בין הלב לראש

שביתתם עוררה באופן טבעי שפע של סימפטיה אישית וציבורית. אבל ספק אם כל המפגינים והמזדהים עם תביעותיהם, גם היו מוכנים להפריש מהכנסתם החודשית את החלק היחסי - 10,000 שקל למשפחה - כדי לממן את מלוא תביעותיהם לשנה אחת בלבד. אומדן העלות - 10 מיליארד שקל, רבע מתקציב הביטחון ומחצית מתקציב החינוך - הוציא מיד מכלל חשבון את העמסת הנטל על תקציב המדינה.

פריצת הדרך עליה התבשרנו אמש (ד'), שתשים קץ לשביתתם הכואבת, היתה בסך הכל התפרצות לדלת פתוחה. מטה הנכים מוכן להתפשר עם לשכת ראש הממשלה בערך על אותו פיצוי שהציע להם סילבן שלום בראשית הדרך ונדחה על ידם. הפשרה הזאת מלמדת שהנכים אולי התעייפו, או שתפסו, כי מצוקת הביטחון המחריפה מאפילה עליהם. היא גם מבשרת, כי השביתה הזאת אולי איננה המילה האחרונה אלא רק מקדמה לשביתה הבאה, בדיוק כמו שהיתה שביתתם הקודמת נגד ממשלת ברק.

קל לפרוט על נימי הרגש של דעת הקהל. אבל האהדה הציבורית האנושית ניזונה לא מעט ממידע חלקי ומגמתי, עד שפרסום נתוני אמת הוצנע או נמנע, מחשש לאישום בזריית מלח על פצעים. עניין של פוליטיקלי קורקט. הפרסום שיצר את הרושם כאילו הנכים כולם ניזונים מקצבת רעב של 1,740 שקל בחודש, היה מעורר רחמים - אבל מופרך מיסודו, בדיוק כמו ההתרסה כלפי שלום, כאילו הוא לא היה מוכן להתמודד איתם פנים אל פנים.

נתוני האמת הם כאלה: קצבת נכה נשוי עם שני ילדים (משפחה ממוצעת, גם במגזר הזה) מתחילה ב-4,285 שקל, עליה נוספת קצבת ניידות ומימון שירותים מיוחדים. יחד עם קצבת הילדים, הסיוע בשכר דירה (או ברכישת דירה) וההנחה בארנונה, מדובר בעלות כוללת של 10,000 שקל לפחות. וזאת אם האישה והנכה עצמו אינם עובדים, כי הנכה זכאי להכנסה מעבודה עד 3,800 שקל בלי לאבד את זכותו לקצבאות.

שלום היה מוכן להיפגש עם נציגות השובתים מיד לאחר שהתמקמו מול משרדו. הפגישה לא התקיימה, לדברי שלום, בגלל התנאי המוקדם לפיו עליו להתחייב למלא את תביעתם הבסיסית להכפיל את קצבת היסוד לגובה שכר המינימום, 3,400 שקל.

האוצר היה מוכן ללכת לקראתם במתן תוספת מדורגת של 671-523 שקל בעלות שנתית של 440 מיליון שקל. הוא אף תיכנן לפתוח עבורם לשכת עבודה מיוחדת ולעודד מעסיקים לקבלם לעבודות עזר. אפשר, שבמו"מ ענייני ושקט הנכים היו משיגים קצת יותר. אבל גם אחרי חודשיים, מסתבר שהחבילה שהשיגו ב"פריצת הדרך" של לשכת רה"מ, איננה מסתכמת לפי הפרסומים מהבוקר ביותר מ-460 מיליון שקל.

אין תחליף כספי לגוף השלם, ובשקלול הפיצוי ההולם את המוגבלות - השמיים הם הגבול. אבל אם גם תמיכת המדינה בנכי צה"ל שנפגעו בשליחותה מוגבלת על-פי משאביה, קל וחומר תמיכתה בנכים האחרים, שבעבר הלא רחוק היו תחת חסותם של ארגוני הצדקה.

עם כל נטיית הלב ללכת לקראתם עד סוף העולם, לא היה הוגן מצידם לדרוש זכויות יתר, ועוד בתקופה של מצוקה כלכלית לאומית, בלחץ רגשי ואפילו אלים, גם על המשטרה. שביתת מובטלים רעבים שהיו חוסמים כבישים ומשבשים את עבודת משרדי הממשלה, היתה מפוזרת בכוח בתוך כמה שעות.

הנכים שבתו חודשיים לא רק הודות לשוטרים שלא רצו להצטלם בטלוויזיה כשהם מתעסקים עם כסאות גלגלים, אלא בגלל שהתמסרו מהר מדי לידיהם של פוליטיקאים שתפסו עליהם טרמפ בפה גדול וידיים ריקות. עמיר פרץ פרש עליהם את חסותו, ורתם אותם מיד למסע הבחירות שלו להסתדרות.

גם אם לא היתה מצידם של הפוליטיקאים הסתה מכוונת, עצם החסות הפוליטית רק עוררה בשובתים אשליות, ליבתה את האש והרחיקה את הפתרון. פרץ אפילו הכתיר את עצמו כראש ממשלתם, אבל היה מסוגל לספק להם לכל היותר רק אוהל ותנורי חימום. את הכסף הגדול הם יקבלו בסוף הדרך מראש הממשלה היחיד שיש להם, אריאל שרון, ומשר האוצר שהיו מוכנים ללכת לקראתם קודם לכן אלמלא תעו בשדות זרים.