הפרטת משקי המים: פוטנציאל ההרחבה קובע

התנאי להצלחת הפרטת משקי המים והביוב הוא הסיכוי לתשואה גבוהה למשקיעים, וניתן להגיע לכך רק במקרים בהם מערכת המים המופרטת נמצאת בישוב העומד בפני תנופת פיתוח, ומתוכננת בו בנייה רוויה - כך אומרים סמנכ"ל גיזה יעוץ כלכלי, יובל זילברשטיין, והאנליסטית נעמית רויך. הסיבה לכך לדבריהם היא, שעיקר הכנסות היזם נובעות מהיטלי הפיתוח ולא מהתמורה השוטפת עבור הטיפול במים. תנאי נוסף הוא, שתמהיל התושבים מורכב בעיקר מאוכלוסיה עירונית, המשלמת את מלוא הסכום עבור המים.

לדברי זילברשטיין ורויך, קיימת במשק סברה מוטעית, לפיה הרשויות המקומיות גורפות רווחים גדולים מניהול משקי המים והביוב העירוניים. טענה זו מתבססת על חישוב ה"פער" בין מחיר מכירת המים לצרכנים, כ-4 שקל למ"ק, לבין עלות רכישת המים ממקורות, כ-1.5 שקל למ"ק. להערכתם, הנתונים שונים לחלוטין, כאשר מחיר המים האפקטיבי עבור יזם פרטי נע בין 2.4 שקל למ"ק ועד 2.9 שקל למ"ק, ואילו העלויות השוטפות גדולות הרבה יותר.

"מי שקובע את מחירי המים היא ועדת הכנסת, כאשר בין המגזרים השונים נהוגים פערי תשלומים מהותיים. בתי עסק וכלל הציבור משלמים כ-4.3 שקל למ"ק מים. בתי מלון משלמים 1.8 שקל למ"ק, החקלאים משלמים 1.3 שקל למ"ק. בישובים בהם קיים תמהיל לקוחות המשלמים תעריף מופחת, המחיר הממוצע האפקטיבי יהיה נמוך מהותית מאשר בישובים בהם תמהיל הלקוחות רווחי יותר", אומרים זילברשטיין ורויך.

חברה עסקית חייבת בתשלום מע"מ על הכנסותיה, ולעומת זאת, הרשות המקומית היא מלכ"ר, ולכן הכנסותיה פטורות מניכוי מע"מ עסקאות. לאחר תהליך ההפרטה במשק המים והביוב העירוני, יחויבו תקבולי היזם הפרטי במע"מ. על פי התקנות, לא ניתן להוסיף את תשלום המע"מ לתעריפי המים לצריכה ביתית, הקבועים בתקנות.

בהקשר זה יש לקחת בחשבון, כי בממוצע כלל ארצי, כ-70% מצריכת המים העירונית נובעת מהמגזר הביתי, ולפיכך לגורם זה השלכות מהותיות על הרווחיות. בשאר המגזרים, ייתכן שניתן יהיה להוסיף את תשלום המע"מ לתעריפים הנקובים, אולם הדבר טעון את אישור הרגולטור.

גורם נוסף בעל השלכה רבה על ההכנסות הוא שיעור גביית התשלומים מהצרכנים, אשר תלוי, בין היתר, ברמת החיים בישוב. כיום, טווח הגבייה ברוב יישובי הארץ הוא רק 95%-85%, והוא מפחית את התקבול הכללי בעבור המים.

גם סעיף ההוצאות אינו מעודד במיוחד. אמנם נהוג לומר, שמחיר קניית המים ממקורות הוא 1.5 שקל למ"ק, אך בפועל המחיר הוא 1.7 שקל למ"ק. פער זה נובע מפחת מנהלי ממוצע של 12%, הנובע מהעדר מדידה תקינה של המים, וכן מצריכת מים על ידי גופים שאינם משלמים תמורתם, בעיקר מוסדות ציבור. הוצאה לא מתוכננת נוספת היא החובה להעסיק את עובדי מחלקת המים העירונית.

נקודה נוספת שיש לקחת בחשבון היא גודל הישוב. לישוב גדול יתרונות הנובעים מחלקן של ההוצאות הקבועות בסך הוצאות משק המים העירוני. כתוצאה מכך, עלויות למ"ק מים עשויות להיות נמוכות יותר בישובים גדולים. סך העלויות השוטפות של משקי המים העירוניים, להוציא עלויות רכישת המים, עשוי להסתכם ב-1-0.6 שקל למ"ק, וזאת בהתאם למבנה הטופוגרפי, מספר התושבים, יעילות הניהול ומאפיינים נוספים של הישוב.

גם הטיפול בביוב אינו תמיד רווחי לרשות, בעיקר אם היא משלמת תשלומים גבוהים לאיגוד ערים אזורי, ואם נדרשה לשאת בהוצאות הקמת מכון לטיהור שפכים. השאלה המתבקשת לדעת המחברים היא, מדוע הרשויות דורשות דמי זיכיון גבוהים כל כך ותשלומים שנתיים נוספים בסכומים ניכרים, תמורת הענקת הזיכיון לניהול משקי המים והביוב העירוניים?

התשובה לפי זילברשטיין ורויך היא בהיטלי הפיתוח ובאגרות החיבור לרשת המים. בישוב שאופק הרחבתו מוגבל, או לחילופין הוא מאופיין בבנייה צמודת קרקע, היקף ההכנסות מהיטלי הפיתוח נמוך, ובהתאם צפוי כי רווחיות משק המים והביוב העירוני תהיה נמוכה אף היא. בישוב המאופיין בריבוי שטחים פנויים, בייעוד למגורים, וצפויה בו בנייה חדשה רוויה על פי תוכנית המתאר, גלום פוטנציאל לרווחיות גבוהה הרבה יותר. כל זאת, בהנחה שמספר התושבים ותמהיל הצרכנים נאותים, מצב התשתיות סביר, והמבנה הטופוגרפי אינו מצריך עלויות חריגות, בעיקר באנרגיה ואיגום.