הכרומוזומים של הסופרת מתחילים להזדהם בפוליטיקה

זו היתה שנה טובה לסופרת יעל הדיה. מכירות ספרה "תאונות" חצו את קו 30 אלף העותקים, ובאותה הזדמנות שבה צוין ספר הזהב חגגו גם ספר פלטינה לספרה הקודם "שלושה סיפורי אהבה", שעבר את קו ה-40 אלף. לזה היתוסף פרס ראש הממשלה, שיאפשר לה להוריד מעט ממשרות ההוראה וקצת להתפנות לצורך כתיבת ספרה הבא. וכמובן פרס ספיר, 150 אלף שקל, שיחולק בסיום שבוע הספר. הדיה מועמדת יחד עם גבריאלה אביגור-רותם, גיל הראבן, א.ב. יהושע ומרינה גרוסלרנר. יהושע, אגב, הוא בן-דוד של הדיה. נפגשים בחגים ואירועים משפחתיים, אבל לא יותר מזה. "הוא תמיד היה מסייע ומייעץ", אומרת הדיה, "אבל לא בכתיבה, זה לא שהוא טיפח או גילה אותי".

הדיה מלמדת בחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל, ועובדת כלקטורית ב"עם עובד", ההוצאה שאימצה אותה בספרה הקודם. היא מתגוררת עם שני ילדיה ביישוב כרמי-יוסף. בשלווה הפסטורלית שם כתבה את "תאונות", רומן עירוני, סיפור מערכת יחסים בין גבר אלמן, אב לילדה מתבגרת, וסופרת המטופלת באב מזדקן. לצד התגובות הנלהבות לספר, היו כאלה שטענו שהאורך, למעלה מ-500 עמודים, מכביד עליהם.

"אני לא חושבת שצריך להתנצל על אורך של ספר. אני לא אומרת שאי-אפשר לערוך יותר. אבל פחות מ-500 הוא לא יכול היה להיות כי הוא ספר של פרטים. אני כותבת כמו שאני רואה את העולם, בפרטים. האקספוזיציה היתה ארוכה, לקח לי יותר מ-300 עמודים עד ששני הגיבורים נכנסו למיטה, זה שיא עולמי ספרותי. אז אפשר פה ושם לערוך, אבל לקצר? מה קרה לנו כציבור קוראים שאנחנו נבהלים מאורך? זה מסמל תופעה די מגונה של מה שקרה לחלק מהספרים. יש ספרות טיסה שקוראת לעצמה כך ומאחוריה יש קטגוריה סודית, ספרות טיסה במסווה של ספרות איכותית, כתובה קצר ותמציתי וזורם, ופתאום, כשמגיע ספר עם 500 עמודים, אנשים חוטפים חררה. בעיה שלהם".

התחלת לעבוד על הספר הבא?

"הזמן היחיד שלי הוא בנהיגה. חיי הם כחיי נהג סמיטריילר. אני נוסעת ארבע וחמש שעות ביום, חיה בין עבודה לטיפול בילדים לעבודות-הבית. אני קורסת בתשע וחצי ונרדמת, עייפה מכדי לחלום חלומות יצירתיים על ספרי הבא ולהגות קו עלילה. הנסיעה, העמידה בפקקים, זה הזמן שיש לי לחשוב על הספר, מחשבות מטפיזיות, לא קונקרטיות. מכאן ועד התיישבות פיזית לכתוב, הדרך ארוכה". "תאונות" יצא בדיוק לפני שנה, לפני הפיגועים הגדולים וההידרדרות, "המצב" לא שיחק תפקיד אצל הגיבורים. את חושבת שהיום אפשר לכתוב כך? "הספר נכתב במצב הגרוע הרגיל ולא הגרוע החדש. ספר עם פיגוע פה, פיגוע שם. אנשים חיו בתל-אביב של שנות ה-90 והתעסקו במה שהתעסקו, כי אפשר היה להתעלם. אנשים עסוקים בבעיות כסף, חינוך ילדינו, שכן מרעיש, ואם חברה התקשרה אחרי פיגוע, אז ידעתי שהיה פיגוע, וכן, מזעזע נורא, פאוזה, ואז, 'ההוא התקשר אלייך?'.

"היום המצב אחר. ולא שיש לי חובה לאומית, אבל יש לחץ, כסופר אתה לא יכול שלא להזכיר ושלא להתייחס למצב. זו גם תחושה פנימית, כי מה שקורה הצליח לשנות את המבנה הגנטי שלי כסופרת, זה נכנס לי ללא-מודע, כמו וירוס שנכנס לי למחשבים, ונכנס לי לתוכנות. לא אגיד שזה יהיה מניפסט פוליטי, אבל ספרי הבא יהיה פוליטי הרבה יותר מקודמו. אני מסכימה עם דוד גרוסמן שאמר שהיחסים בין אנשים, ילדות וסקס, זה תמיד בראש רשימת הלא-מודע, אבל אני מרגישה שנפתח היום אגף חדש בלא-מודע".

ציירי לי תמונה, איך זה נכנס ללא-מודע?

"לפני כמה ימים הייתי עם הילדים בקניון. כבר שנה אני נמנעת מללכת איתם לשם, הולכת רק למקומות כפריים, אבל לא היתה לי ברירה, הייתי חייבת לצלם אותם לתמונות פספורט. הלכתי לבילו סנטר. הרגשתי ששמנו את חיינו בכפי, והייתי בפאניקה. המקום היה שומם ודהרתי בעגלה, רצתי לצלם ורצתי לאוטו, אבל הילדים ראו לונה-פרק, רכבת פלסטיק על מסילת עץ, 15 שקל לנסיעה, ורצו. לבי נקרע. להישאר ברכבת המגוחכת הזו, שמשדרת חלטורה, פרטצ'יות ישראלית, קרקסיות אומללה, במקום לחזור הביתה למקום מבטחים. אז אלה הם חיי, וזה מחלחל למקום שבו אני מעבדת נתונים, והכרומוזומים של הסופרת מתחילים להזדהם בפוליטיקה ובמה שקורה בחוץ, וב'אין ברירה', ומי בכלל רוצה לכתוב את זה, וגם איך לכתוב את זה מעניין, שלא יהיה מנשר, לא מובן מאליו, לא אמנות מגויסת. זה די מעצבן למען האמת. מעורר קנאה ביוצרים מארצות שאין על מה לכתוב, רק על הנפש".

מה טיב יחסי העבודה שלך עם "עם עובד". הם קיבלו אופציה (סעיף בחוזה המעניק להם זכות ראשונים על הוצאת הספר הבא, ד' ש') על "תאונות"? "זה הדבר הראשון שלימדו אותי, עוד כשהייתי תמימה וטיפשה, לא לתת להוצאת הספרים אופציה, כי זה סוג של מאסר שקשה להשתחרר ממנו. אף הוצאה לא אוהבת לא לקבל אופציה, בייחוד כשסופר נהייה סיפור הצלחה. אבל עם 'עם עובד', ועם נילי מירסקי, שהיא עורכת שאין כמותה, נוצרו יחסי עבודה, ומרגע שנכנסתי זה הבית, לא היו משחקים. הם שיפרו את התנאים אחרי 'שלושה סיפורי אהבה'. כשאתה מצליח כלכלית, אתה בא בדרישות אחרות לתמלוגים, וגם עכשיו אין אופציה".

אם נחזור לרגע ליהושע, הוא ועמוס עוז תמיד יוזמנו לדבר בהפגנות, אבל לא ראיתי עד היום סופרת אשה על הבמה, למה? "לעוז ויהושע זוכרים את חסד נעוריהם לפני 20 שנה, אבל נכון שלא יפנו להדיה ולאביגור-רותם ולסופרות אחרות. לא יזמינו אותן לפורום על המצב, על צבא וערבים. פשוט לא חושבים על זה. אם הייתי עושה מזה פרויקט, בתוך כמה שנים הייתי במרכז הבמה. זה עניין של יחסי-ציבור. הבעיה היא שאין לי אנרגיה".

לא מזמינים גם משום שנשים זה "ספרות נשים"?

"אני לא מכירה במושג הזה, ואם כן, אני מסרבת להשתייך אליו. הוא עושה עוול כפול ליוצרות, כי למה לא מזמינים את יהושע או את גרוסמן או עוז לדבר על ספרות גברית? כי אין ספרות גברית. כשיוצא ספר חדש שלהם, כותבים על התמות הגדולות שלהם, על קפיצת-הדרך בסגנון. אצל נשים הדיון מתנהל בנוסחאות, 'מיטיבה לתאר את הקרע הנצחי בין אם ביום וזונה בלילה, רעיה'. זין! לא רוצה להיות בגטו הזה, בכלוב הנשים הצפוף. "מעליב אותי שמשווים אותי לספר של אישה אחרת שכתבה זיבלון, וכאילו אנחנו באותה קטגוריה. אומרים לי 'הייתי בסטימצקי וקניתי את הספר של זאתי ושלך, וכמה שנהניתי', חושבים שזו מחמאה, וזה מ'זה מעליב. אז בדרכי השקטה אני לא משתפת פעולה, שלא יגידו הנה, יעל הדיה וזאתי הם באמת סופרות נשים מאותה ליגה. אני רוצה להיות יוצרת ואשה ולא אשה יוצרת". ועל חמשת המועמדים לפרס ספיר יגידו "יהושע מוקף בארבע נשים סופרות"?

"גם את זה יגידו. ואחלה שארבע נשים זכו במועמדות".