הגרסה האנגלית של "נפלאות התבונה"

שניהם מבוססים על דמויות אותנטיות. האחד על מתמטיקאי בשם נאש, שזכה בפרס נובל לכלכלה, השני על הסופרת והפילוסופית אייריס מרדוק. שניהם לא מלמדים אותנו הרבה על המקצוע שזיכה אותם בתהילה. אין לנו מושג מהי בכלל תורת המשחקים שלו. ובמקביל אייריס מרדוק - עם מספר לא מבוטל של רומנים, סיפורים קצרים, מאמרים פילוסופיים - לא נמדדת כאן על-פי הישגיה הספרותיים. במקום זאת, יוצאים שני הסרטים האלה אל חייהם הפרטיים. נאש כסכיזופרן ומרדוק כחולת אלצהיימר. המחלות בשני הסרטים הן הנושאים האמיתיים.

לא להאמין, אבל הדמיון לא נגמר כאן. מ"נפלאות התבונה" הושמטו פרטים ביוגרפיים מביכים, כך שנישואיו של נאש לאשה אחת אוהבת מקבלים משמעות דתית כמעט. למשל, אין אזכור למשיכתו לגברים, או לאהובתו האמיתית, שממנה יש לו גם ילד. כמו-כן, אין אזכור לעובדה שנאש נטש פעם אחת את אשתו ושב לזרועותיה כעבור שנים ארוכות.

על מרדוק נרמז שהיו לה מאהבים אחרים על-פני בעלה-מעריצה, ג'ון ביילי, ויש רק שמץ של אזכור לעובדה שמרדוק גם אהבה נשים, והמתירנות שלה בנישואין עם ביילי היתה חלק בלתי נפרד מהקסם של הזוג הזה.

אבל כאן נגמר הדמיון. האם "אייריס וג'ון" טוב מ"נפלאות התבונה"? שניהם אינם טובים במיוחד, ושניהם סובלים מפגמים זהים. אבל "נפלאות" מעניק סוג של קתרזיס ש"אייריס וג'ון" נמנע ממנו. שניהם, אגב, מקשרים בין שתי תקופות חיים של גיבוריהם - שנות ה-50 ושנות ה-90.

אז מה בכל-זאת יש ב"אייריס"? זהו סיפור אהבה יוצא-דופן בין סופרת ופילוסופית חסרת מעצורים, שנונה ואנושית, לבין פרופסור לספרות בשם ג'ון ביילי, שהתמסר כולו למימוש אהבתו האובססיבית לאייריס מרדוק, הבוגרת והמוצלחת ממנו.

הסרט מבוסס על ספר זיכרונותיו של ביילי, שהתפרסם לאחר מותה של מרדוק, בפברואר 1999, מאלצהיימר. הספר "אייריס ואני" מגולל סיפור אישי, שהבמאי ריצ'רד אייר עיבד לתסריט (עם צ'רלס ווד). אבל הוא עיבד רק חלקים רלבנטיים מתוכו, כדי לספר סיפור משני הצדדים הרצויים לו - האחד של מרדוק וביילי הזקנים (ג'ודי דנץ' הנפלאה וג'ים ברודבנט, הנפלא לא-פחות), השני הוא סיפור האהבה שנרקם בראשית שנות ה-50 באוקספורד האקדמית והקרה.

בביתם הקטן בעיר האוניברסיטאית מפתחת מרדוק קריירה מזהירה, בלי לוותר על חיי מין סוערים, שרק שמץ מהם כאמור נמסר כאן. את בני הזוג הצעיר מגלמים שני שחקנים מוכשרים לא פחות מהבוגרים ודומים להם להפליא - קייט ווינסלט ויו בונוויל. הארבעה האלה, אגב, דומים מאוד לדמויות האותנטיות שהם מגלמים.

הבי.בי.סי מימן כאן את אייר, אבל זו לא בהכרח הסיבה לכך שלסרט צביון של הפקה טלוויזיונית. אייר, במאי תיאטרון ברוב ימות השנה, מתבונן בדמויות שלו וחושף אותן באמצעות השחקנים המצוינים, ושומט במתכוון כל מגמה אחרת - של חזותיות-יתר לדוגמה, של שחזור תקופתי מחייב, או של נראטיב מורכב ועמוס.

הסרט קולח, ישיר, לפעמים ישיר מדי. ואף שהוא נע משנות ה-90 לשנות ה-50 ובחזרה, הוא נראה מסורתי ובורגני למדי. הדירה המבולגנת שאפיינה את בני-הזוג, גם היא נראית שגרתית ביותר. במקום זאת בוחן אייר מקרוב את הסימפטומים ואת התפתחות המחלה האיומה הזאת, אלצהיימר. המהירות שבה נהרסים תאי-המוח, שהזיכרון אובד, שהגוף והבשר נרפים, על הניתוק מהמציאות והמוות הפאתטי, הממתין מאחורי הדלת.

בחירתו של אייר באיפוק, כדי לתאר את תהליך התפרקותו של הגוף מהמטען הרוחני שלו - הוא הערך המוסף של הסרט. הבעיה היא שקוצר היריעה שלו, פחות משעה וחצי, אינו מאפשר לאייר להעניק לנו תובנות מיוחדות יותר. למשל, למה דווקא אייריס מרדוק צריכה לייצג את המחלה הזאת? קיבלנו על אודותיה מידע נוסף, אבל לא על הפילוסופיה שלה, לא על הסיפורת שלה, ולא על מיקומה בתוך העולם הספרותי האקדמי בבריטניה.

הסרט יוצא מתוך הנחה שאנחנו אמורים לדעת עליה את כל אלה, ואולי אין זה מתפקידו, ולכן הסרט שב ומאשר את ההנחה הידועה, שאייר מצהיר עליה בראיונות - כי אין קשה יותר מאשר לביים סרט על אדם שאמנותו היא מילים.

"אייריס וג'ון" (בריטניה, 2001). במאי: ריצ'רד אייר. עם: ג'ודי דנץ, ג'ים ברודבנט, קייט ווינסלט