האהבה היא הדת של האשה

נינה בלטקה, רומן רומנטי על רקע פראג של המאה ה-19, שבסיומו עוזבים אנטון היהודי ונינה הנוצרייה את העיר

סוף-סוף "רומן רומנטי" שאפשר להתמכר לו בנשימה עצורה. ראשית, הוא אגדה המציעה מפלט ונוחם: על זוג אוהבים המתגברים על כל המכשולים שעמדו והעמידו על דרכם דתות ודעות קדומות, ועל פקעת המזימות האפלות שרוקחים נגדם אנשים שוחרי רע. שנית, כי זה רומן על יהודים יפים: גאים, אמיצים, אנשי-כבוד. אך מה שמרתק מכול ב"נינה בלטקה" הם המתחים וההבדלים בין יהודים לנוצרים, וברובד השולי - בין גברים לנשים.

אנתוני טרולופ (1882-1815) נחשב למתעד נאמן של מעמד בעלי האחוזות והמקצועות החופשיים, שעקבותיהם זכורים, אולי, לוותיקי הערוץ הראשון מסדרת הבי.בי.סי "משפחת פאליסר" (על-פי ששת ספרי "פאליסר") ששודרה ב-1974. טרולופ התחיל לכתוב בגיל מאוחר יחסית, 32, אך הותיר יבול מרשים של 47 רומנים ועוד 16 ספרים אחרים, שרבים מהם היו לרבי-מכר בשעתם.

עלילת "נינה בלטקה" מתרחשת בפראג במאה ה-19. תיאורה של פראג, החצויה בלא חומה בין יהודיה לנוצריה, על הגשרים הציוריים המפרידים והמקשרים בין חלקיה השונים, הוא מן המושכים והמהנים בספר. נינה, בתו של נוצרי שירד מנכסיו, מתאהבת באנטון, בן למשפחה יהודית מכובדת ועשירה. המשפחות מתנגדות, וזה המשותף לנוצרים וליהודים. אך מניעי ההתנגדות שונים לגמרי. בפראג אין דבר בזוי לנוצריה, אפילו ענייה מרודה כנינה, מלהתחבר ליהודי, אפילו עשיר. סופו של היהודי שינטוש אותה, מאיימים על נינה בני-משפחתה, ומרוב חרפה לא יהיה לה מוצא אלא להשליך את עצמה אל הנהר.

היהודים אינם בזים לנוצרים באשר הם נוצרים; הם חוששים להידלדלות המשפחה, הקהילה והעם היהודים. נישואיו של אנטון לנינה כמוהם כעריקה סופית ממשפחתו ומבני-עמו. בני-משפחתו של אנטון אינם שוטמים את נינה, למרות האיום שהיא מייצגת על שלמותם כמשפחה ועל המשכיותם כעם. להיפך: הם מחבבים ומכבדים אותה בזכות תכונותיה האנושיות. זה ההבדל העקרוני והערכי בין יהודים לנוצרים; הנוצרים מנשלים את היהודי מאנושיותו. דודתה של נינה חשה שאינה מחויבת להצדיק שום שפלות שלה נגד יהודי. "כל מעשה הוגן כשהוא נגד יהודי", היא פוסקת.

טרולופ מתאר את היהודי כזן נפרד בעל תכונות אופייניות מובהקות. "היהודי, לפי טבעו, היה חשדן, אף-על-פי שהיה גם נדיב-לב. ברוב אצילות יכול היה לתת אמון, ועם זאת היה יכול להיעשות מיד ספקן. יכול היה לתת בעין יפה, ובכל-זאת לראות בעין צרה את הטובות שגרמה נתינתו" (הדברים אומנם מיוחסים לאנטון, אך כשטרולופ כותב על תכונות "יהודיות-כלליות", הוא אינו נוקט בשם פרטי, אלא ב"היהודי"). כנגד הספקנות והחשדנות היהודית - אולי הגברית - שמייצג אנטון, מציב טרולופ את תום-הלב, הנתינה ללא-תנאי, החמלה והמחילה של נינה. האהבה מנצחת, אך נושאת לפיד הניצחון היא האשה. כי "אשה, אפילו היא חלשה מאוד יש בה הכוח האחד... היא יודעת לאהוב באמת, או, מוטב, כשהיא אוהבת אינה יכולה לחדול לאהוב... ההתאכזרות אינה יכולה להצמית את אהבתה. טענות של היגיון... לא יצלחו נגדה. לדת אין שליטה עליה. אהבתה נעשתה הדת שלה".

נינה מייחלת ליום שבו אנשי פראג יתייחסו ליהודים כפי שמתייחסים אליהם, על-פי השמועה, אנשי לונדון, פריס ופרנקפורט. כמה אירוני לקרוא כיום דברים אלה, שנכתבו באמצע המאה ה-19, זמן קצר לפני פרשת דרייפוס. וכמה אירוני סופו של סיפור האהבה היפה הזה: נינה ואנטון עוזבים את פראג ה"חשוכה" לפרנקפורט ה"נאורה".

נינה בלטקה, מאת אנתוני טרולופ. מאנגלית אברהם יבין. עם עובד / הספריה לעם, 211 עמ'