כמה זמן לוקח לו להתגבר על חרדת נטישה?

קובריק מת ב-1999, וספילברג נרתם להפקה המסובכת, שנמשכה יותר משנתיים, כשלנגד עיניו דמותו האימתנית של הענק המת. כל שוט וכל סצנה מופיעים על המסך מתוך חרדת-קודש ממש, ואותה חרדה מחלחלת אל הצופים. האם כך היה מביים קובריק? האם זהו הסרט שאותו רצה לביים? האם ויתר על הבימוי משום שגילה שהפוטנציאל הגלום בסיפור אינו מזהיר במיוחד? הסרט כולל סצנות מרשימות למדי, שנבלעות בתוך דייסה ויזואלית לא משכנעת, ואף לא מקורית. אותן סצנות הן שמותירות את תחושת ההחמצה. מאחר שבאופן אישי אני עדיין מאמין בספילברג, המעידה הקולנועית הזו נראית יותר כניסיון נואש של הבמאי-מפיק המוכשר הזה להתמודד עם החומרים האישיים שלו, תוך מתן פירוש אחר, זר. ספילברג היה ונשאר ילד השבוי בעולם הילדות, מוגן בחיקה החמים של האם האוהבת. מין פיטר פן בגרסה פוסט-מודרנית, קולנועית וחסרת אירוניה במקרה שלו. לפיטר פן הוא אפילו הקדיש סרט שלם, "קפיטן הוק", שהיה חלש בקופות בהשוואה לסרטיו האחרים והמצליחים.

הפירוש האחר שספילברג מעניק לחומרים מהסוג הזה שייך לעולם האימה, למדע הבדיוני האכזרי, מבית מדרשו חסר הסנטימנטים של קובריק. צירופו של עולם גיאו-אקספרסיוניסטי לעולם האגדות, שספילברג כלכך בקי בו, יכול היה להוליד הכלאה מרתקת, אבל ספילברג קרס במאמץ הקשה הזה, והעביר אל המסך קרעים-קרעים של יצירה מבולבלת, הגם שיש בה רגעים משובחים. העולם הוא עולם העתיד, לא ממש מוגדר בזמן, אבל לאחר הפשרת הקרחונים הגדולה שטיבעה את אמריקה כולה. ואמריקה, כידוע, בסרטי מדע בדיוני ואחרים, היא סמל לעולם כולו, והחייזרים המתארחים אצלה תמיד דוברים אנגלית תקנית.

גיבור הסרט הוא רובוט-ילד, שמגיע אל זוג צעיר (סם רובארד ופרנסס אוקונור) לאחר שבנם הביולוגי נכנס לתרדמת. אלא שהאם הצעירה, המשוועת לילד בחדר הילדים, מקבלת בחוסר אמון את המתנה שמביא לה בעלה.

את רובוט-ילד ברא מהנדס גאון (ויליאם הארט), שהצליח להפיק מקו-הייצור שלו, בפעם הראשונה בהיסטוריה, רובוט עם רגשות, שמסוגל לבכות ולחוש כאב. ממש פגישה של "בלייד ראנר" עם "פינוקיו". ספילברג, אגב, מצטט את "פינוקיו" באופן ברור וללא היסוס, בעוד שציטוטים מסרטים אחרים מוסווים באופן מעורר חשד. על כל פנים, הרובוט-ילד (היילי ג'ואל אוסמנט, מ"החוש השישי") מגלה במהרה שהאם המאמצת והאב החדש לא ממש רואים בו בן.

מילא האב, אבל האם הרחימאית דוחה את בנה החדש, וזה זועק לשמים. וכשהבן האמיתי מתעורר לחיים, המצב מידרדר, והאם, בלית ברירה, זורקת אותו ליער, יחד עם הבובה-דובי שלו, שיודעת דבר או שניים על החיים ועל בני-האדם. ציטוט נוסף, אולי, מ"מלחמת הכוכבים", שנושף בעורפו של הסרט הזה.

ביער, המסמן עולם ילדות מצד אחד, ואת עולם הסיוטים והחרדות מצד שני, פוגש הרובוט הקטן רובוט גדול ממנו (ג'וד לאו), שבחיים הראשונים שימש ג'יגולו מכאני, עד שגופתה של מאהבת אחת הפכה אותו מיותר.

השניים מתגלגלים ממקום למקום, מחשש שימצאו אותם ציידים אנושיים, שתפקידם לאסוף ולחסל רובוטים שפג תוקפם. שוב קצת מ"בלייד ראנר", ובעצם הרבה מאוד, אם נביא בחשבון שעניין הרגשות והשאלות הקשורות לבריאה, לאל, לאדם ולרובוט נטחן כבר עד דק ובהצלחה גדולה באותה יצירת מופת.

סצנה אדירה במיוחד, והישג מרשים לספילברג, קשורה לזירה שבה מחסלים בקול תרועה מול קהל משולהב את מה שנותר מהרובוטים המקולקלים. זהו רגע גדול של ספילברג. הנה-הנה הוא אומר משהו מעניין ועמוק על משמעות היחס שלנו, של כולנו, לאחר. לאחר שבחוץ ולאחר שבתוכנו.

חיסולם של הרובוטים המקולקלים מזכיר לא רק סצנות מסרטי גלדיאטורים (אזכור ל"גלדיאטור" האחרון), אלא גם לאמירה כמעט ישירה על יהודים, על אנטישמיות, ואפילו קצת על שואה קולנועית ("רשימת שינדלר", וכאן הוא מצטט את עצמו).

הצרה הצרורה של הסרט הזה היא חלקו האחרון. ספילברג נוטש כאן את אביו הגדול, קובריק, ולמרות הדיו של "אודיסאה בחלל", הוא פונה לטריטוריה הפרטית שלו. הילד-הרובוט - לאחר שפגש במדונה הכחולה, האם הגדולה של חלומות הנעורים כולם, ותמצית האדיפליות - שב לחיים אחרי אלפיים שנה, כך בדיוק(!) כדי לפגוש פעם נוספת את האם המאמצת, שנטשה אותו בחלק הראשון של הסרט. אלפיים שנה אצל ספילברג הם פרק-הזמן שבו כנראה ניתן להתגבר על חרדת הנטישה. והעם היהודי, שהוא אחד מבניו, ודאי יוכל להסכים איתו ולהיאנח אנחה יהודית קורעת-לב. "אינטליגנציה מלאכותית". במאי: סטיבן ספילבג. תסריט: סטיבן ספילברג. עם: היילי ג'ואל אוסמנט, פרנסס אוקונור, ג'וד לאו