אשר על הקולנוע

זה התחיל ביומני הקולנוע, כשפקחים של הירשברג סבבו בבתי-הקולנוע בארץ ודאגו שהיומן יוקרן, ובשלמותו. ביומן הראו, בין היתר, את שר התמ"ס פנחס ספיר, הבוס של הירשברג, גוזר סרטים של מפעלים. בהמשך, כשהחלו לצלם כאן סרטים באורך מלא, הירשברג היה האיש שקבע למעשה אילו סרטים ייעשו. לא היו אז עדיין קרנות ומענקים, אלא הלוואות בתנאים נוחים ו"החזרי מס", על כל כרטיס שנמכר בקופה. מי שלא קיבל אישור ממנו על היותו "סרט ישראלי" - ואישור כזה לא נתקבל אם סופר בסרט על יהודי המתאהב בנוצרייה, או על נערה המגיעה לכרך ומידרדרת לזנות - לא היה לו סיכוי לשרוד. אנשים כמנחם גולן וג'אד נאמן החלו דרכם בעידודו, אחרים נמקו. היוצרים המקומיים גם טענו נגדו שהוא נותן עדיפות להפקת סרטים זרים בישראל. הירשברג אמר בתשובה שהזרים מביאים מטבע קשה וידע מקצועי, ומשאירים כאן ציוד שנחוץ לבניית התשתית. "אני הפכתי את הקולנוע הישראלי לסחורה", אמר הירשברג.

לפני כשלוש שנים פגשתי בו לצורך איסוף חומר על הקולנוע בישראל, ובמקביל הצעתי לערוך איתו ראיון. עיתונאים מתלהבים מאנשים בעלי כוח עם אבחנות חדות וקוריוזים מהעבר. ההתעניינות הזאת בו, הוא היה אז בסוף שנות ה-70, עוררה אותו לפעילות מחודשת. כמו רוכב היוצא למבצע אחרון, הוא החליט להעביר לארכיון הסינמטק בירושלים את עותק הצלולואיד האחרון שנותר בידיו, של סרט דוקומנטרי אמריקני, "ישועה 1967", שצולם בימי מלחמת ששת הימים, תחת פיקוחו. הוא רצה שנצפה יחד בסרט, שלא הוקרן כאן מאז 1967. לדבריו, הוא נסע להוליווד בשעתו ואילץ את היוצרים לצלם מחדש קטעים שהציגו את ראש הממשלה אשכול באור חלמאי. "הם הקשיבו לחברים של משה דיין והציגו אותו כגיבור המלחמה. אבל אני דאגתי שיראו את התרומה של אשכול לציוד הצבא".

הירשברג נכנס לאמביציה וביקש מהארכיון שיתקינו את הסרט להקרנה. הוא הרים טלפון למרים אשכול, אלמנתו של ראש הממשלה, ורצה להיעזר גם בלאה רבין, שהסרט פיאר את ניצחון בעלה, אולי ייתנו חסותן להקרנה חגיגית של הסרט, הקרנה שתבהיר אחת ולתמיד את תרומתו של אשכול, הקרנה שתזכיר את הימים הגדולים שבהם פיקח הירשברג על כל מה שצולם פה. אבל הגברות אשכול ורבין לא התגייסו, וגם ניסיונותיו להלהיב את העיתונות, כלומר אותי, נתמעטו והלכו, עד פטירתו.