אפתח בווידוי: אני לא אידיוט, אולי לא חכם גדול, אבל בטח שלא כסיל מוחלט. אני יודע שהגילוי הזה בא בהפתעה גמורה לחלק מהקוראים הקבועים של המדור הזה, אבל רוב הדברים שעשיתי בימי חיי וחלק גדול ממכריי (חוץ מז' שתחיה) יעידו, שככל הנראה איני האדם המטומטם עלי אדמות.
משהבהרנו את הנקודה החשובה הזאת, אפשר לומר: לא הבנתי דבר וחצי דבר מ"קצב הקצב", מופע הביזאר הטלוויזיוני שעלה לשידור אמש בערוץ 3. למי שהחמיץ את משדר הפתיחה, מדובר במין קומיקס או קרטון, שמשוחק בידי אנשים בשר ודם. התפאורה והצבעים מוגזמים, וכך גם הדמויות: לבושן מוזר מעט, לכל אחת איפיון חיצוני שמייחד אותה (תסרוקת, הבעת פנים מוגזמת וכדומה). הטקסטים שיוצאים מפי הגיבורים הם כאלה שממש מתחננים לבלון מצוייר מעל ראשם.
מדובר בפורמט חריג, לא בלתי מעניין, שאם ימולא בתוכן הראוי - עשוי להניב תוצאה של ממש. אלא ש"בקצב הקצב" נזהר מכל גילוי של תוכן, שלא לומר תובנה, כמו מאש. הפלקט הנאה הזה לא מצליח להוכיח, ולו פעם אחת במשך 20 הדקות של התוכנית, כי יש בו גם מימד - ולו הקל ביותר - של עומק.
במשך כל הפרק, ניסיתי לפצח את "העלילה". יכול להיות שיש כאן איזושהי תובנה נסתרת שלא נהירה לקשישים שחצו כבר את גיל ה-20? כמו אותם פוסטרים תלת-מימדיים שצריך להתרכז בנקודה אחת במרכזם במשך כמה דקות, כדי לקלוט את הפואנטה? לשווא גירדתי את מצחי, ולבסוף הגעתי לתובנה אחת: או אני, או "בקצב הקצב". אחד משנינו, מטומטם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
