עיריית הרצליה נהגה בשקיפות ועל פי חוק חופש המידע - האמנם?

לאור התעקשותה התמוהה של העירייה למנוע מהעותרים את יתרת המידע, לא נותר להם לעותרים אלא לפנות בתובענה

ביום 19.11.01 פורסמה כתבה המנתחת ומבקרת את פסק הדין בעתירה על-פי חוק חופש המידע שהגישו 89 מתושבי שכונת נוה עמל בהרצליה כנגד עיריית הרצליה (עת"מ 1241/01 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כב' השופטת מיכל רובינשטיין). ביום 3.12.01 פורסמה על-ידי בא כוח הרשות באותה עתירה תגובה לאותה כתבה, בה נטען כי כותבת הכתבה הראשונה לא דייקה בעובדות הרלוונטיות. ראוי, אם כן, לשים דברים על דיוקם.

עניינה של אותה עתירה היה סירובה המוחלט של עיריית הרצליה לאפשר לעותרים לקבל מידע המצוי ברשותה הקשור לביצוע של עבודות סלילת כביש ומדרכה, ביוב, ניקוז ותיעול. בגין עבודות אלה נשלחו על-ידי העירייה דרישות לתשלום, בהן נדרשו התושבים לשלם בגין היטלי פיתוח סכומים העולים לכדי עשרות אלפי שקלים לכל משפחה.

בחוק חופש המידע ביקש המחוקק לא רק לחדש חידוש, בכך שקבלת המידע המצוי בידי הרשות הפכה לזכות קנויה של הציבור, אלא חלק נכבד מאותו חוק הוקדש לקביעת הסדרים ברורים ומפורטים בדבר הטיפול בבקשות הציבור לקבלת מידע, בלא כל צורך לפנות לבית המשפט.

בכל הכבוד, הטענה כי עיריית הרצליה הצהירה בבית המשפט כי היא מסכימה להעמיד לעיון העותרים את כל המסמכים והראיות הנוגעים לתשלומי העבר של היטלי פיתוח, אינה יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם המסקנה המוצעת על-ידי הכותבת באותה כתבה, כי עיריית הרצליה "נהגה עם התושבים בתום לב ובשקיפות".

שהרי עצם העובדה שאותה הסכמה ניתנה רק בפני בית המשפט, היא הנותנת שלא רק שהעותרים נאלצו לפנות לבית המשפט לאחר שבקשתם לקבלת מידע שהוגשה על-פי הוראות החוק נתקלה בסירוב מוחלט, אלא שאותה רשות לא היתה מוכנה לעמוד מאחורי סירובה ליתן את המידע, מן הסתם מפני שסברה שהסתרת המידע מפני התושבים לא תעמוד במבחן בבית המשפט.

אכן, במענה לדרישה לקבלת המידע שהופנתה אליה, סירבה העירייה למסור אף לא קצה קצהו של מידע, בלא מתן כל הנמקה הנדרשת בחוק, תוך שהיא מסתפקת בהפניית התושבים להוראות סעיפים 8 (1) ו-8 (2) בחוק חופש המידע. סעיפים אלה עוסקים בזכותה של הרשות לדחות בקשה לקבלת מידע, במידה שהטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה, ובמידה שהמידע נתקבל או נוצר לפני למעלה משבע שנים, ואיתורו כרוך בקושי של ממש.

תיאור כרונולוגי של המסמכים שנדרשו "משנת 1960 ועד עתה" עלול להטעות את הקורא. למרות "החזות המרשימה" של היקף המידע שהתבקש, ולמרות הלשון "הגורפת" שננקטה בבקשה למידע, הרי לאמיתו של דבר המדובר במספר לא גדול במיוחד של מסמכים, וניסוח זה של הדרישה למידע לא נבע אלא מאי ידיעת השנים הספציפיות, בהן בוצעה בעבר כל עבודת פיתוח.

לדוגמה, התקנת ביוב במיקום הרלוונטי והטלת היטל בגין אותה התקנה, סביר שהתרחשו במציאות פעם אחת בעבר, ובין שמערכת הביוב הותקנה בשנת 1960 או שהותקנה למשל בשנת 1980, לכאורה לא היה בכך בכדי להגדיל או להקטין את כמות המסמכים הקשורים לאותה עבודה ולהיטל שהוטל בגינה. יש גם לציין את מספר העותרים לקבלת המידע, דבר שנטען כי יש ליתן לו משקל בבחינת סבירות היקף המידע המבוקש מהרשות.

סייג נוסף לתחולת החוק אליו הפנתה העירייה באותה עתירה היה כי המידע נוצר לפני למעלה משבע שנים. ברם, עיון בהצעת חוק חופש המידע העלה כי תכלית החקיקה של סעיף זה היא, כי במקרים מיוחדים בהם יתעורר קושי של ממש באיתור המידע, יחול הסייג נשוא סעיף קטן זה, וגם זאת, רק מקום בו פתוחה בפני מבקש המידע אפשרות אחרת לקבלת המידע, על-פי חוק הארכיונים. ואילו במקרה דנן, המידע היה מצוי בידי העירייה בלבד, ואין ולא היה בנמצא כל ארכיון או גנזך שבידי רשות אחרת בה מצוי המידע המבוקש.

אין ספק כי העותרים זכו ליטול פסק דין המורה לעירייה להעביר לידיהם את המידע החשוב ביותר עבורם, דהיינו, את כל הראיות בדבר תשלום היטלי הפיתוח בעבר. ואולם, חוששני כי כל יתר המידע שהתבקש, הותיר את העותרים בלא כל המידע הדרוש להם על מנת להשתכנע, כי היטלי הפיתוח הנדרשים מהם, בדין נדרשים.

לאור התעקשותה התמוהה של העירייה להמשיך ולמנוע מהעותרים את יתרת המידע, לא נותר להם לעותרים אלא לפנות בתובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך לעניין תוקפם וגובהם של היטלי הפיתוח, ובמסגרתה, לעתור לגילוי המסמכים "הסודיים". חוששני, שלא למצב זה ייחל המחוקק כשהעניק לנו את חוק חופש המידע.

הכותב מתמחה בדיני רשויות מקומיות ודיני תכנון ובניה וייצג את העותרים בעתירה.