האם כונס נכסים של נכס חייב בתשלום ארנונה לתקופה שמיום מינויו ועד ליום פינוי
החייב מהנכס? על שאלה זו השיב בשלילה ביהמ"ש העליון.
בבעלות יצחק ואסתר פנסו (להלן: "החייבים"), היתה דירה בראשל"צ (להלן: "הדירה"),
אשר מושכנה לטובת בנק לאומי למשכנתאות ובנק משכן (להלן: "הבנקים"). לאחר שהחייבים
לא עמדו בהחזר חובם לבנקים, מונו עוה"ד ישראל וינבוים ודוד לוי (להלן: "הכונסים")
ככונסי נכסים על הדירה, לשם מימושה, על פי סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל.
הכונסים נתמנו בתאריכים 1.5.95 ו-27.9.95. החייבים פונו מהדירה רק ביום 19.10.97,
ובמועד זה קיבלו הכונסים את החזקה בדירה. הדירה נמכרה, והחזקה בה נמסרה לקונה
ביום 15.7.98. בשל חובם של החייבים לעיריית ראשון לציון (להלן: "העירייה")
בגין ארנונה, מים והוצאות משפט מכח פס"ד, סירבה העירייה לתת לכונסים תעודה
על העדר חובות על פי סעיף 324(א) לפקודת העיריות (להלן: "הפקודה") לצורך העברת
הבעלות לדירה לקונה. לפיכך, פנו הכונסים לראש ההוצאה לפועל, על מנת שתורה על
מתן התעודה האמורה. ראש ההוצאה לפועל הבחינה בין שלוש תקופות שונות לגבי חובות
הארנונה והמים.
התקופה הראשונה היא התקופה שעד למינוי הכונסים: באשר לחובות הארנונה ומים שנוצרו
בתקופה זו, גוברת זכות הבנקים, כנושים מובטחים, על זכותה של העירייה, שהיא
נושה רגיל.
התקופה השנייה היא התקופה שמיום מינוי הכונסים ועד יום פינוי החייבים מחדירה
(להלן: "התקופה השניה").
ראש ההוצאה לפועל קבעה, כי הארנונה בתקופה זו היא חלק מהוצאות הכינוס. לפיכך,
נהנית העירייה ביחס לארנונה מדין קדימה לעומת הבנקים.
התקופה השלישית היא מיום פינוי החייבים מהדירה ואילך. באשר לתקופה זו, לא היתה
מחלוקת בין הצדדים, כי החובות הם בגדר הוצאות כינוס, ולפיכך לעירייה דין קדימה
ביחס אליהם על פני זכויות הבנקים.
העירייה ערערה על החלטת ראש ההוצאה לפועל לפני בית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי בת"א אישר את פסק דינה של ראש ההוצאה לפועל, למעט עניין אחד:
ביחס לתקופה השנייה, גם חוב הארנונה (בנוסף לחוב המים) אינו נכלל בגדר הוצאות
הכינוס. זאת, משום שלא מדובר בהוצאה הדרושה לכינוס ולצרכיו. העירייה הגישה
לביהמ"ש העליון בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין
בעליון ניתן מפי השופט שלמה לוין, בהסכמת השופטים אנגלרד ולוי.
העירייה טענה, כי יש לראות בכונסים בעלים ומחזיקים של הדירה מיום מינויים,
והסתמכה בעיקר על פסק דינו של בית המשפט העליון בע.א 5957/92, בו נקבע, כי
העדר יכולת של מפרק להשתמש בנכס, אין בו כדי לשלול את זהותו כ"מחזיק" לצורך
חיובו בארנונה בגין הנכס. כמו כן, נקבע באותו עניין, כי המפרק היה בעל הזיקה
הקרובה ביותר לנכס, ועל-כן יש לראות בו "מחזיק" כאמור.
סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992
(להלן: "חוק ההסדרים"), קובע, כי חובת תשלום הארנונה תוטל על "המחזיק בנכס".
הגדרת המונח "מחזיק" שבסעיף 7 לחוק ההסדרים מפנה להגדרתו בסעיף 269 לפקודת
העיריות, שם הוא מוגדר: "מחזיק - למעט דייר משנה";
בסעיף 1 לפקודת העיריות מופיעה ההגדרה הבאה: "מחזיק" - אדם המחזיק למעשה בנכס
כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון;"
יש לציין, קובע השופט לוין, שהפסיקה התבססה על ההגדרה בסעיף 1 לפקודת העיריות
דווקא, שלכאורה אינה אמורה לחול ביחס לארנונה לאור ההגדרה המיוחדת בסעיף 269
לפקודה. אולם, יש לראות את ההגדרות בסעיפים 1 ו-269 לפקודה כחלות זו לצד זו,
כאשר ההגדרה שבסעיף 1 חלה באופן כללי, וההגדרה שבסעיף 269 באה למעט מההגדרה
הכללית דייר משנה. השאלה המתעוררת בענייננו היא, האם ה"מחזיק" בדירה הוא הכונסים
או שמא החייבים?
הגדרת המושג "החזקה" אינה קלה מבחינה תיאורטית. בענייננו, החייבים התגוררו
בדירה והשתמשו בה, ועל ידי כך הפעילו ביחס אליה שליטה באופן רגיל. מכאן שהם
החזיקו בה למעשה.
פרשנות הפסיקה נובעת מהגיונה של ההגדרה מן הטעם הבא: מטרת חיובו של "המחזיק
למעשה" בארנונה היא ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין זהות משלם הארנונה לבין זהות
הנהנה משירותי העירייה, המהווים תמורה עקיפה לארנונה. כאשר קיים אדם המתגורר
בדירה, הוא הנהנה העיקרי מהשירותים שמעניקה העירייה לתושביה כתמורה עקיפה לארנונה;
בעוד שכאשר הדירה עומדת ריקה, הבעלים (או מי שנכנס בנעליו - למשל כונס נכסים)
הוא הנהנה מאותה תמורה עקיפה.
בנימוקים שפורטו לעיל יש כדי להסביר את הפסיקה העקבית של בית המשפט העליון,
שקבעה, כאמור, כי החייב בארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. לפיכך, צדק
בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס בענייננו הם החייבים,
ולא הכונסים. אכן, כטענת העירייה, לא היה ביכולתם של החייבים בענייננו להשכיר
או למכור את הדירה מרגע שהוקנתה לכונסים מכח צו הכינוס. אולם, אין בכך דבר
לעניין הגדרתם כמחזיקים. זיקתו של הבעלים לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק
למקום שני, אם יש שוכר או בר-רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרויה וקיימת
וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון
אלה, אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה את מעמדו כלפי הרשות למעמדו
של הבעל לצורך אותן חובות, המוטלות על המחזיק לפי הפקודה.
לאור האמור לעיל, קובע השופט לוין, מובן גם ההבדל בין ענייננו לבין ע"א 5957/92
הנ"ל, עליו הסתמכה העירייה. באותו עניין עמד הנכס ריק, ולפיכך המפרק היה בעל
הזיקה הקרובה ביותר לנכס, מה שלא כן בענייננו.
זכותם המהותית של הבנקים קודמת לזכותה המהותית של העירייה, שכן חובם של החייבים
לבנקים מובטח באמצעות שיעבוד. משנקבע כי חוב הארנונה, בתקופה השנייה, אינו
מהווה הוצאת כינוס אלא הוא חובם של החייבים לעירייה, ומשחוב זה אינו חוב מובטח,
המסקנה המתחייבת היא, שאין העירייה יכולה לסכל את זכותם הקודמת של הבנקים באמצעות
סעיף 324 הנ"ל.
התוצאה הסופית: הערעור נדחה. רע"א 7037/00. ביהמ"ש העליון. השופטים: לוין,
אנגלרד ולוי.
בשם העירייה: עוה"ד שפיר ושוסטר.
הכונסים טענו לעצמם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
