מפעולת התגמול בקיביה, שהובילה למותם של 69 תושבים ב-1953, ועד ימי חומת מגן תמיד "ההסברה אשמה". בכתבה שלפניכם, המסתמכת על קטעי עיתונות, על ספרי הדרכה רשמיים, ועל נאומים של חברי כנסת ממגוון תקריות בסכסוך הישראלי-ערבי, מוכיח אורן פרסיקו שזה לא ההסברה של ימינו ולא נעליים: אחרי כל פעולה צבאית שמותירה אחריה סימני שאלה כלשהם נוטים כולם, מהפוליטיקאים שבשלטון, דרך אלה שבאופוזיציה, ועד אנשי הצבא והעיתונאים, להאשים את ההסברה בעניין. אפשר לקרוא את ההצעות לסדר של חברי הכנסת בעניין ההסברה והכתבים הזרים בשנות החמישים או בשנות השמונים ולחשוב שאלה נהגו בימים אלה ממש. בכל ימי ההסברה הישראלית, הרבה לפני הקמת סי.אן.אן - מעצם ימי הקמת המחלקה להסברה ותרבות ב-1949 דרך הטבח בסברה ושתילה ועד האינתיפאדה הראשונה - לא לקחנו מעולם אחריות על שום פעולה כושלת, והעדפנו להאשים את הרצפה העקומה או את המראה המקולקלת או את חוסר ידיעת האנגלית של השגרירים. ההיסטוריה של מדינת ישראל היא גם ההיסטוריה של אינספור ועדות חקירה בנוגע לשיפור, לשדרוג ולהחלפה של המערך ההסברתי מבצע חומת מגן, ועימו הטבח שלא בוצע במחנה הפליטים של ג'נין, הצליחו לעורר בארץ סערה תקשורתית. סערה עונתית, מהסוג שפוקד אותנו אחת לכמה שנים, בכל פעם שאפיק האיוולת החולף מעל ראשינו מחליט להמטיר עלינו את חציו.
הגורם לסערה לא היה רק פעולת כוחותינו, מהלך שאיחד את התקשורת עוד יותר סביב דובר צה"ל דווקא, אלא הפרדוקס שהתגלה מיד לאחריה. איך ייתכן, שאלו המדינאים את התקשורת הישראלית, שכל העולם יוצא כנגדנו שעה שאנחנו כל כך צודקים? איך ייתכן, שאלה התקשורת את עצמה, שמה שברור ונהיר לכל בר דעת ישראלי נעשה מסולף ומעוות מבעד לפילטרים של
הכתבים הזרים? איך קורה, שאל העם את קרוביו בתפוצות, שלא מבינים שם בגולה שכשבונים חומת מגן עפים כמה שבבים, ובמלחמה כמו במלחמה נפגעים גם בני אדם?
הקדמה קצרה התשובה לא איחרה לבוא - מדובר בכישלון הסברתי מהמדרגה הראשונה. מתברר ששוב הפקרנו את החזית התקשורתית.
מיד קפצה לה חבורה עליזה על העגלה. פוליטיקאים העבירו ביקורת (על ההסברה), פובליציסטים תרמו את עצותיהם (למנסחי ההסברה), מומחים חילקו ציונים בתקשורת (למסבירים עצמם), ואילו האחראים למחדל (ההסברתי) הכינו רשימת לקחים לקראת הסופה הבאה.
זו לא הפעם הראשונה שההסברה הישראלית נכשלת בהשגת יעדיה, וגם לא הפעם הראשונה שהיא תופסת מקום מרכזי כל כך בדיון הציבורי. מי שיבחן את התחנות שעברה רכבת כישלונות ההסברה במשך השנים יגלה עד מהרה שאחרי כל טבח או מבצע צבאי רחב היקף בהיסטוריה העמוסה של מדינת ישראל קמה זעקה עולמית נגדנו, ובעקבותיה דיון נוקב על הנסיבות שהובילו לכישלון ההסברתי.
העניין הקריטי במהלך התקשורתי הזה הוא הדילוג המהיר מביקורת על עצם הפעולה אל ביקורת על איכות ההסברה.
פרופ' דן כספי מהחוג לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון מעריך דווקא את מאמצי ההסברה של ישראל: "אני חושב שההסברה שלנו היא מצוינת. יש לישראל מנגנוני תעמולה מאוד משופשפים, אבל לא תמיד מקבלים את הטענות של ישראל. אי אפשר לתלות את הכישלון רק בתעמולה, צריך קודם כול לבדוק גם את התהליכים של קבלת ההחלטות. הבעיה היא במדיניות ולא בתעמולה. עושים חיים קלים כשמחפשים שעיר לעזאזל בתעמולה, כי אז פוטרים מן האחריות את מקבלי ההחלטות. ההתעסקות בתעמולה משחררת את המדינאים מלבדוק את עצמם, ואולי יש בזה עניין מיוחד שהוויכוח יעבור מן המדיניות לתעמולה".
פרופ' ירון אזרחי מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית: "אני חושב שהטענה שההסברה הישראלית נכשלה באה כדי להסתיר את העובדה שהמדיניות הישראלית נכשלה".
לא יהיה מופרך להניח שמדובר בהסטה מכוונת של נושא הדיון, ספין תקשורתי קלאסי שמביא לתוצאה כפולה: גם נמנעת התערערות מיותרת של השלטון, והפעולה הצבאית מקבלת לגיטימציה להמשיך; וגם ישראל מוצגת בעיני עצמה כקורבן של עלילת דם כלל עולמית, או לכל הפחות אי הבנה רחבת ממדים (ראה: "מעטים מול רבים", דברי ימי ישראל, כל העמודים).
ד"ר משה יגר, לשעבר סמנכ"ל ההסברה במשרד החוץ, מתאר בספרו "לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל" (להב, 1986) את מחזוריות הדיון במדיניות ההסברה בארץ מנקודת המבט של הממסד המסביר. על פי ספרו, בכל פעם שהמדינה נקלעת למשבר נוצרת מצוקה הסברתית ומתעורר לחץ ציבורי לארגן מחדש את גופי ההסברה. כשהמשבר חולף נעלמת גם הדרישה לשיפוץ ההסברה. ספרו של ד"ר יגר מסתיים בכישלונות ההסברה של מלחמת לבנון, אך לדבריו, "מהמעט שאני קורא בעיתונות או רואה בטלוויזיה יש לי הרושם שלא השתנה שום דבר. כל אחד חושב שהוא ממציא את הגלגל מהתחלה. אני גם בטוח שהם לא קראו את הספר, כל אלה שבאו אחריי". מחלקת ההסברה של מערכת "פירמה" דווקא כן קראה את הספר, והתרשמה עד מאוד.
יציאה לדרך - בריאת מנגנון ההסברה ההסברה הרשמית של ימי קום המדינה הייתה מפולגת ומפוזרת בין זרועות שלטוניות שונות, ללא תיאום רב בינהן, כרוב המנהל הציבורי של אותם ימים. ב-1949 הוקמה המחלקה לתרבות והסברה במשרד החוץ, שהייתה האחראית הראשית להסברה עד מלחמת ששת הימים, אך באותה שנה קמו גם שירותי הסברה מטעם משרד ראש הממשלה. היו מסבירים גם בלשכת העיתונות הממשלתית, באגף יחסי הציבור של מערכת הביטחון (דובר צה"ל), בבונדס, בקרן היסוד, בקרן הקיימת ובגופים אחרים. כל אחד היה מופקד על תחומו הוא, ולא היה מי שיפקח ממעל על המלאכה.
הממשלה לא העבירה הנחיות לאחראים בתחום, ואלה לא הביאו המלצות לדיוני הממשלה לפני פעולות חשובות. הפיצול מנע טיפול מהיר במצבים "מתגלגלים", ויצר חוסר תיאום, סתירות בדיווחים, מלחמה פנימית על תחומי אחריות, ואף כפילויות בהפקת חומר הסברתי. ברוב השנים שלפני מלחמת ששת הימים לא היה לממשלה או לראשה דובר במשרה מלאה. בחו"ל היה רק מרכז אינפורמציה אחד - המרכז בניו יורק, שנפתח בשנת 51'.
תחנה ראשונה - קיביה בנומבר שנת 53' יצאה יחידה סודית של צה"ל, שמספרה 101, לפעולת תגמול בשטח ירדן בעקבות רצף של הסתננויות מחבלים מהאזור ולאחר שרימון שהושלך לבית מגורים ביהוד הרג את אם הבית ושניים מילדיה. מפקד היחידה, רב-סרן אריאל שרון, הוביל את כוחותיו לכפר קיביה שבשומרון, והדגיש בפקודת המבצע כי כוונת הפעולה היא תקיפת הכפר קיביה, כיבושו ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש. הוחלט על פיצוץ בתי הכפר. 69 מתושביו נהרגו.
מועצת הביטחון של האו"ם גינתה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הצהיר שבדיקה מדוקדקת העלתה כי אף יחידה של צה"ל לא ביצעה את הפעולה, אלא תושבי אזור הספר שסבלנותם פקעה. הגינוי העולמי הוביל את כנסת ישראל לדיון ביקורתי ראשון בנושא ההסברה.
חברי הכנסת העלו את הסברה שמדינת ישראל הזניחה את ההסברה. היה ברור לכול כי מעט פקידי משרד החוץ כורעים תחת נטל עבודתם בעוד שמדינות ערב משקיעות הון תועפות בהסברה אינטנסיבית ומתוחכמת ברחבי העולם.
ח"כ יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל שאל כיצד זה ש"תחת שאחרים יישבו על ספסל הנאשמים, בא ההפך, שאנו יושבים על ספסל הנאשמים בתקרית קיביה?" דווקא שר החוץ משה שרת השיב למקטרגים, ואמר ש"לא כל דבר יכולה לפעול ולתרץ ההסברה. ישנן עובדות נוקבות עד התהום ששום הסברה לא תוכל לסתור את הרושם שהן עושות".
תחנה שנייה - מבצע קדש חודש אוקטובר של שנת 56' מצא את צה"ל משתף פעולה עם בריטניה וצרפת וכובש את חצי האי סיני, לאחר שהמצרים הלאימו את תעלת סואץ. הפעם היה זה מבצע צבאי נרחב ומוצלח שהוביל ללחץ בינלאומי עצום על ישראל. בחודשים הבאים איים ראש ממשלת ברית המועצות דאז, ניקולאי בולגנין, בפעולה ישירה של צבא ארצו אם ישראל לא תיסוג, והחזיר את שגרירו למוסקבה.
גם אייזנהאואר תבע מבן-גוריון שייתן מיד פקודה לסגת, ואיים בסנקציות כלכליות חריפות. בין כל הדיפלומטיה הרעשנית הזאת הספיק ח"כ אריה אלטמן מתנועת החרות להגיש בינואר 57' הצעה לסדר היום בנושא "פעולת ההסברה של הממשלה בחוץ לארץ". הוא טען ש"כמעט אין נעשית פעולת הסברה בחוץ לארץ. מה שמסבירים - מסבירים באיחור זמן, ומה שמסבירים - מסבירים רע". הוא אמר שאף שהמבצע הצבאי תוכנן בקפידה, לא נעשה שום תכנון מדיני והסברתי שישתלב בו. "מבחינת הכוח המוסרי אין אנו עם קטן, אלא עם גדול, מעצמה אדירה, כי עולים אנו במוסריותנו על כל אומות העולם. איך לא הצלחנו להוכיח לעולם כי לא הייתה זאת פעולה של תוקפנות, אלא פעולה שבאה למנוע השמדה?" ח"כ חיים אריאב מהציונים הכלליים התלונן על הדיווחים העוינים של הכתבים הזרים, ועל ש"לא קיים מוסד עליון אשר מתפקידו לקבוע את מדיניות ההסברה".
בגלל הליקויים נקבע כי יש להרחיב את פעולות ההסברה של משרד החוץ. הוחלט להמשיך לפרסם מברקים, איגרות, עלונים, חוברות, כתבות רדיו, נאומים פומביים, סרטים ותוכניות טלוויזיה בחו"ל ולהגדיל את קשרי התרבות בין ישראל למדינות השונות. ב-1960 נפתחו מרכזי אינפורמציה בבואנוס איירס ובפריז.
ביקורת דרכונים - סמוע בנובמבר של שנת 66' הביאה פעולת התגמול בכפר סמוע (מבצע מגרסה - פיצוץ עשרות בתים בשלושה כפרים בירדן בתגובה לרצף מעשי חבלה ואחרי שמטען חבלה הרג שלושה חיילי צה"ל) לדיון מחודש בחוסר התיאום שבין גופי ההסברה. למרות הביקורת לא השתנה מערך ההסברה בארץ.
תחנה שלישית - מלחמת ששת הימים למרות התקריות שהוזכרו לעיל, רעיון המדינה הקטנה והדמוקרטית שמוקפת באויבים הצליח להחזיק מעמד עד שנת 67'. העובדה שישראל אכן הגיעה כמה פעמים לסף התמוטטות בהחלט תרמה לכך. מעבר לכך, ישראל היפה של תנועת הקיבוצים והחיילות החייכניות קסמו לכתבי החוץ של אותם ימים, ורבים מן הדיווחים שלהם היו אוהדים. מגמה זו נמשכה גם כשפרצה מלחמת ששת הימים. בספרו של ד"ר יגר מצוין שכאשר נכנסו המצרים לסיני ב-14 במאי 67' עוד לא הייתה התארגנות הסברתית כלל, אך מכינונה של ממשלת הליכוד הלאומי ועד תחילת המלחמה ניצלו אנשי ההסברה בארץ את הזמן להקמת מערך הסברתי מורכב. עשרות פקידים ומתנדבים גויסו למשימה, ובמהלך הלחימה התקיימו כל יום תדרוכים צבאיים, סיורים בחזיתות, וחופש פעולה כמעט בלתי מוגבל הוענק ל-800 כתבי החוץ שבאו לסקר את המלחמה (עד כדי כך ששלושה מהם נהרגו). כל אלה והמצוינות ההתקפית של ישראל הביאו לגל אהדה כלפי המדינה בעולם.
אך אליה וקוץ בה. החיילים המצרים הנודדים רעבים וצמאים במדבר סיני וגל הפליטים שהחל לנוע לכיוון ירדן משכו בבת אחת את כל תשומת הלב התקשורתית מסיפורי הגבורה של צה"ל. גם הממשל הצבאי שהושם על אותם לא-פליטים שנשארו בגדה היה בעיה פוטוגנית. עד מהרה התברר שלא כל מדינות תבל שותפות לדעה שעל ישראל להחזיק בשטחים שכבשה עד שהערבים יסכימו לכרות איתה ברית של שלום. אותה עדנה זמנית שזכתה לה המדינה בחו"ל הייתה גם נקודת השיא שממנה החל הדרדור הארוך והמעט מייגע במעמדה.
התעמולה = הסברה, אך בעלת קונוטציה שלילית) הערבית שינתה מאז אותה מלחמה את מדיניותה, ובמקום שלילת זכות קיומה של ישראל עברה לתמיכה בדרישותיו של מיעוט פלסטיני להגדרה עצמית. לראשונה הפכה ישראל בעיני העולם לצד התוקפני הגורם לאי צדק.
כבר ביולי 67' מטיח ח"כ בנימין אבניאל מגח"ל ביקורת חריפה במערך ההסברה הישראלי. לדבריו לא היינו מוכנים כלל בחזית זו ואין הממשלה מעמידה לרשותה די אמצעים כספיים. בשנתיים שלאחר מכן התרבו השאילתות בנושא ההסברה לנוכח התגברות התעמולה הערבית. הממשלה התבקשה לשקול לשתף פרסומאים מקצועיים ואנשי ציבור במשימה, להקים ועדת על שתמליץ המלצות חשובות, ולהגדיל את התקציב.
יונה שפייר פותח את ספרו "מהי הסברה פוליטית בחוץ לארץ?" (אקדמון, 1969) בשאלה כיצד איבדנו בתוך זמן קצר כל כך את האהדה שזכינו לה ביוני 67'? תשובותיו לשאלה זו מאפשרות הצצה להלך הרוח של התקופה. לדבריו של שפייר הזיהוי בין ישראל לאימפריאליזם העולמי לקוי מיסודו, ולהוכחה הוא מביא את הדוגמה של אלג'יריה וצרפת שזוכה לפופולריות מחודשת בימינו אנו. אלא ששפייר משווה את ישראל לאלג'יריה ואת המנדט הבריטי לצרפת, ומגיע למסקנה שאם השתחררנו מעול הבריטים סימן ש"אין אנו אימפריאליסטים, ואין אנו ידידי אימפריאליסטים".
הוא ממליץ לעבור מהסברה דפנסיבית לאופנסיבית ("נאצריזם=נאציזם"), ולקבע בעולם כי המרחב הפן ערבי הוא בעצם רב לאומי. לדבריו מלבד יהודים בישראל יש גם כורדים בעיראק, דרוזים בסוריה, קבילים באלג'יריה ושבטים שונים בדרום סודן, ועל ישראל לפעול בעולם למען זכויותיהם הלאומיות של מיעוטים אלה (הוא אף שוקל להקים ברמת הגולן "מדינה דרוזית קטנה, שתהיה בעלת ברית קבועה לישראל").
בנוגע לפליטים הפלסטינים מציין שפייר כי אחת הבעיות היא "הרחמנות האירציונלית, המוקדשת לפליטים". הוא קובל על שאותם רחמנים לא מתייחסים במידה שווה לפליטים אחרים בעולם ורואה בכך הוכחה לסלקטיביות של רגשותיהם. שפייר מסיים בקריאה לשים לב שהפשעים המבוצעים היום נגד ישראל יבוצעו מחר נגד שאר ה"עולם החופשי".
המצב החדש (החזקת השטחים) הוביל את מנהיגינו למסקנה כי יש לנער את המערכת ההסברתית מהבסיס, ולשם כך נתמנתה ב-1969 ועדה לבדיקת תיאום שירותי ההסברה בארץ ובחו"ל בראשות אלוף (מיל') אלעד פלד. לאחר חודשים מספר הוגשו המסקנות, ועיקרן היה הקמת משרד הסברה ממשלתי שיאחד תחתיו את פעולות ההסברה של ישראל. בגין וגולדה תמכו, אך שר החוץ אבא אבן, שחשש מפגיעה במשרדו, סיכל את היוזמה, ומסקנות הוועדה נגנזו. כתוצאה מכך לא חל שינוי של ממש במערך ההסברה הישראלי בתקופת מלחמת ההתשה.
תחנה רביעית - מלחמת יום הכיפורים מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את אנשי ההסברה הישראלית. בגלל חוסר הארגון והאיום בכיליון מוחלט היה הטיפול ב-900 כתבי החוץ שהגיעו לסקר את המלחמה לקוי. בשל הצורך לשמור על חיסיון מודיעיני ולטשטש את כישלונות הצבא הישראלי לא ניתנה לכתבים גישה ישירה לחזיתות המלחמה כבימי 67', והאינפורמציה זרמה אליהם במקוטע.
בימי המלחמה פעל פורום הסברה מיוחד שכלל אנשי אקדמיה, נציגי רשות השידור ונציגי מרכז ההסברה, ומונו שני אלופים לפקח על דובר צה"ל. אך התוצאות היו יותר מבולגנות ממעודדות ופחות מועילות מהצפוי.
לאחר המלחמה, במקביל להקמת ועדת אגרנט, נדרשו בכנסת ישראל למחדל ההסברתי. שוב הועלו אותן טענות בדבר אי הכנה ומחסור בתקציב. הפעם תורצה הנפילה ביכולת ההסברה הישראלית באפקטיביות של נשק הנפט הערבי ובתעמולה הסובייטית הענפה. שלא כבעבר הביא הלחץ ליוזמה ממשלתית.
ב-1 באפריל 1974 הודיע שר המשפטים חיים צדוק כי הממשלה החליטה להקים משרד הסברה שבראשו יעמוד שמעון פרס. עשרה ימים לאחר מכן התפטרה גולדה מאיר, ובממשלה החדשה מונה פרס לשר הביטחון. את מקומו במשרד ההסברה תפס אהרון יריב.
המשרד החדש היה מוגבל בסמכויותיו, וכבר מראשית דרכו היה ברור שיסבול מחיכוכים עם משרד החוץ. אחרי אי אלו סיכומים ופשרות עם משרד החוץ הוחלטו מיני החלטות, הוקמו יחידות ופורומים, והועברו סמכויות ממשרדים ממשלתיים למשרדים ממשלתיים אחרים. אך בפועל התגלעו קשיים טרמינליים בפעילות המשרד החדש. ב-20 במרץ 75' הודיע שר המשפטים חיים צדוק שהממשלה החליטה לבטל את משרד ההסברה. הסמכויות שהועברו אליו הוחזרו לבעליהן, והיחידות שהוקמו בו פוזרו בין גופים ממשלתיים.
ח"כ יצחק שמיר, שנאם באותו יום בכנסת, שאל: "איך לא הצליחה ההסברה שלנו למנוע את יצירת התמונה המעוותת, המציגה בעולם את ישראל, הנסוגה והמוותרת, כקשוחה ועקשנית, ואת ארצות ערב, המאיימות במלחמה וממאנות לשמוע אף על צל צלו של שלום, כמדינות רודפות שלום ומתונות". ותשובה לשמיר לא ניתנה.
הביקורת העולמית הגוברת על ישראל והחלטת האו"ם (מס' 3379) שהשוותה בין ציונות לגזענות הובילו את הקברניטים של ספינתנו המקרטעת למסקנה שמצב ההסברה הישראלית הוא בגדר הזנחה פושעת. אף שהיו קולות שביקשו להבהיר שאין טעם להסברה ללא מדיניות, הדגישה ועדה מיוחדת של משרד החינוך והתרבות שההסברה כושלת מכיוון שהתעמולה הערבית עברה תהליך יסודי של תחכום ושכלול, ושהתקציב המיועד לה גדול עשרות מונים מתקציב ההסברה הישראלית. לאחר מהפך 77' נעשה ניסיון נוסף לשנות את מערך ההסברה ולהקים גוף אחראי בנושא.
שמואל כץ נועד לעמוד בראש גוף זה, אך שיקולים פנימיים וקואליציוניים מנעו הקמת משרד הסברה, ואפילו ההצעה להקים רשות להסברה במסגרת משרד ראש הממשלה לא הצליחה להתקבל על שר החוץ משה דיין.
תחנה חמישית - מבצע ליטני מעין כחכוח בגרון המלחמתי כהכנה ליריקת המוגלה של מלחמת לבנון. במרץ 78' נערך מבצע צבאי לטיהור קני המחבלים בדרום לבנון לאחר שמחבלים פוצצו אוטובוס בכביש החוף והרגו 35 איש. מבצע זה כלל הפצצות מהאוויר ושיירות טנקים, לחימה באזורים מיושבים ונפגעים רבים מקרב האזרחים המקומיים. לאחר של כמה ימי לחימה הביא לחץ בינלאומי עצום להקפאת המבצע, אך כוחות גדולים של צה"ל נשארו בדרום לבנון עוד כמה שבועות.
בספר השנה של העיתונאים לשנת 79' מתאר זאב שיף את מחדלי ההסברה של אותו מבצע. לדבריו אף על פי שהממשלה החליטה על הכניסה ללבנון בישיבה שהתכנסה ביום הפיגוע, לא הועברה לדובר צה"ל הודעת התראה על הפעולה הצבאית אלא רק שלושה ימים אחר כך, שעות מספר לפני שחצו כוחות צה"ל את הגבול.
לדבריו "הפעולה החלה מבלי שחומר רקע בכתב, בעברית ובאנגלית, היה מוכן להפצה". בעיה נוספת הייתה היחס לכתבים הזרים. אף על פי שהרמטכ"ל אפשר לכתבים הצבאיים המקומיים להצטרף ליחידות הלוחמות, נמנע הדבר מהכתבים הזרים, והם הורשו להיכנס ללבנון רק 24 שעות לאחר עמיתיהם הישראלים, וגם זה בליווי קציני מילואים מטעם דובר צה"ל.
למפקדים המקומיים היה יחס מורכב כלפי הכתבים הזרים, וחלקם לא אפשרו להם, למרות הוראות מפורשות, חופש תנועה. ואם לא די בכך, כאשר הסתובבו הכתבים הזרים באזורי הקרבות הם נטו להעביר לעולם תמונות של בתים הרוסים ופליטים, במקום את חומר ההסברה של דובר צה"ל.
בגלל המחדל החליט שר החוץ להקים ועדה ציבורית מייעצת להסברת החוץ, ובראשה הועמד ח"כ זלמן שובל, אך עד מהרה התמוססה הוועדה ונעלמה כליל. שוב הופיעו דרישות להקים משרד הסברה עצמאי ולהעמיד בראשו שר בעל סמכויות, ושוב לא קרה מאומה.
תחנה שישית - מלחמת לבנון כבר ראינו שההסברה הישראלית נכשלת ביחס ישר לחומרת המעשים של המדינה. אין אפוא פלא שמלחמת לבנון הייתה נקודת שפל חסרת תקדים. לפני פרוץ המלחמה אמנם הכין משרד החוץ מסמכי רקע וחומר מצולם על פעילות ארגון אש"ף בלבנון, אך גם פעולה זו הייתה בעוכריו.
העובדה ששעות אחדות לאחר כניסת צה"ל ללבנון כבר הופצו בין הכתבים הזרים כתבות רקע בשפות רבות רק חיזקה את חשדם שההתנקשות בשגריר ארגוב לא הייתה אלא תירוץ למבצע שתוכנן מראש עד לפרטיו הקטנים. במהלך הלחימה סופקו לכתבים הזרים מסמכים שנתפסו במפקדות אש"ף, אך אלה היו ניסיונות חיוורים משהו בהתמודדות מול צילומי הזוועה שיצאו מאזורי הלחימה. העיתונאי אראל גינאי פרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" ביולי 82' ובו קבע כי "מנקודת ההשקפה של ההסברה והתדמית אין לנו מנוס מלצאת מפסידים, שכן מדובר במלחמה של צבא רב עוצמה נגד תנועת גרילה".
פעולות כמצור על העיר ביירות וטבח במחנה פליטים גוברות על כל ניסיון להסביר את צדקת דרכו של צה"ל. תלונות רבות מטעם ממשלת ישראל כלפי הכתבים הזרים עסקו במנהגם להתייחס לידיעות ברדיו מונטה קרלו כאל מידע מוסמך, מה שגרם לעיוות בתפיסת המציאות שלהם ביחס לזו של הממשלה. ביקורת הוטחה גם בדובר צה"ל, תת-אלוף יעקב אבן, והוא טען להגנתו כי בעוד שארגוני המחבלים יכולים לנקוב במספרי נפגעים ללא אימות רציני של העובדות, עליו מוטלת האחריות לדייק, ולכן אין הוא מהיר תגובה כמו שהיה רצוי.
ח"כ גאולה כהן מהתחיה הגישה כבר בסוף יוני 82' הצעה לסדר היום בדבר "הצורך הדחוף במסע הסברה מדיני בעולם על מבצע שלום הגליל תוך הדגשת המחיר ששילם צה"ל בעבור פעילותו להצלת אוכלוסייה אזרחית, שבתוכה התמקם אש"ף". כהן לא הבינה כיצד קיבלה ישראל תדמית מפלצתית בעולם, והטילה את האשמה על אנשי אש"ף, ש"גנבו מאיתנו את ההצגה ההסברתית בעולם". היא המליצה למנות שר הסברה.
בשל גל ביקורות זימן משרד החוץ באפריל 83' כנס בינלאומי של פרסומאים ומומחים ליחסי ציבור. לאחר שבוע דיונים התקבלה שורה של המלצות שרובן כבר היו ידועות ולא אופרטיביות מסיבות של מחסור בתקציבים ובסמכות.
תחנה שביעית - אינתיפאדה א' לא תמיד נעים לראות ילד חמוש באבן מול חייל אוחז אם-16, אבל זו בדיוק התמונה שהתקבלה בעולם בזמן האינתיפאדה. המרי, שהחל ברצועת עזה בדצמבר 87' והתפשט במהירות לגדה המערבית, הוביל את ישראל לכישלונות הסברתיים רבים ומגוונים. חיילי צה"ל, שלא הוכשרו ללוחמה מול אבנים, הרגו בשבועות הראשונים של האינתיפאדה עשרות פלסטינים, ובכללם ילדים רבים. ההתקוממות, שהייתה אמורה להסתיים במהירות לאחר הפקודה של שר הביטחון יצחק רבין לשבור את עצמות הגפיים, התבררה כעקשנית מהצפוי.
גם החידושים הטכנולוגיים לא הועילו להסברה הישראלית. אזרחים פלסטינים הפכו לצלמים לכל דבר בעבור רשתות זרות, והעבירו לעולם, כמו להכעיס, תמונות קשות של התאכזרות חיילים והשפלה יומיומית. אך היה זה צלם ישראלי דווקא, משה אלפרט, שהביא לשיא את הביקורת העולמית נגד ישראל לאחר שפרסם תמונות של חיילי צה"ל מכים פלסטיני תושב הגדה ומתעללים בו.
מי שהקשיב לדיוני הכנסת יכול היה לחשוב שהחברים נטלו נאומים ישנים והעתיקו פסקאות שלמות. שוב אותו מחדל הסברתי, שוב אותן הצעות (כמו זו שקראה למנות את סגן שר החוץ דאז, פוליטקאי בעל מבטא אמריקני מושלם ועתיד פוליטי מזהיר, לסגן שר לענייני הסברה), ושוב אותו חוסר מעש. בינתיים המשיכה האלימות לגאות. מלבד תקופה קצרה של תמיכה עולמית בישראל בזמן מלחמת המפרץ, הותקפה המדינה ללא הרף על מדיניותה בשטחים ועל היד הקשה שהיא מפעילה שם כלפי האוכלוסייה האזרחית. גם לאחר ועידת מדריד והרגיעה המסוימת בשטחים התקשתה מערכת ההסברה הישראלית להסביר אירועים כגירוש 300 אנשי החמאס, מבצע דין וחשבון ומבצע ענבי זעם.
תחנה שמינית - אינתיפאדה ב' בעצם ימים אלה אנו עדים בפעם המי יודע כמה לבעיות ההסברה של ישראל. אם נרצה ואם לא נרצה, תופסת ישראל מקום מרכזי בתקשורת העולמית, יותר מיבשת אפריקה כולה למשל. אם הזכרנו קודם שבזמן מלחמת 67' שהו בארץ 800 כתבים זרים, נוסיף שבתקופת מלחמת וייטנאם שהו שם רק 300.
חשוב להבין שגם ההסברה הטובה ביותר בעולם לא תוכל לשכנע את מי שמסתכל על תמונה של גופה תחת הריסות או פליט נטול מיטלטלין, שהוא רואה בעצם את התוצאה של פעולת מגן שהתבצעה על הצד ההומני ביותר. כיוון שכך כל הדיון באיכות ההסברה נעשה מיותר, שלא לומר מקושקש, בעתות שהוא זוכה לעדנה הרבה ביותר דווקא. אם כך נשאלת השאלה: מדוע חוזר על
עצמו אותו דיון כריטואל מזכך מדי משבר במשבר?
אלה האומרים היום שאם רק נמנה ראש ממשלה לשעבר לתפקיד המסביר הלאומי, יהא עתידו הפוליטי מזהיר ככל שיהא, ישתפר מצבנו בעולם, לוקים בהערכת יתר להשפעת הרטוריקה. כאשר הכינוס הבינלאומי של הגופים הלא ממשלתיים מתרכז בהודעת גינוי נגד מדינה אחת, ברור שהמצב ההסברתי של אותה מדינה אינו שפיר, אך ברור גם כי זו לא בעייתה היחידה.
פרופ' גבי שפר מהחוג למדע המדינה של האוניברסיטה העברית אומר שיש פתרון אחד בלבד: "הבעיה העיקרית - חוזרים ואומרים את זה, וזה כבר נדוש, ואני מצטער שאני אומר דבר נדוש - אבל הבעיה העיקרית היא לא ההסברה. הלקחים מההסברה, חלקם נלמדו, חלקם לא נלמדו, אבל זה דבר שולי ולא יעיל אם יש לך מצב ברור של כיבוש מתמשך עם אפליה של הערבים הפלסטינים והישראלים, במצב כזה ההסברה לא יכולה לעבוד".
פרופ' ירון אזרחי מסכים איתו: "עסקתי בהסברה כשהייתי בהארוורד בשנות השישים, וראיתי איך מערכות ההסברה שלנו פועלות כבר אז. הסיפור הזה בסופו של דבר מתנקז לדבר אחד, לא יעזור לנו שום דבר כי הכיבוש הופך את כל המערכת על ראשינו. כל ההומניות לא תעזור כאשר אתה נכנס למחנה פליטים, לא עיר, מחנה פליטים, עם טנקים. במצב כזה, ואני אומר לך את זה כחוקר של דעת קהל עולמית, אין שום סיכוי למערכת ההסברה הישראלית, וכשהנציגים שלנו מופיעים שם עושים מהם צחוק. העולם מתרשם רק מהתוצאות. ומה אנחנו עושים כשרואים בעולם כיבוש והרג? אנחנו אומרים שלא הייתה לנו כוונה. זו שטות. לאף אחד לא אכפת מהכוונה".