ברק וביבי, אלא מה

אם יש שני אנשים, שישראלים צריכים לתלות בהם עכשיו עיניים מאשימות, ולבקש שיואילו בטובם ללכת לכל הרוחות מבלי להשאיר כתובת למשלוח הדואר, השניים הם בנימין נתניהו ואהוד ברק. שני ראשי הממשלה הגרועים ביותר שידעה לפי שעה מדינת ישראל, שני מתים פוליטיים שגמרו אומר לחזור ולהנעים לנו את זמירותיהם. הראשון הוא כמובן מועמד טבעי להיות ראש הממשלה הבא, כי מה טבעי יותר מאשר להפקיד את ההגה חסר-הכיוון בידי מי שכבר עשה את כל הפניות הלא-נכונות, בדרך-כלל ברמזור אדום.

הצמד-חמד הזה מופיע, בנפרד, בכל-מיני שידורי טלוויזיה בארצות-הברית, לפחות מקצתם, אולי רובם, כחלק ממאמץ יזום של רהביליטציה. אחד מדבר באנגלית האמריקנית המלוטשת שלו, ומגייס את כל הקלישאות הטלוויזיוניות הידועות לפוליטיקאי אמריקני ממוצע; שני מדבר באנגלית הקסרקטינים הצורמת שלו, אבל כמובן עם מידה הרבה יותר גדולה של אותנטיות. שניהם מדברים ביהירות הרגילה, שחיבבה אותם על כל שומעיהם בימי ראשות ממשלתם, והניבה את תבוסותיהם האלקטורליות עצומות-הממדים. כמו הבורבונים, הם מוכיחים בכל הזדמנות שהם לא שכחו שום דבר, והם לא למדו שום דבר.

אני חוזר ותוהה אם אחת הסיבות לזמינותם הטלוויזיונית - הם מופיעים לפעמים בתוכניות, שעצם הצפייה בהן צריכה לעורר מבוכה - היא גינוני הפנייה של המראיינים. מסורת רבת-שנים היא אצל האמריקנים לפנות אל אנשים על-פי התואר הרם ביותר שהחזיקו בו בחייהם, גם אם התואר נשמט מידיהם שלושים שנה קודם. נשיא אמריקני הוא תמיד "מיסטר פרזידנט", או לפחות "פרזידנט כך-וכך"; שר לשעבר תמיד יכול לסמוך על התואר secretary לפני שמו; כיוצא בזה גנרלים ואדמירלים ושגרירים וסנאטורים וקונגרסמנים וראשי עיריות. וגם ראשי ממשלות ישראליים. Mr Prime Minister, אומר כריס מאתיוס הצעקן לאהוד ברק בערוץ הכבלים MSNBC; ו-Mr Prime Minister, אומרת קוני צ'אנג הקצת-מבולבלת לבנימין נתניהו ב-CNN. שווה את המאמץ, מפני שמי יודע אם הם עוד ישמעו את המלים האלה אי-פעם בקונטקסטים אחרים.

כן, אני יודע, אני כנראה אופטימיסט חסר-תקנה. אני מעז להניח שהבוחר הישראלי יתעשת, לפני שהוא יחליט מי ינהיג אותו בשוך ממשלת שרון. אני פשוט מסרב להאמין שציבור בוחרים רציני יוכל להתפתות לחלקת הלשון של מיסטר-פריימיניסטר נתניהו. אני מודה שהוא עדיין מצליח להדהים אותי בשיעורי קלות-הדעת שלו.

ג'רי סיינפלד

ביום הראשון של מבצע חומת מגן (שבו גם נכתבים הדברים האלה, לרגל אילוצי הזמנים של עונת החגים), נתניהו מתגנב אל חזית כל מצלמת טלוויזיה שמוכנה להתעניין בו. זה לא היום שלו. היום אריאל שרון גנב לו את ההצגה. שרון הוא המזיז את הטנקים, וכל ליטוש הרטוריקה של נתניהו לא יעמוד לו במניין פעימות-הקול של ערוץ אמריקני. מה נשאר לו אפוא לעשות? להיות מה שהאמריקנים קוראים stand-up comedian, בדרן של מועדוני לילה, כמו ג'רי סיינפלד לפני סדרת הטלוויזיה. אז מה יש לו לליצן החצר ברפרטואר הערב? "שילחו את ערפאת לגלות", הוא אומר, "שימו אותו על קארין A, אוניית הנשק שלו, ושילחו אותו ללב-ים, כדי שיצטרף אל ידידיו מועמר קדאפי וסדאם חוסיין".

זו עצתו של המדינאי, אלוף העולם זה עשרים שנה בפענוח סודות הטרור. זה מיצוי כל עומקו האינטלקטואלי, זו בבואת הברק האנליטי. כמעט ציפיתי שהוא יוסיף בקריצה, "וניתן לו חפיסת סכיני-גילוח ז'ילט עם מראה, כדי שיראה איך הוא נראה, ויתגלח". או: "נכניס אותו לתא אחד עם שמעון פרס". או: "ניתן לו חגורת חומר נפץ, עם הזמנה לנשף שאהידים". נתניהו אינו אלא גימיק, אינו אלא פעלול של יחסי-ציבור, פעימת קול שאינה מסתיימת, הולוגרמה, תעלול גרפי של מחשב, מסך פלזמה כל-כך דק, עד שאם תלחץ את האצבע חזק מספיק היא תצא מן הצד השני.

מראייניו שואלים אותו מה הוא היה עושה אחרי שהוא היה מחסל את ערפאת. אין בעיה, הוא חוזר ואומר לכל מי שמתעניין. על חורבות משטרו של ערפאת יקום משטר פלסטיני ליברלי ופרגמטי, שירצה לעשות עסקים. איך הוא יודע את זה? אנשי עסקים פלסטינים התקשרו אליו ואמרו לו את זה. באמת? כמה התקשרו? בערך שישה (הוא אומר באחד הראיונות, אם אינני טועה לערוץ החדשות בכבלים של FOX). אחר-כך הוא מתקן, "בדיוק שישה". ומי השישה, בבקשה? אה, הוא אומר בבדל החיוך שאינו מש משפתיו, אילו אמרתי לך הם כבר לא היו בין החיים.

אכן, לזה בדיוק התכוון עמנואל קאנט במלים "התבונה הטהורה". ממה נפשך, אם בני-שיחו של מיסטר-פריימיניסטר אינם מעיזים להזדהות מחשש לחייהם, איך בדיוק הם יכוננו את הממשלה הליברלית הפרגמטית, שתעשה עסקים עם נתניהו? על כידוני הצבא הישראלי? ואיך יקראו לראש הממשלה הליברלית-פרגמטית? מוחמד עבד-אל קוויזלינג? והאם אבא בן-ציון נתן פעם לבנימין הצעיר ספר היסטוריה הגון, כדי שילמד משהו על ניסיון העבר?

וחוץ מזה, חוץ מזה, איכשהו קצת קשה להאמין לאיש הזה ולששת הפלסטינים שלו. אחרי שלוש שנות ראשות ממשלתו, קצת קשה להאמין לו באיזשהו עניין. זה האיש שלימד את ערפאת איך משיגים הישגים פוליטיים באמצעות אינתיפאדה קטנה ("אינתיפאדת המנהרה", 1996). אל-נכון, בספטמבר 2000 חשב ערפאת, נו, טוב, שתהיה לנו עוד איזה אינתיפאדה קטנה, שלושה-ארבעה ימים, ונעשה שוב עסקים עם הישראלים. מה שעבד עם ביבי יעבוד עם אודי. אכן, מיסטר-פריימיניסטר, ההולכים למות מסירים לכבודך את מגבעתם, ואומרים, תודה, תודה, תודה, אולי תנסה בבקשה עוד פעם.

הרחק, הרחק

אני כותב את הדברים האלה ללא שמחה לאיד, אלא אדרבא, בעצב ניכר. לפני עשר שנים, כאשר הוא התחיל את טיפוסו המהיר אל הפסגה, אני הייתי מן המעטים בעיתונות הישראלית שכתבו עליו בהערכה. יעצתי לעמיתיי להימנע מזחיחות-דעת ומדעות קדומות, להאזין לו בדרך-ארץ, לתהות על מקורותיו הרוחניים (סוף-סוף, לא כל אדם גדל על ברכיו של היסטוריון דגול כבן-ציון נתניהו). דעתי עליו השתנתה מפני שימי השלטון שלו חשפו פתולוגיות אישיות ופוליטיות, המראות שלפחות מבחינה אינטלקטואלית התפוח נפל הרחק-הרחק מן העץ. הרחק, הרחק. הרחק כבר אמרתי?

מה חבל. חבל, מפני שבין משקל הנוצה של נתניהו ובין זדון דוקטור סטריינג'לאב של עוזי לנדאו, הימין הישראלי עדיין לא מצא מנהיג פוטנציאלי בעל שיעור קומה. "שיעור קומה" אין פירושו מישהו שאני מסכים איתו פוליטית. "שיעור קומה" פירושו תבונה, ענווה, ראייה היסטורית, יכולת להרהר בקול רם.

השמאל הישראלי - בין הזיותיו המשיחיות של שמעון פרס להזיותיו הבונפרטיסטיות של אהוד ברק, בין היוהרה המיזנטרופית של יוסי ביילין להתחנחנות הצעקנית של אברום בורג ויוסי שריד - השמאל הישראלי הוציא את עצמו מן המשחק לפחות לעשר השנים הבאות, או אולי אפילו לרבע המאה הבאה. שינויים ממשיים באסטרטגיה הלאומית ייתכנו עכשיו רק בצד הימני, ממש כפי שקרה בדרום-אפריקה בשנות ה-80. אם המצב מדכא, אין זה מפני שהשמאל מתנחם עכשיו בסיכוי של 35 מושבים בכנסת הבאה, אלא מפני שהימין מתבונן בביבי בתקווה גלויה.

אז מה יקרה אחרי שביבי ייכשל בפעם השנייה? זה קל. נזמין את אהוד ברק לסולו נוסף. מי אמר שאמריקה היא ארץ ההזדמנויות הבלתי-מוגבלות.