מעצמה בלחמנייה

51 מתוך 100 היחידות הכלכליות הגדולות בעולם הן תאגידים.

מספרם של התאגידים הבין-לאומיים גדל מ-7,000 ב-1970 ל-40 אלף ב-1995.

סך ההכנסות של 100 התאגידים הגדולים צמח מ-500 מיליארד דולר ב-1980 ליותר מ-4 טריליון דולר ב-1997 (עלייה של קרוב ל-700%).

סך ההכנסות של 200 התאגידים הגדולים בעולם גבוה יותר מכלל ההכנסות של כל מדינות העולם.

225 האנשים העשירים בעולם (שרובם עומדים בראשם של תאגידים בין-לאומיים) מחזיקים יחדיו בכמות עושר השווה להכנסה השנתית של מחצית מהאנושות.

70% מהסחר העולמי מרוכזים בידיהם של התאגידים הבין-לאומיים.

תאגידים אחראים על 50% מהפליטה של גזי חממה לאטמוספרה.

בהינתן כל אלה, אין ספק כלל בכוחם הגדול של התאגידים במפה הגלובלית, לא רק בעוצמה כלכלית אלא בהשפעה, בכוח פוליטי, וגם בנזקים האדירים שהם עשויים להסב וכבר מסיבים. אבל האם כוחם מספיק כדי לקרוא להם מעצמה?

בתוך פרשת ההתמוטטות של ענק האנרגיה האמריקני, אנרון היתה לא רק נקודת-שיא במשבר בשוק ההון האמריקני. היא גם לימדה על עומק הקשרים שבין צמרת הממשל, המנהל את ענייני המעצמה מספר אחת בעולם, לבין אמריקה התאגידית.

לא קשה במיוחד למצוא עדויות לבחישה תאגידית בפוליטיקה. דוגמה לכך היא המשפט המתנהל כיום בארצות-הברית נגד תאגיד האנרגיה של (Shell), שיזם, כך נטען, את עינויים ורציחתם של פעילי איכות סביבה עלידי ממשלת ניגריה. אותם פעילים הנהיגו את ההתנגדות לפעילות חיפושי הנפט שמבצע התאגיד באחד ממחוזות המדינה. התביעה טוענת ששל גייסה את צבא ניגריה ומשטרתה כדי לתקוף את הכפרים באזור ולדכא את התנגדותם לפעילות.

שלא במקרה, שתי הפירמות שהוזכרו כאן הן תאגידי נפט ואנרגיה אמריקניים. אלה נחשבים לאחת היישויות הכלכליות החזקות בעולם, ולא רק בגלל כוחם הכלכלי הנומינלי. יש שיגידו שכוחם האמיתי נובע מהיותם בשר מבשרה של וושינגטון, או במילים אחרות - שהם אלה שלמעשה מושכים בחוטי השלטון שם.

"חברות אנושיות עמדו מזמן בפני השאלה האם הכוח לשלוט יהיה בידי העשירים או העניים", כותב דייויד קורטן בספרו "כשתאגידים ישלטו בעולם". "אנו עומדים כעת בפני שאלה שונה, ואפילו יותר מאיימת, שצריכה לאחד את העשירים והעניים במטרה משותפת: האם הכוח לשלוט יהיה בידי האנשים, לא חשוב מה הרקע הכלכלי שלהם, או שהוא ישכון בקרב הפרסונה המלאכותית של התאגיד?".

תאגידים באפילה

ד"ר שמשון ביכלר, מרצה באוניברסיטת חיפה ובמכללת העמקים, מאמין שהתאגידים שולטים, בדרך זו או אחרת, כבר היום, גם אם לא באופן גלוי.

"זה לא נכון שיש הפרדה בין פוליטיקה וכלכלה", הוא מסביר. "תפיסת העולם מאז אדם סמית היא שהעולם מתחלק לשניים: כלכלה שעוסקת במסחר או בייצור, ופוליטיקה שעוסקת ביחסי-כוח. היום זה לא עובד ככה. בעולם קפיטליסטי, ההון הוא בכלל לא דבר כלכלי. הון זה בעצם יחסי-כוח, שמתורגמים לערכים כספיים אוניברסליים".

ביכלר, יחד עם עמיתו יהונתן ניצן, מרצה לכלכלה באוניברסיטת יורק בקנדה, הוציאו ב-2001 את הספר "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום", הבוחן את התהליכים והאינטרסים הכלכליים שמניעים את הסכסוך במזרחהתיכון, ולאחרונה ראה אור בלונדון ספרם "הכלכלה הפוליטית הגלובלית של ישראל".

ביכלר וניצן מציעים ניתוח על בסיס "יחידות-כוח שאפשר לסדר אותן בצורה כמותית-היררכית. נכון שצריך להתרכז בגלל זה בתאגידים הגדולים בעולם, אבל צריך לזכור שהם לא נותנים תמונה מלאה כי מאחוריהם יש 'קבוצות-צל' (shaddow groups), כלומר בעלים - משפחות או חברות אחזקה - שהם עצמם לא-נסחרים ומחזיקים בהצטלבויות שונות בכמה פירמות ביחד".

ובמה כוחם? בעושרם הגדול?

"בדיוק כמו שניוטון אמר שאין מסה בפני עצמה אלא שהמסה נקבעת על-פי כוח משיכה של מסות אחרות, גם היכולת להרוויח לא נובעת רק מייצור או מטכנולוגיה - היא נובעת מהיכולת לשלוט בעבודה או בטכנולוגיה או בייצור. לכן, בניגוד לתפיסה הכלכלית שאומרת שהון זה מכונות, ציוד ומבנים וטכנולוגיה, התפיסה שלנו אומרת שהיכולת לשלוט בכל זה - כלומר היכולת להכניע את היריבים - היא ההון האמיתי".

באילו כלים הם מכניעים את היריבים שלהם?

"אלימות, השפעה, שטיפת-מוח ושיטות אחרות. צריך להבין שלא מדובר בסתם רווח, אלא ביכולת לקחת רווחים ביחס לאחרים. זה מה שאפשר בעבר לגרעין של שבע קבוצות נפט ועוד 16 קבוצות נשק לקחת 20% מהרווח העולמי, מתוך מיליון פירמות שהיו באותו זמן בעולם".

איך נבנה הכוח שלהן?

"זה מרקם שלם של קפיטליזם תאגידי, שהומצא בארצות-הברית בתחילת המאה ה-20. נכון שהמילה corporation היתה קיימת כבר במאה ה-17, אבל המושג הזה הפך לגרעין הקפיטליזם רק בתחילת המאה ה-20. זו למעשה המצאה של חברות הנפט, שהן אלה שהמציאו את הפטנטים הכי חשובים בהקשרים האלה מבחינה משפטית. בהתחלה הם ניסו בשיטת הקרטל, אחר-כך עברו לפול ואחר-כך לטראסט. כל השיטות הללו קרסו.

"ההמצאה של הפירמה, כלומר ביזנס שהוא חברת אחזקה משפטית שמנותקת מהמפעל או מכל דבר שקשור לייצור, היא ההמצאה החשובה ביותר שלהן, כי בפעם הראשונה אפשר היה להפעיל אותן באשראי ולהשתמש בשוק ההון, שלמעשה התחיל להתפתח רק בתקופת הפירמה.

"הכוח של הפירמות לא חייב להתבטא במכונות. צריך להיות להן רק דבר אחד - יכולת לאיים על החברה להפסיק את הייצור. אנחנו קוראים לזה יכולת הסבוטאז'. הכוונה היא שהיכולת להרוויח לא באה מהיכולת לייצר אלא מהיכולת לאיים בבלימת הייצור".

נפט, נשק וכסף

"מירוץ חימוש מתמשך שרר בין מדינות שונות במזרח-התיכון, במוקדי סכסוך משתנים", כותבים ביכלר וניצן במאמר "חזרה לעידן הקונפליקטים והמשברים". "המרוץ לובה בתירוצים שונים על-ידי המעצמות הגדולות ומדינות אירופיות שבחשו בסכסוכים. בדרך-כלל, המירוץ הוביל להתפרצות של מלחמה עונתית; מלחמות הולידו אווירה של 'משבר נפט' ופאניקה של 'מחסור בנפט' שהובילו לעליית מחירים. אלה הובילו לעלייה ברווחים של קבוצות הנפט ובהכנסות של ממשלי אופ"ק. ההכנסות האלה אפשרו מימון של סיבוב התחמשות חדש, שבו היריבים רכשו נשק שהלך והתייקר - עד לפריצת המלחמה הבאה וקפיצת מחירי נפט בעקבותיה".

לטענת ביכלר וניצן, "קואליציית הנפט-נשק", שהכתיבה את מדיניות החוץ של ארצות-הברית מאז נסיגת הצבא האמריקני מווייטנאם, ושהגיעה לשיא כוחה בימי ממשל רייגן ובשנים הראשונות של ממשל בוש, החלה להישחק עם סוף המלחמה הקרה. מלחמת המפרץ, בעיניהם, היתה מעין ניסיון "ליצור הנשמה מפה לפה לעסקי הקואליציה, אולם ברור היה שמדובר ב'סעודה האחרונה' של הקפיטליזם המלחמתי... עתה נשען המאבק סביב החלוקה מחדש של הרווחים התאגידיים, על עסקי 'היי-טק' אזרחיים, על מיזוגים בורסאיים והרצת מניות".

התיאור הזה, לתפיסתם של ביכלר וניצן, מסביר את הגאות בעסקי הכלכלה הגלובלית בשנות ה-90. אלא שכעת, הם טוענים, "ההשתלטות כמעט בכוח של בוש הבן וכנופייתו... על הבית הלבן", מעידה על ניסיון מחודש של אותה קואליציית נפט-נשק לשקם את כוחה. זאת, חותמים המחברים, יבוא לידי ביטוי בהמשך הקונפליקטים הצבאיים שאת תחילתם ראינו השנה.

מהו מרכז היקום

"המדינות שינו את האופי שלהן", ממשיך ביכלר. "למדינה שאנחנו מכירים אין שום קשר למדינה של המאה ה-19. אחרי מלחמת העולם השנייה קמו מדינות לאומיות, וזה רעיון שנולד רק בעקבות המהפכה הצרפתית. הרעיון היה שאם יש ריבונות, שבה מחזיק המלך, היא תתיז את ראשו ותחלק את הריבונות בין בעלי מניות - אזרחים, שמצביעים על הנהלה - ממשלה.

"המדינה התאגידית זה כבר פטנט של המאה ה-20. מדובר בקפיטליזם תאגידי, שהסדר שלו הוא בדרך-כלל כזה: כשיש לך מדינה חזקה, כך זה היה לפחות בין שתי מלחמות העולם ואחרי מלחמת העולם השנייה, הקפיטליסטים מרוויחים כי המדינה תומכת בהון הגדול. מצד שני, היא גם תומכת באיגודים ומעוניינת בסדר חזק ובשולי-רווח יציבים. השיטה לעשות את זה היא לא אלימה במיוחד - רק לדאוג שהביקוש המצרפי לא יתנדנד יותר מדי, כלומר שרשתות שיווק המוניות יעבדו בשיטה של שטיפת-מוח ויחזיקו ביקוש קבוע כדי שסל המזונות לא יתנדנד, וכולם יאכלו וישתו ויצרכו אותו דבר בלי שיידעו שהם לא עושים את זה באופן לא חופשי".

אז לסדר המדיני יש בכל-זאת חשיבות.

"כולנו שבויים בתפיסה הריאליסטית שאומרת שהמדינה היא מרכז היקום. הטענה שלנו היא שמשנות ה-70 כבר לא היה צריך את המדינה החזקה של העשורים הקודמים, שהיתה טובה להון הגדול, ובעיקר מאז נפילת בריתהמועצות. לכן גם רואים את העניין של הפרטות ופירוק האיגודים המקצועיים, כשכל זה נעשה בקלות מפתיעה".

אבל עדיין, זה נעשה בלי לפגוע במסגרת של המדינה.

"ברור. צריך לשמור על מהגרים, צריך משטרה".

קיים לדעתך איזשהו תסריט שבו המדינה תתפרק לחלוטין, ושהזרמים שאתה מתאר, שמנווטים אותה מאחורי הקלעים, יעברו לקדמת הבמה?

"סדר מדיני חייב להתקיים אצל הקפיטליסטים, כשלמדינה יש אוטונומיה יחסית. העניין הוא שהגלובליזציה יצרה בפעם הראשונה רשת של קפיטליזם עולמי, שלא היתה קיימת עד אז באופן גלוי. עכשיו זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה לא רק עניין של שחקנים, שקוראים להם תאגידים גדולים. אז המדינה אולי משנה תפקיד, אבל זה לא אומר שאפשר להתקיים בלי מדינה. כדי לשמור על סדר של שוק חייבים מדינה. שוק ומדינה תלויים זה בזה". ומה תפקידן של מפלגות? הן הרי לא מהוות מוקד-כוח חשוב לפי התפיסה הזאת.

"בישראל, למשל, למפלגה היתה בעבר יכולת כוחנית די גדולה. בשנות ה-50 המפלגות היו מעורבות במינוי דירקטורים בחברות כמו תנובה והמשביר לצרכן, ובמינויים בצבא. היו גם ועדות של מדיניות חוץ וביטחון שהמפלגות היו מעורבות בהן, וגם הכנסת היתה במה חשובה יחסית. משנות ה-70, מרגע שהשתרר הקפיטליזם המונופולי של הקונצרנים הגדולים, מפלגות נחלשו מאוד כי כבר לא צריך אותן יותר. זה גם המצב בארצותהברית. שם, המשפחות החשובות והעשירות שלחו את הבנים הלא-מוצלחים שלהן לפוליטיקה ולא לעסקים. הסנאטורים נחשבו לאנשים חלשים שלא קובעים שום דבר".

אז מיהם בעצם הכוחות האמיתיים שמאחורי הקלעים, האליטות?

"הראשון שכתב על אליטות היה רייט מילס (Wright Mills) בספר The Power Elite מ-1965, אבל רק בשנות ה-80 התחילו להשתמש במילה הזאת. המשמעות של המילה הזו היא חוג, או אוליגרכיה שמנהלת את העניינים בדרכים גלויות או מוסוות. מילס טען שבארצות-הברית שלטה אליטה עסקית מאז המאה ה-19. לטענתו, האליטה הצבאית צמחה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, שהביאה - יחד עם ההתרכזות של ארצות-הברית בידיים מעטות - גם לצורך בנשיאים יותר ויותר חזקים, מה שהצמיח את האליטה הפוליטית.

"מילס טען ששלוש האליטות הולכות ומתקרבות - גם מבחינת אינטרסים וגם מבחינה סוציומטרית, כלומר שהן באות מאותן משפחות. הוא טען שכך נגזר לאט-לאט המעמד השולט בארצות-הברית. רבים מהמרקסיסטים התלבשו על זה וחקרו את זה לעומק. לפני-כן הם חשבו שהנושא של משפחות לא משרת שום דבר, ומה שחשוב זה למצוא את החוקים בין הרווח, הריבית, ההון והעבודה. זו היתה תפיסת-עולם חדשה".

ואותן משפחות - אליטות - אמריקניות לא מצליחות או לא מעוניינות לשמר את המעמד של ארצות-הברית כמעצמת-על?

"מבדיקה שעשינו, בשנות ה-50, מתוך 150 הקונצרנים הרב-לאומיים הגדולים בעולם, 110 היו בבסיסם אמריקניים. בשנות ה-90, נדמה לי שרק 50 מתוך 150 הקונצרנים היו בבסיסם אמריקניים. זה לא אומר שמשפחות הקונצרנים האלה לא התחברו לעסקים אחרים במקומות אחרים בעולם. זה רק אומר שמבחינת גבולות, ארצות-הברית, כמעצמה, פחות יכולה לתת להם את מה שהם צריכים.

"הבריחה התחילה כבר בשנות ה-60, בגלל המסים והאיגודים המקצועיים. הקונצרנים הבינו שצריכים ללכת החוצה למקומות כמו קוריאה ויפן. מאז שברית-המועצות נפלה הם כבר בכלל לא צריכים את ארצות-הברית. הם יכולים לפרוץ לאן שהם רוצים, והמלחמה היא מי יפרוץ יותר מהר לשווקים". ֲ * מקורות: האו"ם; ג'ושוע קרלינר, The Corporate Plane

גבולות הכוח

"חברות רב-לאומיות זו תשובה אפשרית לשאלה מי שולט בעולם, אבל לדעתי היא לא נכונה", אומר ד"ר עמיר ליכט מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "המרקסיסטים חושבים כך מאז ומעולם, אבל יש התפתחות בהבנה שלנו. עד סוף שנות ה-70, היתה תזה שלתאגידים יש פוטנציאל להפוך לגורם דומיננטי בעולם. זה לא נכון. מה שמבדיל מדינה מתאגיד זה המונופול על שימוש בכוח. תאגידים גדולים מבינים את גבולות הכוח שלהם".

לדברי ליכט, ספק אם תאגידים מסוגלים למלא את תפקידה של המדינה ביצירת סדר חברתי, תפקיד שהוא מייחס לו חשיבות גדולה. "התלות של תאגידים בסדר המדיני התבררה בשנות ה-90. ב-1989 נפל מסך הברזל. היה ניסיון לארגן שם כלכלת שוק, וב-1994 זה נכשל סופית. ניסיונות כאלה היו גם קודם-לכן, בדרום אמריקה, אבל גם אז זה כשל. המרקסיסטים אומרים שזה נכשל בגלל הנחשלות שהמערב והצפון מטפחים שם באמצעות התאגידים, אבל הבלון הזה איבד את האוויר שלו בשנות ה-90, אחרי שמסות של כסף זרמו למדינות מזרח אירופה".

"דבר אחר שקרה בשנות ה-90 זה שהבנק העולמי וקרן המטבע העולמית (IMF), לכאורה הזרוע הארוכה של כלכלת ארצות-הברית, החלו לשים דגש על נושא הממשל. הם קידמו נושאים כמו שלטון חוק, מלחמה בשחיתות ותפקוד יעיל של מערכת המשפט - כדי שסכסוכים ייושבו לא על-ידי פשע, כפי שקורה בדרום אמריקה ובאסיה, למשל. הדברים האלה התפשטו גם למשטר חברות ובאו לידי ביטוי בדברים כמו הגנה מפני בעלי שליטה, בדומה לשיקולדעת נקי של פקידים".

יש תפיסות בשמאל שטוענות כי המלחמה בשחיתות היא רק סוג של מס שפתיים.

"יש גישה כזאת, אבל בעיניי מתחוור יותר ויותר שמה שקובע זה התשתית החברתית הכללית או הפרופיל החברתי של מדינות. יש שורה של מחקרים שמצביעים על חשיבות הסדר הפנימי במדינה, שמעוגן בפרופיל הזה. מדינה שנגועה בשחיתות תיהרס בסופו של דבר".

ומה לגבי הטענה שגם אם תאגידים לא יכולים להחליף את הסדר המדיני, הרי שהם פועלים למען האינטרסים של אליטות שמנהלות את הדברים מאחורי הקלעים?

"אני חושב שיש מידה של צדק בטענת השמאל, שהעולם יהיה טוב יותר אם נעזור לחלשים - יותר מאשר אם ניתן ליותר ויותר אנשים להסתדר לבד. אני גם מסכים עם התזה שעניינים נחתכים לפי גורמי-כוח כלכליים, וגם אם מדובר בגורמי-כוח שמבוססים על גופים משפחתיים זה למעשה חופף לאינטרסים כלכליים. בארצות-הברית המצב שונה. יש עוצמה כלכלית תאגידית, אבל אין אצולה קלאסית, ולכן תשומת-הלב מתמקדת בתאגידים ולא במשפחות שמנהלות את העניינים, כמו שקורה במדינות אירופיות כגרמניה, צרפת, בלגיה או קוריאה. אבל אני לא קונה את זה, עם ההבנות שיש לנו היום לגבי גורמי-הכוח, שהתאגידים ממש מושכים בחוטים".