטוריון החברה, כמתחייב.

אטרקצ'י: "הבית נרכש על-ידי משפחתי למגורים, מאנשים פרטיים, בכספנו, וללא חברות במושב. אין לי כל חלק בקרקעות המושב או בתגמולים כלשהם שלו, לרבות בעסקה עם לור"ם. לכן לא הייתי אמור לדווח מאומה, לאף גורם. בפועל, יו"ר וחברי הדירקטוריון ידעו על הרכישה הפרטית".

הפעילות העסקית של לור"ם נמשכה במרץ. במרס 1999 חתמה החברה עסקה לרכישת קרקע מידי חברת אומגה סנצ'ורי. אותה קרקע נרכשה באותו יום על-ידי אומגה סנצ'ורי מהפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. למעשה, אומגה סנצ'ורי שימשה רק כנאמן לרכישה מהפטריארכיה.

בבדיקה שנערכה התברר כי לור"ם שילמה לנאמן עמלת תיווך של כשני מיליון שקל, בגין קרקע ששוויה כ-3.7 מיליון שקל (54%!). עוד התברר, שבתקופה קודמת ניהלה לור"ם משא-ומתן ישיר עם נציג הפטריארכיה לגבי אותו מגרש, וללור"ם אף היתה אופציה לקבל קרקע ללא מכרז ממינהל מקרקעי ישראל, באותה משבצת קרקע. בטיוטת ביקורת דוחות כספיים, שערך משרד רו"ח ליובוביץ'-קסירר בנובמבר 2000, נכתב על עסקה זו: "אין אנו רואים את הכדאיות הכלכלית בהקמת פרויקט על הקרקע הנ"ל".

מדוע נדרשה לור"ם לתיווך כה יקר ברכישת הקרקע? אטרקצ'י: "ההנהלה הקודמת של לור"ם ניסתה לרכוש קרקעות מהכנסייה ללא תיווך, אך הכנסייה סירבה להתקשר עם החברה, בהיותה גוף ממשלתי. לפיכך העסקה לא יכלה להתבצע, אלא באמצעות נאמן שנקבע על-ידה. לור"ם בחנה את כדאיות העסקה, על-פי דוח שמאי החברה, שקבע שהעסקה כדאית".

שרשרת של פשרות

בתוך זמן קצר מאז נכנס לתפקיד, ביצע מנכ"ל לור"ם שלושה הסכמי-פשרה עם קבלנים וספקים של החברה. הפשרות הללו, חלקן עוד לפני הגשת תביעה בבית-משפט, מעלות את השאלה, האם מדובר בחיסכון מזהיר לחברה, או בשיקול-דעת שגוי. כך למשל אירע עם הקבלן א' אבידן, שזכה במכרז בפרויקט בית-דגן, אותו פרסמה לור"ם עוד ב-1997. עם גמר העבודה, שנתיים מאוחר יותר, דרש הקבלן מהחברה ארבעה מיליון שקל נוספים בתמורה לעבודתו, תוך איום בתביעה משפטית. אלא שעל-פניו נראה היה, שדווקא חברת אבידן היא שהפרה את תנאי המכרז. זו מסרה את הפרויקט בפיגור של 216 יום, כאשר מן החוזה עמה מתחייב תשלום של 2% מסך השכר לפי ההסכם בגין כל יום איחור.

במקרים כאלה נהוג "להציף" את סעיף הפיצויים כהגנה כנגד התובע, בוודאי כאשר לור"ם כבר שילמה לו תוספת של כ-900 אלף שקל מעבר לשכר החוזה. אטרקצ'י מינה בודק, המהנדס נפתלי יבלון, אשר המליץ לחברה לשלם לקבלן 800 אלף עד מיליון שקל, כדי להימנע מתביעה. אטרקצ'י אישר פשרה שלפיה קיבלה אבידן 1.2 מיליון שקל.

צריך להדגיש במקרה זה, כי חודשים ארוכים לאחר הפשרה לא השלימה אבידן את העבודה. מכתב של לור"ם אליה מעיד כי טרם השלימה עבודות נגרות, אינסטלציה, ריצוף ועוד. אגב, הבודק יבלון קיבל ללא מכרז את הפיקוח על פרויקט נווה-שלום, במקומה של חברת טריפלאר, שפיקחה עד אז על הפרויקט. שווי העבודה: כ-640 אלף שקל.

אטרקצ'י: "מלבד תביעות אבידן, שעמדו על כשלושה מיליון שקל, היה חשש שלור"ם תינזק במיליונים נוספים, כתוצאה ממחדלים בפרויקט. הבודק המליץ על פשרה בסכום של מיליון שקל, וזה הסכום ששילמה לור"ם, כאשר 200 אלף השקל הנוספים שולמו כחלק מהחשבון הסופי. בנסיבות שנוצרו על-ידי ההנהלה הקודמת, היו להסכם הפשרה יתרונות מבחינת לור"ם. אשר למהנדס יבלון, הואיל והוא לא שימש כבורר, אין כל פסול בהעסקתו בפרויקט נווה-שלום".

בהסכם פשרה אחר, עם החברה הקבלנית כ.ר. איילון (בפרויקט שופטים צפון), לור"ם אף לא טרחה להזמין דו"ח בדיקה. גם כאן חל איחור במסירה מצד הקבלן, אך למרות זאת שולם לו תשלום פשרה בסך 600 אלף שקל מלור"ם.

אטרקצ'י: "הפרויקט החל והסתיים בתקופת ההנהלה הקודמת, שלא פתרה את המחלוקות שהתגלעו. תביעת הקבלן היתה בסך של כשלושה מיליון שקל, ולכן הפשרה שהושגה מצוינת. מבקר החברה בדק את הנושא וקבע שהפשרה מטיבה עם החברה, ביחס לאפשרויות אחרות שעמדו בפניה".

וישנו גם המקרה של אלכס ויז'ניצר, סמנכ"ל התפעול וההנדסה של לור"ם. לפני שמונה ויז'ניצר לתפקיד האסטרטגי בלור"ם, הוא היה מבעליה של חברת ההנדסה אלסקה, ספקית של לור"ם. סמוך לפני כניסת אטרקצ'י לתפקידו כמנכ"ל, הוגשה תביעה של אלסקה כנגד לור"ם, בסכום של ארבעה מיליון שקל. הנימוק: תוספת תשלום עבור פרויקטים שבגינם כבר שילמה לור"ם לאלסקה. הסכום בתביעה היה גבוה בהרבה מן הסכום המקורי שדרשה אלסקה מלור"ם בתקופת המנכ"ל הקודם. אבל אטרקצ'י סיכם על פשרה בסך 1.6 מיליון שקל מקופת לור"ם.

אטרקצ'י: "תביעת אלסקה נולדה והוגשה בתקופת ההנהלה הקודמת, והתבססה על הסכם לביצוע עבודה על-ידי אלסקה. זו ביצעה את העבודה, והיתה זכאית לכספים שתבעה. איזו טענה יכולה להיות, אם כן, ללור"ם, כנגד התביעה של אלסקה?"

כמה חודשים לאחר הפשרה התפרקה אלסקה. אבל אטרקצ'י לא שמר טינה, ומינה את ויז'ניצר, במאי 1999, לסמנכ"ל התפעול של לור"ם. ויז'ניצר, יש לציין, היה ראש מטה הבחירות של ליברמן בראשון-לציון.

אטרקצ'י: "הפשרה שהושגה עם אלסקה היתה על כ-30% מהיקף התביעה, והיתה כדאית מאוד ללור"ם. אשר לויז'ניצר, הוא שימש בשנות ה-80 כמהנדס ראשי של לור"ם, וזכה להכרה מקצועית בעבודתו. לאחר יציאתו לשוק הפרטי, חברת אלסקה שלו ניהלה את כל הפרויקטים המרכזיים של לור"ם. הוא מונה לתפקיד סמנכ"ל התפעול לאחר שהגיש מועמדות, בעקבות מודעה בעיתון. הדירקטוריון סבר שהעסקתו כשכיר תחסוך לחברה כסף, שקודם-לכן שולם לאלסקה שבבעלותו, כנותנת שירותים חיצוניים.

"אשר למעורבותו הפוליטית, למיטב ידיעתי ויז'ניצר אינו משמש בתפקיד כלשהו בשום מפלגה. אינני בוחר עובדים לפי שיקולים פוליטיים, אלא מקצועיים, והשר ליברמן לא פנה אליי בשום עניין הנוגע לויז'ניצר".

ליברמן: "אני מכיר את ויז'ניצר מאז 1999, ומעריך אותו מאוד".

ויז'ניצר: "דווקא המנכ"ל הנוכחי כפה עלינו להגיע לפשרה הנמוכה משמעותית מגובה התביעה וגם זאת קיבלנו בתשלומים רבים. הסכמנו לפשרה כדי לשמור על יחסי עבודה תקינים עם החברה ולהמשיך לעבוד עבורה, למרות שעפ"י הייעוץ המשפטי שלנו היינו זוכים בתביעה בסכום שיכול היה להגיע לפי 3 ויותר ממה שהסכמנו בפשרה... אינני חבר בכל מוסד מפלגתי ואינני עוסק בפעילות או אירגון פעילות פוליטית".

התלוננת - התפוטרת

עד כה, היחידים בלור"ם ששילמו מחיר, מחיר כבד מאוד, הם אנשים לא-פוליטיים, שהעזו להעלות טענות כנגד דרך התנהלותה של החברה. סמנכ"ל הכספים אהרון עמר והחשב פרוז'נסקי, שעבדו בחברה מראשית שנות ה-90, בדקו היטב מסמכים שעברו במחלקת הכספים, והתלוננו על אי-סדרים במכתבים לבעלי תפקידים, לחברי דירקטוריון ולמבקר הפנימי של החברה, רו"ח אבי פרומרמן. כל זה, ללא הועיל.

באוגוסט 1999 קם אהרון עמר, סמנכ"ל הכספים והאיש מספר 2 בלור"ם, והתלונן בפני הרשויות. הוא פוטר. אחרי מספר ימים הציע לו הדירקטוריון להסיר את התלונות ולפרוש, תמורת תשלום פיצויים מוגדלים של 150%. עמר, אב לחמישה ומפרנס יחיד, קיבל את ההסכם. כיום הוא מתדיין עם לור"ם בבית-הדין לעבודה.

אטרקצ'י: "עמר סיים את תפקידו עקב כשלים ניהוליים, שהסבו נזקים לחברה. הוא חתם על הסכם פרישה, אך היה ידוע לו שהסכם פרישה של בכירים דורש גם אישור רשות החברות הממשלתיות. זו לא אישרה חלק מההסכם, וכמובן שהחברה שילמה רק את מה שאושר".

בישיבת הפיטורים של עמר קידם אטרקצ'י את חשב החברה פרוז'נסקי, שלא נחשב אז נודניק מזיק, לתפקיד ממלא-מקום סמנכ"ל הכספים, במקומו של עמר. "הוא עובד מצוין", אמר אז אטרקצ'י על פרוז'נסקי. שבועיים לאחר המינוי, ב-15 בספטמבר 1999, החליט פרוז'נסקי שהגיע הזמן להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. הוא פנה לרשות החברות, למבקר המדינה ולמשטרה, וסיפר להם על המתרחש בחברה. מיד אחר-כך הודח מהתפקיד שלו מונה זה מקרוב. את תפקיד סמנכ"ל הכספים קיבל צביקה שרון, שלפני שהובא לחברה היה מנהל סניף הבנק של אטרקצ'י.

פרוז'נסקי, שמונה שנים בחברה, הפך לשק החבטות של ההנהלה. נשללו ממנו זכויות החתימה, הטלפון הסלולרי שלו נותק, המחשב נלקח ממנו, כולל תוכנות שהוא עצמו יצר. מאוחר יותר החליט הדירקטוריון לפטר את פרוז'נסקי. צו זמני שהוציא נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה להחזרתו לעבודה לא כובד: עובדים חלופיים נשכרו כדי לבצע את תפקידו, שללו ממנו את כל המטלות שאותן ביצע כחשב, וגם המפתח לאגף הכספים נלקח ממנו. ממשרד מבקר המדינה נמסר כי הדברים נבדקים, וממצאים יפורסמו לכשתסתיים הבדיקה.

לא רק לחושפי אי-הסדרים נמאס מהנעשה בלור"ם. בסוף אוקטובר 1998 פתחו עובדי החברה בשביתה, בדרישה להשעות את המנכ"ל. במכתב, שעליו חתומים 21 עובדים, הם קובלים על "איום על עובדים במכתבי-נאצה זדוניים תוך שימוש במלשינים הבולשים אחר תנועת העובדים... הטבות שכר ל'אנשי שלומו' (של אטרקצ'י, א' י'). האווירה בחברה הנה של פחד, אימה וטרור, כאשר מרבית העובדים חשים מאוימים... ובאים לעבודה ללא כל מוטיבציה". כמעט כל העובדים שחתמו על העצומה פוטרו או התפטרו.

כמעט אף עובד בכיר אחד שעבד בלור"ם לפני הגעתו של אטרקצ'י לא נותר כיום בחברה. רק שלושה-ארבעה עובדים זוטרים נותרו מאותה תקופה. אטרקצ'י, אדם ריכוזי שמעדיף להוריד הנחיות בעל-פה, הקיף את עצמו ביועצים חיצוניים, שעולים לחברה כסף רב. אחד מעוזריו, אגב, הוא רן ססובר, היום מזכיר החברה ופעם יועצו הפוליטי של סגן השר לביטחון הפנים כיום, גדעון עזרא.

יעקב אטרקצ'י: "מדובר בכתבה מגמתית, יזומה על-ידי גורמים אינטרסנטיים, כגון עובדים שפוטרו, שהביאו את החברה אל עברי פי פחת - מצב המאלץ אותי לשקם את החברה ולהצעידה לתוצאות עסקיות חיוביות. אותם אנשים עושים זאת כבר שלוש שנים, בפניות-סרק כוזבות לכל גורם אפשרי. מהשאלות שאני נדרש להשיב עליהן עולה כי מדובר בגיבוב שקרים, שנועדו להכפיש את שמי הטוב ואת שם החברה, ולפגוע בעסקיה. אף אחת מהטענות המכפישות לא הוכחה.

"בתקופתי הגיעה החברה לרווחיות ולעצמאות כלכלית, נכנסה לפרויקטים חדשים בתחומים מגוונים, התמקצעה והתייעלה, קיבלה תקן תו איכות 9002 ISO, זכתה במכרזים רבים ונכנסה למיזמים רבים בתחום הנדל"ן, תקופה של שפל חסר-תקדים בענף. הייתי מצפה מעיתון מכובד כ"גלובס" שלא ייתן ידו להכפשות, ויבדוק היטב את העובדות והמניעים העומדים מאחוריהן".