הרחבת סמכויות ועדות הערר

מקורות בע"מ (להלן: המשיבה) היא חברה ממשלתית העוסקת בהפקה, הובלה, אגירה ואספקה של מים. לעיריית רמלה (להלן: המבקשת) מתקני אגירת מים.

ב-1999 דרשה המשיבה מהמבקשת לשלם לה בגין אספקת מים 3 מיליון שקל והתרתה, כי אם לא ישולם החוב, תיאלץ המשיבה להגביל את אספקת המים לתושבי העיר. למחרת הודיעה המבקשת למשיבה, כי החליטה לקזז כנגד החוב הנטען סכום של 9 מיליון שקל, וזאת כנגד תשלומים שהיא חייבת לה: היטל תיעול, היטל צנרת מים, היטל ביוב, היטל סלילה וארנונה כללית. על כן, דרשה המבקשת מהמשיבה, למשוך את הודעתה בדבר ניתוק המים.

משלא חזרה בה המשיבה מהודעתה בדבר ניתוק המים הצפוי, הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בת"א המרצת פתיחה ובה עתרה לסעד הצהרתי הקובע, כי כל חוב של המבקשת כלפיה, אם קיים, קוזז ונפרע על-ידי הודעת הקיזוז. כמו כן, עתרה המבקשת לסעד הצהרתי הקובע, כי עומדת לה זכות עקרונית לקזז חיובים שבהם היא חבה כנגד שומות המוצאות על-ידה כדין. לבסוף עתרה המבקשת לצו מניעה קבוע, אשר יורה למשיבה להימנע מלנתק את אספקת המים לעיר רמלה. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסדר בנושא הארנונה, והמחלוקת ביניהם צומצמה לנושא היטלי הפיתוח בלבד.

המשיבה לא חלקה, ובצדק, על זכותה העקרונית של המבקשת לקזז חיובים החלים עליה בגין אספקת מים כנגד שומות המוצאות על-ידה, כרשות מקומית, בגין אגרות והיטלים מכוח הדין. המקור החוקי לזכות הקיזוז שהפעילה המבקשת בעניין זה מצוי בהוראת סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 ובהוראת סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, המחיל את הוראותיו של חוק זה, ובכללן הוראת סעיף 53, גם על חיובים שאינם נובעים מחוזה. במקרה שלפנינו, ה"חיובים שאינם נובעים מחוזה" הם אותם חיובים סטטוטוריים שהטילה המבקשת מכוח חוקי עזר שונים.

נקודת המוצא היא איפוא, כי יש למבקשת זכות עקרונית לקזז חובות שהיא חבה למשיבה בגין אספקת מים כנגד חיובים כספיים וסטטוטוריים שהטילה המבקשת, כרשות מקומית, על המשיבה בגין אגרות והיטלי פיתוח.

אלא, שלטענת המשיבה, דרישות התשלום שהוציאה לה המבקשת, בקשר עם היטלי הפיתוח, נגועות באי חוקיות, בחוסר תום לב ובשיקולים זרים. לטענתה, לא נועדו דרישות אלה, שהוצאו לראשונה בשנת 1999, אלא כדי לשמש "משקל נגד" לחוב המים של המבקשת, שהצטבר מאז שנת 1998 בלא שנפרע.

חיובי ההיטלים נסמכים על חוקי עזר אשר נכנסו לתוקפם ביום 1.1.98, בעוד אשר, לטענת המשיבה, בוצעו העבודות, אשר בגינן הוטלו החיובים, בשנים 1997-1996.

לפיכך, טוענת המשיבה, כל היטלי הפיתוח שהוטלו עליה מכוח חוקי העזר הנ"ל הם חיובים רטרואקטיביים, וככאלה הם נוגדים את הוראת סעיף 260 לפקודת העיריות, הקובעת:

"שום דרישה של חוק עזר בנוגע לבניית או לשינוי של רחובות, בניינים, נזקים או עבודות אחרות לא תחול על עבודות כאמור, שנעשו לפני שחוק העזר נכנס לתוקפו, אלא אם יש בחוק העזר הוראה מפורשת אחרת". המבקשת העלתה טענה מקדמית, לפיה אין מקום לדון, לגופן, בטענותיה של המשיבה נגד היטלי הפיתוח, מאחר שמדובר בחיובים שהוטלו מכוח חוקי עזר שרירים, הנסמכים על חקיקה ראשית והנהנים, כפעולת מינהל, מחזקת נכונות ותקינות. על כן קמה, לטענת המבקשת, החובה לשלמם כל עוד לא הופרכה חזקה זו. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי משהופעלה זכות הקיזוז כדין, נחשב החוק שקוזז למסולק, ואם מבקשת המשיבה לטעון אחרת, היה עליה לנקוט מיוזמתה הליך מתאים שבו יועלו טענותיה, אך אין היא רשאית לאחר מתן הודעת הקיזוז לפעול לניתוק המים, בהתעלם מפירעון החוב על דרך הקיזוז.

אשר להליך המתאים שהיה על המשיבה לנקוט, טוענת המבקשת, כי בחוקי העזר קבע המחוקק דרך תקיפה ייחודית, והכוונה להליך בפני ועדת הערר. לפיכך, סבורה המבקשת, כי דין טענותיה של המשיבה כנגד היטלים אלה להיות מסולקת על הסף ואין מקום לבררן במסגרת תובענה זו.

לאחרונה, קובעת השופטת חיות, אומצה בבית המשפט העליון (פס"ד יזום - פ"ד נד(4)481) פרשנות המרחיבה את גדר סמכויות גופי הערר לעומת הגישה המצמצמת שמצאה ביטוי בהלכה הפסוקה עד אז. על-פי גישה מרחיבה זו מוסמכים גופי הערר לדון, בין היתר, בשאלות הנוגעות לחוקיותם ולתקפותם של ההיטלים, כמו גם לשאלות הנוגעות לסבירותם, וכן בשאלות הנוגעות לסמכותם של גופי הערר עצמם לדון בהליך המובא בפניהם.

לנוכח הלכה זו נראה, כי האכסניה לבירור הטענות והטרוניות שהעלתה המשיבה נגד היטלי הפיתוח בגין ביוב וצנרת המים במקרה שלפנינו, ובכללן הטענות נגד חוקיותם של אותם היטלים, היא גופי הערר על פי חוק הביוב ופקודת אספקת המים, בהתאמה.

עם זאת, אין להתעלם מכך, שבפרשת יזום הועלו הטענות נגד היטלי הפיתוח במסגרת תובענה להשבה שהגישו הנישומות.

האם שוני זה יכול או צריך לשמש בסיס לאבחנה בין המקרה שלפנינו לבין המקרה אשר נדון בפרשת יזום? השופטת חיות עונה על כך בשלילה, שכן היא איננה רואה מקום לייחד את ההלכה שנפסקה בפרשת יזום אך ורק לאותם מקרים שבהם מועלות הטענות נגד היטלי הפיתוח כ"חרב" ולא כ"מגן". לסברתה, תוקפה של הלכה זו והנימוקים העומדים ביסודה, כוחם עמם, בין שתוקף הנישום את ההיטל שהושת עליו מיוזמתו ובין שהוא מתגונן נגד חיובו באותו היטל בתביעה המוגשת נגדו.

על כן, קובעת השופטת, יש לקבל את הטענה המקדמית שהעלתה המבקשת, ולפיה מן הראוי שהטענות אשר הועלו על ידי המשיבה נגד היטלי הביוב וצנרת המים אכן תתבררנה בפני גופי הערר שהוקמו לצורך כך. בשולי הדברים מעירה השופטת חיות מספר הערות:

ראשית, הפנייתה של המשיבה אל גופי הערר לצורך בירור הטענות שהעלתה נגד היטל הביוב והיטל צנרת המים, אין משמעותה קבלת עמדתה של המבקשת שלפיה אין בית משפט זה מוסמך לדון בטענות אלה. שאלת הסמכות הייחודית של גופי הערר נשארה בצריך עיון בפרשת יזום.

שנית, בפרשת יזום ציטט בית המשפט העליון בהסכמה מתוך דבריה של השופטת שטרסברג-כהן בע.א 6971/93 פ"ד נ(5)478, כי כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת ראוי לשמור פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"ץ להיזקק להכרעה במחלוקת, גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר.

הטענות שהעלתה המשיבה במקרה שלפנינו נגד ההיטלים הנ"ל אינן באות בגדר החריג המיוחד הנזכר לעיל. מבחינה זו דומות הטענות שהעלתה המשיבה לטענות בדבר חריגה מסמכות וחוסר סבירות שהועלו בפרשת יזום. אולם, אלה גם אלה טענות, אשר מן הראוי כי יתבררו בפני גופי הערר המקצועיים הנוגעים בדבר, כפי שקבע בית המשפט העליון, ואין לראות בהן חשיבות ציבורית, עקרונית ומיוחדת במידה כזו המצדיקה דיון בפני הערכאה שאיננה הערכאה הטבעית לבירורן.

התוצאה הסופית: התובענה מתקבלת בחלקה.

המ"פ 11271/99, ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופטת: אסתר חיות.

בשם המבקשת: עו"ד עופר שפיר בשם המשיבה: עו"ד מגריזו.