בשם האויב המשותף

ספק אם רוית שריקי מקריית-מוצקין, הצעירה שישבה במשך שנה בכלא ההודי ושם גם ילדה את בתה, יודעת מי היו בין אלה שהתגייסו לטובתה ופעלו מאחורי הקלעים בניו-דלהי, עד שזכתה לשחרור מוקדם. שריקי נידונה לעשר שנות מאסר, יחד עם חברתה ברטה כהן, לאחר ששוטרים הודים מצאו בכליהן מריחואנה במשקל 2.5 ק"ג.

היו אלה נציגים רשמיים של מערכת הביטחון ושל חברות ישראליות המייצרות ציוד צבאי. חלקם מוצבים דרך-קבע בהודו, ואחרים מגיעים לשם על בסיס מזדמן. לא היה זה תפקידם ואיש לא ביקש זאת מהם, אבל הסיפור של הצעירה תושבת הקריות המגדלת את בתה הפעוטה בכלא בתנאים לא-תנאים נגע ללבם, ובמשך חודשים הם פתחו כמעט כל מפגש עם גורמים הודים באזכור הפרשה ובדרישה לשחרר את הצעירה הישראלית.

ההודים היו במבוכה. רובם כלל לא שמעו קודם-לכן על הפרשה, ובתרבות העסקית שלהם הכללים נוקשים יותר ואין מקום לשיחות מסוג זה. מערכת המשפט שלהם ריבונית בדיוק כמו זו הישראלית, ולא ניתן לשחרר אסירה מהכלא כך סתם. אבל הישראלים התעקשו. הם הפכו את הפתיח בעניין רוית שריקי למוטו של כל שיחה. היה להם ביטחון מלא ששחרורה הוא עניין של שבועות, אולי ימים.

לביטחונם העצמי היה על מה לסמוך: בשנים האחרונות הישראלים מתהלכים במסדרונות השלטון ההודי כבני-בית. הם אורחים מאוד רצויים שם. טביעות אצבעותיהם ניכרות בעניינים ביטחוניים הודיים רבים. בשל אופי פעילותם ועבודתם הצמודה במרכזי העצבים הביטחוניים המקומיים, יש לרובם סיווג ביטחוני מקומי הגבוה יותר מאשר למרבית ההודים העובדים עמם כתף אל כתף. אז מה הפלא שלפני קצת למעלה מחודש שוחררה רוית ממאסרה, מנימוקים "טכניים", ושבה לארץ?

הסיפור הזה יכול להעיד על השפעתה הגוברת של ישראל בהודו, ובעיקר על ההשפעה שיש שם לאנשי התעשיות הביטחוניות, שהולכת וגדלה בהתמדה, במיוחד מאז כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין המדינות, במרס 1992.

אבל למרות שכבר שנים ארוכות אנשי עסקים ישראלים עושים עסקים טובים מאוד עם ההודים, ולמרות שהיקף הסחר האזרחי בין שתי המדינות ב-2002 נאמד בכמיליארד דולר, ולמרות שניתן להיתקל פה ושם בידיעות בעיתונות על עסקות שונות, העסקים בין ישראל להודו נשמרים לרוב הרחק מהעין הציבורית ומתשומת-לבה של התקשורת. בעיקר כאשר מדובר בעסקים הביטחוניים.

החשאיות הזו מובנת, כאשר זוכרים שכ-10% מ-1.1 מיליארד אזרחיה של הודו הם מוסלמים, ושכנותיה, פקיסטן ואיראן, הן אויבות מובהקות של ישראל. אבל נדרשת התבוננות מרוכזת בהיקף ובסוג הקשרים הביטחוניים בין המדינות, כדי להבין שישראל הולכת ובונה לעצמה מעמד של מעצמת ייצוא ביטחוני במזרח אסיה.

פריצה למכון הגרעין

בינואר השנה הוזעקו אנשי חברת היי-טק ישראלית, בעלת שם עולמי באבטחת מידע, לפגישה בהולה באזור הקריה בתל-אביב. שם הוצגה בפניהם הבעיה: רשויות הגרעין של הודו סברו שהאקרים פקיסטנים פרצו למאגרי מידע של שלושה אתרי-גרעין שלהם. המומחים מהארץ התבקשו לבחון האם ביכולתם לסתום את הפרצה, ובד-בבד לבדוק האם הושתלה באתרים אלה תוכנת ריגול. פקיסטנית, למשל.

הישראלים קיבלו על עצמם את המשימה. הם נדרשו להיות מוכנים להטסה להודו למחרת בבוקר. מסיבות טכניות ובירוקרטיות (ישראל "הרשמית" התעכבה בתשובתה), יצאו הישראלים רק כעבור יומיים, במטוס מנהלים סילוני.

הישראלים פוזרו בין שלושה אתרים: מרכז אינדירה גאנדי למחקר אטומי (IGCAR), הכפוף למחלקה לאנרגיה אטומית של ממשלת הודו וממוקם במחוז טאמיל-נאדו בדרום-מזרח המדינה; מרכז מדע הגרעין (NSC) בניו-דלהי; ומרכז בהבהא למחקר אטומי (BARC), הכפוף אף הוא למחלקה לאנרגיה אטומית וממוקם במומביי. באתר הזה אכן גילו המומחים הישראלים שבעה ניסיונות פריצה, ובשרת הדואר של מרכז המחקר אותר ניסיון לשתול תוכנת ריגול.

הגילויים הסעירו את הרוחות בצמרת מערכת הביטחון ההודית. ידיעות על כך דלפו לעיתון רב-התפוצה טיימס אוף אינדיה, אשר פרסם את המידע אך נמנע מלהזכיר את מעורבותם של אנשי מקצוע ישראלים באיתור הדליפה. העיתון ציטט מקורות במערכת הביטחון המקומית, שטענו שמאחורי ההאקרים עומד המודיעין הפקיסטני. בהודו, במיוחד בתקופה האחרונה, לשדים שכולם רואים בכל פינה יש פרצוף פקיסטני.

לישראלים שחזרו לארץ היו דווקא דעות אחרות בעניין זהותם של הפורצים - אבל הם נדרשו לשמור אותן לעצמם. הם סברו שהפריצות מזכירות יותר את פעילותם של גורמי מודיעין מערביים מובהקים, העובדים עם ההודים יד ביד, ואשר בעידן האינטרנט עשו להם מנהג של קבע לפשפש באתרי המידע של ידידיהם ויריביהם גם יחד. לרוע מזלם, הפעם נתגלו סימני הפריצה.

מיליארד, ועוד מיליארד או שניים

הסחר האזרחי בין ישראל להודו יסתכם ב-2002 ככל הנראה בכמיליארד דולר. ב-2001 הוא עמד על כ-850 מיליון דולר, וב-2000 על 1.1 מיליארד דולר. על-פי התחזית, היקף הסחר יגדל בשיעור של 10% מדי שנה, בכל אחת מהשנים הקרובות. בחלוקה פנימית: הייצוא הישראלי מסתכם בכ-60% מהסחר הכולל - בעיקר יהלומים, תקשורת וכימיקלים - והייבוא בכ-40%, בעיקר יהלומים גולמיים, כימיקלים וטקסטיל.

לדברי שגריר הודו בישראל, ראמינדר סינגה ג'אסל, ישראל נמצאת במקום ה-13 ברשימת המשקיעים הזרים בהודו. בהודו פועלות 170 חברות ישראליות, לא כולל חברות המייצרות ציוד ביטחוני. לרובן נציגים קבועים, ישראלים והודים.

איש מכון היצוא, יאיר אופק, אומר שבהודו פועלים היום כ-150 יזמים ישראלים. על-פי נתונים אחרים, מספרן של החברות הישראליות שגילו עניין עסקי בהודו במרוצת 2001 הגיע ל-595, אם כי לא כל התעניינות הבשילה לעסקה.

אלא שהנתונים האלה, המרשימים לכשעצמם, נמוכים בהרבה מהנתונים האמיתיים. לאיש, בישראל ובהודו גם יחד, אין עניין לחשוף ברבים את היקף הסחר הכולל את היצוא הצבאי הישראלי. ההערכות הן שהוא לבדו נאמד בכמיליארד דולר ב-2002, ויש הטוענים שהוא יהיה אף גבוה יותר.

בכיר במשרד הביטחון, המקורב לתעשיות הביטחוניות, מעריך כי החוזים שנחתמו בעקבות התגברות המתיחות בין הודו לפקיסטן יביאו השנה את היקף הייצוא הביטחוני הישראלי להודו לסכום שיא של למעלה משני מיליארד דולר - ואותו בכיר אף היה מוכן להעריך שהסכום עשוי להגיע גם לשלושה מיליארד.

לדברי מנכ"ל משרד הביטחון, האלוף במיל' עמוס ירון, היצוא הביטחוני הכולל של ישראל הסתכם ב-2001 ב-2.6 מיליארד דולר. מכאן שגם לפי ההערכה הזהירה, של ייצוא בהיקף של מיליארד דולר, המשמעות היא שהיצוא הביטחוני להודו מהווה כיום כ-40% מכלל היצוא הביטחוני של ישראל.

יצואני נשק ישראלים מובילים להודו הם הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל), התעשייה הצבאית והתעשייה האווירית. ההודים רוצים להצניע את המידע הזה, כדי שלא להפגין ברבים את תלותם ההולכת וגדלה בחימוש ישראלי, וגם כדי לא לעורר חוסר נחת בקרב מדינות ערב. הישראלים מעדיפים להצניע את המידע הזה גם בשל חששם מארצותהברית, הרשמית והעסקית גם יחד, שלא תאהב את החדירה העמוקה של ישראל לשוק הביטחוני של מעצמה אזורית עם 1.1 מיליארד תושבים.

התוצאה היא שכמעט אף אחד כאן לא העלה עד כה לדיון את השאלה, עד כמה נכון שישראל תהפוך למעצמת יצוא ביטחוני להודו - מדינה בעלת יכולות גרעיניות מוכחות, הממוקמת בסמיכות למדינות הנמצאות ברמת מתיחות גבוהה עם ישראל, כמו פקיסטן ואירן, ואשר מצפונה ממוקמת מעצמת-העל הסינית, שבעצמה עושה הון לא קטן ממכירת טכנולוגיות צבאיות למדינות אויב של ישראל.

"דוד עברי" ההודי

אחת הסיבות המרכזיות לפריחת היחסים הביטחוניים והצבאיים בין הודו וישראל היא אישיותו של מנכ"ל התעשיות הביטחוניות ההודי, סוביר דוטא (Subir Dutta), הנושא גם בתואר המדען הראשי של משרד הביטחון ההודי. טריוויאלי ככל שזה יישמע, גם ביחסים בין מדינות שהאינטרסים שלהן מושתתים על צרכים לאומיים, יש משקל גדול ליחסים אישיים.

דוטא הוא הסמכות המקצועית העליונה במערכת הביטחון ההודית. כמעט שום עסקה צבאית או ביטחונית אינה נחתמת ללא ברכתו. יוקרתו המקצועית כה רבה, עד שהשפעתו חורגת מסמכותו הפורמלית. דעתו נלקחת בחשבון גם בעניינים ביטחוניים שאינם צבאיים, כמו ענייני מודיעין שונים.

לדוטא יש לא מעט מעריצים במערכת הביטחון הישראלית ובתעשיות הנשק המקומיות, כמו-גם לא מעט יריבים. תומכיו רואים בו דמות חיובית, פרו-ישראלית, "הציוני שלנו" מכנים אותו חלקם מאחורי גבו. מתנגדיו הם לרוב מנהלי חברות ישראליות, שדוטא טירפד התקשרויות עתירות-מזומנים איתן.

דוטא מתואר כקפדן על גבול הנודניקיות, מהנדס עתיר תארים אקדמיים והתמחויות, נעים הליכות שדיבורו רך והאנגלית שבפיו משובחת, גם אם מבטאו קשה להבנה. אלה שפגשו אותו מספרים כי ההומור הישראלי זר לו, התחכמויות גורמות לו כמעט לזעזוע, ופרטאצ' בסגנון מזרח-תיכוני הופך את עיניו למזוגגות.

ניתן לתאר את דוטא כבן-דמותו המובהק של מקבילו הישראלי, דוד עברי, אשר שימש שנים ארוכות כמנכ"ל משרד הביטחון כאן, והיה בן-בריתו החשאי בשדרוג היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות (עברי סיים לאחרונה את כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון.) יש הטוענים שהיחסים הביטחוניים ההדוקים בין שתי המדינות הם תוצאה ישירה של חברות אישית שנוצרה בין השניים, ושאלמלא הכימייה הנדירה ביניהם, הודו לא היתה הופכת לקניינית הנשק מספר אחת של ישראל.

מנגד, מי שנחשב למסויג בהרבה ביחסו לישראל הוא שר ההגנה ההודי ג'ורג' פרננדס. פרננדס אירח לאחרונה בניו-דלהי את שר החוץ הישראלי, שמעון פרס. גם אחרי הפגישה הזו, התקשו גורמים בפמלייתו של פרס לזהות האם השר תומך בקשרים הביטחוניים עם ישראל או מתנגד להם. "הוא לפחות לא מפריע, וכיום גם זה משהו", סיכם גורם מקורב את התרשמותו.

"שותפות גורל"

לפני כחודשיים, כשהמתיחות בין הודו לפקיסטן הגיעה לשיאה, פרסם משרד החוץ הישראלי הודעה נדירה, מן הסוג שמפרסמים בדרך-כלל משרדי חוץ זרים ביחס לישראל, וקרא לתרמילאים הישראלים לצאת במהירות מהודו, מחשש לעימות גרעיני אפשרי.

תרמילאים מעטים בלבד שעו לאזהרה. הם גם התעלמו משיחות הטלפון ההיסטריות של הוריהם. רובם היו חיילים עד לא מזמן, בוגרי האינתיפאדה החדשה, שאיום גרעיני אבסטרקטי אינו דבר שיפחיד אותם.

מה שהם לא ידעו זה שבצד האיום הגרעיני, שהסבירות להתממשותו אכן היתה נמוכה, היה קיים איום הרבה יותר מוחשי. אל המודיעין ההודי הגיעו ידיעות, שלפיהן הסתננו למדינה חוליות טרור איסלמיות, שמטרתן המוצהרת לפגוע בתרמילאים ישראלים.

מה שממשלת ניו-דלהי לא לקחה בחשבון הוא שמשרד החוץ בירושלים יגיב באופן הנחרץ שבו בחר להגיב. היו כמה וכמה הודים במערכת הביטחון שם, שנעלבו באופן אישי מהתגובה הישראלית הרשמית, ההיסטרית לטעמם. הם דווקא היו בדעה שהרשויות ההודיות מסוגלות להגן היטב על כל תרמילאי.

אבל חרף אזהרת משרד החוץ הישראלי, המשבר המדיני-צבאי האחרון בין הודו לפקיסטן דווקא הוסיף נקודות זכות רבות לישראל. כך לפחות סבור הקונסול הכלכלי של ישראל בהודו, גיל שאקי. "חרף המתיחות", הוא אומר, "הישראלים היו היחידים כמעט שלא ברחו מהודו, שלא כמו אנשי עסקים מארצות-הברית ואירופה. זה הוסיף הרבה לתחושת שותפותהגורל שבין שני העמים".

שאקי בן ה-29 הוא צעיר הקונסולים הישראלים הפועלים בעולם, ואינו מעורב בעסקות נשק בין ישראל והודו. החברות הישראליות העוסקות בעניין אף אינן מבקשות את שירותיו. רק בעסקות הנושקות לגופים אזרחיים, כגון חברת התעופה הלאומית, מתבקשת התערבותו של הקונסול הכלכלי. שאקי עצמו מסרב לומר ולו מילה על עסקות ביטחוניות בין שתי המדינות. "בוא נתמקד רק בתחומים אזרחיים, שממילא רק בהם אני עוסק", הוא מבקש.

המרגמות נפלו לים לישראל אינטרס גדול שגם התעשייה ההודית תרוויח מעסקות הנשק הענקיות, אף מעבר לסעיף מפורש של קניות גומלין, המשובץ בכל הסכם בין שתי המדינות. בארץ חוששים מגורמים אופוזיציוניים בהודו, פוליטיים ועסקיים, שעלולים להרים קולות מחאה על מעורבותה הביטחונית הגוברת של ישראל במדינה.

על-כן מקפידות חברות ביטחוניות ישראליות לפתוח בהודו קווי-ייצור לרכיבים פחות מתוחכמים של מוצריהן. מדובר בקווי-ייצור שאינם דורשים טכנולוגיה מתוחכמת, וגם לא השקעות כבדות. במקביל, הם עונים לצורך מיידי של הממשלה ההודית להגדיל את אפשרויות התעסוקה בעבור כוח העבודה המקומי.

ביולי 2001, למשל, חתמו התעשייה האווירית ומשרד ההגנה ההודי על הסכם לשיתוף-פעולה בייצור מערכות נשק ישראליות שיסופקו לצבא ההודי, בהיקף של 20 מיליון דולר. גם באותו הסכם התנו ההודים את החתימה בכך שהתעשייה האווירית תעביר להודו חלק מפס-הייצור שלה ותעסיק מאות הודים.

פעילות הייצור בהודו נעשית לרוב תחת מעטה חשאיות כבד - אלא שהמעטה הזה נסדק לאחרונה מעט, בגלל תאונה. לפני חודשים אחדים נפלו מסיפונה של ספינה נושאת דגל זר, שעגנה בנמל אילת, רכיבי תחמושת לפגזי מרגמות. הרכיבים נתגלו על-ידי בעלי סירות שעברו בסמוך, והעניין עורר סערה ציבורית. בדיקה שעשתה משטרת אילת העלתה שהרכיבים נשלחו מהודו, והם נועדו להגיע למפעל סולתם ביוקנעם, יצרנית תותחים מתנייעים, מרגמות ופגזי מרגמות.

סולתם, אגב, מתחרה בימים אלה בבופורס - חברה שבדית בבעלות אמריקנית - על חוזה לאספקת תותחים נגררים בקוטר 155 מ"מ לצבא הודו, בשווי של מיליארד דולר.

יתרונות האיום הגרעיני לא נעים לומר, אבל ישראל, ובעיקר התעשיות הביטחוניות שלה, הן המרוויחות העיקריות מהמתיחות המתפרצת מפעם לפעם בין הודו לפקיסטן, ואשר שיאה האחרון היה בסוף מאי.

המתיחות האחרונה נראתה כעולה על מסלול של התנגשות צבאית ודאית, ואפילו נשמעו חששות מהסלמה לכיוון עימות גרעיני. מערכת הביטחון ההודית נבהלה והביאה אל סיומם המהיר משאים-ומתנים עסקיים עם חברות ישראליות, שהתנהלו בעצלתיים במשך חודשים, עם חברות ישראליות.

וכך, בראשית החודש הודיעה הודו כי היא מעוניינת לרכוש טילי חץ להגנה מפני טילים באליסטיים, בסכום של שני מיליארד דולר, וכן לוויין צבאי מתוצרת התעשייה האווירית, המבוסס על טכנולוגיות של הלוויין הישראלי אופק.

לאחרונה גם התקיים משא-ומתן בין המדינות על מכירת שלושה-ארבעה מטוסי התרעה מסוג פאלקון, במחיר מיליארד דולר. עסקה דומה, שנרקמה בין התעשייה האווירית לסין, טורפדה על-ידי האמריקנים ברגע האחרון. עד לרגע זה, לא ברורה עמדתם הסופית של האמריקנים בעניין מכירת הפאלקון להודו.

התעשייה האווירית אף הציעה להודו לרכוש תצלומים מהלוויין אופק 5, ששוגר לא מכבר, אבל במקרה הזה ההתנגדות באה מצד משרד הביטחון הישראלי, בנימוק שמכירת הצילומים מנוגדת להסכמים בעניין זה עם ארצות-הברית.

אחת הנהנות המיידיות מהמשבר הצבאי עם פקיסטן היא חברת תדיראן, שכמעט בן-לילה הצליחה להביא אל המוגמר עסקה לאספקת ציוד קשר טקטי, בהיקף של כ-130 מיליון דולר.

במשך חודשים חרקו אנשי תדיראן שן, אך לא הצליחו להשלים את העסקה. בשלב מסוים נדמה היה להם שהעסקה המפתה תיפול לידיים אחרות, קנדיות למשל. אלא שההודעות הפקיסטניות בראשית מאי האחרון, שלפיהן היא לא תהסס להפעיל נשק גרעיני, הכניסו את ההודים ללחץ וגרמו להם להציף את אנשי תדיראן בהודעות דואר אלקטרוני, שבהן ביקשו לסיים במהירות את העסקה. אפילו חתימה פורמלית, פנים-אל-פנים, לא נדרשה בנסיבות הללו.

אגב, לתדיראן קשר, שבשליטת קבוצת שמרוק וקרן פימי, שני חוזים נוספים עם הצבא ההודי, בהיקף כולל של 120 מיליון דולר.

לפי השבועון האמריקני דיפנס ניוז, ישראל סיפקה בחודש שעבר להודו טילי ים-ים מדגם ברק ומל"טים לגובה בינוני מדגם הרון. שתי העסקות נחתמו במרוצת 2001. לפי השבועון, ישראל גם סיפקה מערכות רדיו ומערכות מכ"ם קרקעיות, מהסוג שהיא משתמשת בו בגדרות מערכת שונות לאורך הגבולות. הודו מתכוונת לפרוס את המערכות הללו לאורך הגבול שלה עם פקיסטן.

עוד עניינים פתוחים על סדר-היום:

# מכירת טילי ברק ישראליים, שישמשו להגנת נושאות מטוסים של חיל-הים ההודי. פרטים על כך גילה מפקד כוח-אדם של חיל-הים ההודי, תת-אדמירל ארון פראקאש, לרשת טלוויזיה הודית.

# מאבק מול חברה שבדית לאספקת 500 תותחים נגררים, עם אופציה ל-500 תותחים נוספים. שווי העסקה מיליארד דולר.

# חברת אמקורם זכתה במכרז לאספקה של יותר מ-100 מערכות אימון להודו ב-10 מיליון דולר.

# התעשייה האווירית מכרה לאחרונה להודו מערכות מכ"ם מדגם "אורן ירוק", מתוצרת אלתא, מזל"טים ב-400 מיליון דולר ומטוסי מנהלים. היא נכשלה בניסיונותיה לזכות במכרז להשבחת מאות מטוסי מיג 21 הנמצאים בשימוש חיל-האוויר ההודי.

לא להעיר את אמריקה

לישראל ולהודו אינטרסים משותפים רבים, וקיים דמיון רב בין הבעיות הביטחוניות שעמן מתמודדות שתי המדינות. הודו, כישראל, מתמודדת עם טרור איסלמי, וגם היא חוששת באופן מתמיד מהתלקחות מלחמה עם שכנותיה - במקרה שלה אלה פקיסטן, אירן וסין.

על-כן מוזר שרומן האהבה הזה בא בברית הנישואים רק לפני כ-11 שנים, בקיץ 1991, אז העלו שתי המדינות את דרג הנציגים הדיפלומטים שלהן ופתחו הדדית שגרירויות בתל-אביב ובניו-דלהי.

עד אז, עיקר הפעילות המדינית והצבאית נעשה באמצעות אגף קשרי החוץ של המוסד. אגף זה ממונה על קשרים בין-לאומיים גלויים וסמויים עם שירותי מודיעין זרים, ומקיים קשרים דיפלומטיים-למחצה עם מדינות "רגישות", שאין איתן יחסים גלויים לעין.

אבל העסקות למכירת נשק ומוצרים טכנולוגיים מתקדמים בתחום הצבאי להודו נעשות בחשאי, גם בגלל החשש המרחף תמיד באוויר מפני תגובתה של ארצות-הברית. גורם ביטחוני-מסחרי, שסירב בעקשנות לשתף פעולה בהכנת הכתבה, נימק את סירובו בכך שכתבה זו תתורגם לאנגלית בשגרירות ארצות-הברית בתל-אביב ותישלח לוושינגטון עוד לפני שהגרסה העברית תגיע לבתיהם של מנויי גלובס, "ולמה אנחנו צריכים צרות".

החשש מפני תגובתה של ארצות-הברית נובע מסיבה נוספת, אומר איש שיווק ותיק לשעבר של מפעל נשק ישראלי. "האמריקנים מאוד לא אוהבים שמדינות ידידות, האוכלות מידיהן, מתחרות איתם על אותם שווקים. בשנים האחרונות הפכה ישראל ליריב קשוח לתעשיות הנשק של ארצות-הברית, והדבר מתקבל שם ברגשות מעורבים.

"ישנו קו גבול סמוי, שאותו כולנו מקווים שלא לעבור, אפילו שאנחנו לא ממש יודעים מהו. ההרגשה שלי היא שבמירוץ לחימוש הצבא ההודי אנחנו גוברים על האמריקנים, המנסים לפעול שם במישרין או באמצעות חברות אירופיות, והדבר עלול להתנקם בנו בטווח הארוך". גם מנכ"ל משרד הביטחון, האלוף במיל' עמוס ירון, מודה שישראל מביאה בחשבון אינטרסים אמריקניים לפני כל החלטה האם למכור נשק להודו.

ב-1998 הטילה ארצות-הברית אמברגו על מכירת נשק להודו, לאחר שזו ביצעה ניסוי גרעיני. אלא שמתקפת הטרור ב-11 בספטמבר, והתמיכה ההודית בארצות-הברית שבאה בעקבותיה, גרמו לאמריקנים להסיר את האמברגו. כעת, גם באופן רשמי, השוק הביטחוני ההודי פתוח מבחינתם - בכפוף לרגישות של הפקיסטנים לעניין, שעליהם משתדלת ארצות-הברית לשמור כבני-ברית, כמעט בכל מחיר.

רשמית, ארצות-הברית לא הפעילה עד היום לחצים ישירים על ישראל שלא למכור נשק להודו. זאת בניגוד לטירפוד עסקת הפאלקון, למשל, בהיקף של 240 מיליון דולר, שבמסגרתה היתה התעשייה האווירית אמורה למכור מטוסי ביון מתוצרתה לסין. גם לעובדה שהאוריינטציה של הודו היא מערבית ופרו-אמריקנית מובהקת, ולכך שאין סכנה שאי-פעם תפנה תת-היבשת את נשקה נגד ארצות-הברית והמערב, פועלות לטובת ישראל בתחום הסחר בנשק.

כפי שהגדיר זאת בעבר דאגלס פיית', תת שר ההגנה האמריקני, מכירות הנשק הישראלי להודו נדונו בקווים כלליים בלבד, וארצות-הברית "סומכת" בעניין זה על ישראל.

האופציה הפקיסטנית

למרות העוינות המסורתית בין ישראל לפקיסטן המוסלמית, ישראל "הלא רשמית" עושה מאמצים ניכרים על-מנת לבחון את הלכי-הרוח השוררים במדינה זו, לאור היכולת הגרעינית המוכחת שלה. סקרנות מיוחדת מעורר פרופ' פרווז הודבהוי, מרצה לפיסיקה גרעינית באוניברסיטה של איסלמבד, הנחשב לאחד מראשי תוכנית הפיתוח הגרעינית של פקיסטן.

במאמר שפרסם הפרופסור הפקיסטני בכתב-עת מדעי ועורר עניין רב במערב, הוא טוען שלפקיסטן כ-50-40 ראשי-נפץ גרעיניים. לכל אחד מהם כוח הרס השווה לזה שהיה לפצצה הגרעינית שהטילה ארצות-הברית על הירושימה ב-1945. בחודש מאי השנה עשתה פקיסטן ניסוי בטיל קרקע-קרקע, בעל טווח קצר יחסית של 300 ק"מ, המסוגל לשאת ראש-נפץ גרעיני.

במאמר שפרסם פרופ' שי פלדמן, ראש המכון למחקרים אסטרטגיים, בכתב-העת "עדכן", הוא טוען שלחששותיה של ישראל אין על מה לסמוך, ושפקיסטן לא תעביר טכנולוגיה גרעינית למדינות ערב.

אבל הסקרנות הישראלית לנעשה בפקיסטן זכתה לתאוצה לאור עמדותיו של נשיא פקיסטן, הגנרל פרבז מושארף, שבאופן מפתיע מעולם לא תקף את ישראל במילים. מושארף, שסייע לארצות-הברית במלחמתה באפגניסטן הסמוכה, ולשם-כך נאלץ להתמודד עם מחאה ציבורית חריפה מבית, מאוכזב מהתמורה המדינית והכלכלית הזעומה שקיבל מהאמריקנים עד כה, והוא מחפש פרטנרים חדשים לעסקים. ֲ