שירים שהורגים

לפני הרבה שנים, ברגע של השראה מרושעת, עמוס קינן אמר למשורר שמאלי אחד, שאין צורך לנקוב בשמו: "... ..., מתי כבר יהיה שלום, ונוכל להפסיק לקרוא לך משורר". מה מאוד היה ראוי להשמיע את המלים האלה עכשיו כלפי אמירי באראקה, בשינוי נוסח קל: "באראקה, באראקה, מתי כבר יהיה צדק גזעי וחברתי, ולא נצטרך לקרוא לך משורר". מאחר שאין חשש כי צדק כזה ייכון בזמן הקרוב, באראקה יוסיף להיות משורר, מה לעשות.

מדינת ניו-ג'רזי יצאה הקיץ מגדרה להכיר בשירתו של באראקה. היא העניקה לו את התואר "חתן השירה של המדינה" (בתרגום חופשי). זה תואר הניתן אחת לשנתיים, מזכה את בעליו בעשרת-אלפים דולר, ואינו יכול להישלל. לפי באראקה, הוא אמר למושל המדינה שלמה לו כל העניין, הרבה אנשים לא יסלחו לו. המושל, פוליטיקאי צעיר ושאפתני, משך בכתפיו, ואמר לבאראקה, "לא אכפת לי".

עכשיו המושל מתחרט מרה. אין זה מפני שהשתנה טעמו של המושל בשירה מודרנית, אלא מפני שבאראקה זינק בשבועיים האחרונים מעמודי הספרות אל עמודי החדשות. הוא פרסם שיר חדש מענייני היום, קרא לו "מישהו פוצץ את אמריקה", עטף אותו בכל תיאוריות הקונספירציה של 2,000 השנה האחרונות (החל בצליבת ישו), וכלל בו את השורות הפואטיות הבאות:

מי יודע למה חמישה ישראלים צילמו ת'התפוצצות ותקעו בדיחות בעניין מי ידע שה'וורלד טרייד סנטר' הולך לחטוף פצצה מי אמר ל-4,000 העובדים הישראלים במגדלים התאומים להישאר בבית באותו היום

למה שרון נשאר מאחור?

עובדה, הוא קרא באינטרנט

מושל ניו-ג'רזי שמע, הזדעזע, וביקש מבאראקה שיתפטר. ארגונים יהודיים ספקו כפיים, והזכירו שבאראקה נושא את אחד התרמילים האנטישמיים הכבדים ביותר באמריקה. סנגוריו של המשורר התלוננו על השימוש הגובר והולך בתווית "אנטישמי" נגד מבקרי ישראל. באראקה אמר שהוא לא יתפטר, והוא לא יירתע כחוט השערה, והוא יוסיף להגיד את האמת.

מנין לך האמת? שאל אותו הניו-יורק טיימס.

קראתי באינטרנט, ענה באראקה מבלי להניד עפעף.

פגעת באנשים, העיר לו הניו-יורק טיימס.

נו, כן, הינהן באראקה, מה לעשות, אינני מושלם.

הוא בהחלט איננו מושלם. כל-כך מתועדת היא האנטישמיות שלו, עד שהוא עצמו הודה בה בגלוי לפני 22 שנה, במאמר שנקרא "וידויו של אנטישמי לשעבר". אבל גם אחרי 1980, רשימותיו היו שזורות תבניות-לשון ודימויים, שההבדל בינם לבין אנטישמיות קלאסית אינו גדול.

אמירי באראקה אינו כאחד המשוררים, הוא אייקון של תרבות. נכתב עליו כי הוא "המשורר הלא-מתוקן היחיד של שנות ה-60", באותו המובן ששנות ה-60 היו הזמן שבו נפגשו מחשבה רדיקלית ופוליטיקה רדיקלית, והעמידו את ארצות-הברית בפעם הראשונה בתולדותיה על סף מהפכה, או לפחות בקרבה מאיימת אליה.

באראקה היה אולי המבשר הבולט ביותר של הקרע בין רדיקלים שחורים לליברלים לבנים, באמצע שנות ה-60. עד אותו הזמן, התנועה לשיווי זכויות האזרח של השחורים ניזונה מתמיכה מסיבית של לבנים, ומשקלם של היהודים ביניהם היה כבד במיוחד. אבל דור חדש של פעילים שחורים פנה עורף לתומכים המסורתיים, ועבר לאיבה פעילה ל"תרבות הלבנה".

סוחרי העבדים, מרעילי הוורידים

טינה סמויה ליהודים, בייחוד בערים הגדולות, התפתחה לאנטישמיות פוליטית גלויה. היו לה כל מיני סיבות, אבל החשובה שבהן היתה הקרבה הפיזית. בערים הגדולות נוצר מה שהסוציולוגים מכנים "תת מעמד" שחור, ללא סיכויי התקדמות כלכלית. מנגד עמד היהודי המצליח, בעל הבית או בעל החנות, הרופא או הבנקאי.

החיכוך האורבני הלא-בריא הזה הצמיח גילויי-פרא בתחפושת היסטורית ואידיאולוגית. למשל, התפתחה ספרות ענפה על "תפקידם של היהודים בסחר העבדים". לימים התפשטה עלילת-דם של ממש על "רופאים יהודים, שהזריקו את נגיף האיידס לוורידיהם של נערים שחורים". מסוף שנות ה-60, המאבק הפלסטיני נגד ישראל התחיל להצטייר כשלוחה של מאבק שחורים נגד ניצול לבן באמריקה. ההתקרבות הפוליטית והצבאית בין ישראל למשטר המיעוט הלבן בדרום-אפריקה חיזקה את הרושם הזה.

על מסך המכ"ם של העיתונות התחילה להופיע, מאמצע שנות ה-80 ואילך, דמותו של לואיס פראחאן, המטיף המוסלמי השחור מעורר-המחלוקת, שקרא ליהדות "דת ביבים", והביע הערצה לאדולף היטלר. באראקה היה הצד האינטלקטואלי של המטבע, וההשפעה המצטברת שלו על רדיקלים שחורים היתה אולי גדולה מזו של כל אדם אחר.

מה מעניין שהוא התחיל את הקריירה הספרותית שלו בין שלוש הקבוצות, שכלפיהן פיתח לימים את השנאה הקיצונית ביותר: ליברלים לבנים, יהודים והומוסקסואלים. הוא גדל על ברכי הקהילה האינטלקטואלית של גריניץ' ווילג' בניו-יורק. הוא אפילו נשא אשה יהודייה, הטי כהן. לכולם הוא נתן גט כריתות, עקר מגריניץ' ווילג' הלבנה להארלם השחורה, התאסלם, ושינה את שמו ל"אימאמו אמירי באראקה". ב-1966 הוא כתב את שירו המפורסם ביותר, "אמנות שחורה".

אנחנו רוצים שירה שחורה, וגם עולם שחור.

יהי-נא העולם שיר שחור.

וידברו נא כל השחורים את השיר הזה בלחש לבם או בצעקת גרונם.

אף כי עזב לימים את הלאומנות השחורה, המתבדלת, ונעשה מרקסיסט, הוא הוסיף לדחות את הרעיון של אינטגרציה בין שחורים ללבנים. "אינטגרציה למה?", הוא שאל, והשיב, בבוז גלוי, "אינטגרציה לרציונליזם המערבי".

מחוץ לגבולות הרציונלי

שנאת הרציונלי היא רשיון להשתמט מסטנדרטים של מחשבה ושל התבטאות. מחוץ לגבולות הרציונלי, למלים יש תוקף אחר, זאת אומרת אין להן כל תוקף, אלא במובן הזה שהן מקילות על פליטת קולות. מה לך מרד מושלם יותר ברציונליזם של האדם הלבן מאשר שימוש בהגאיו לצרכים שונים בהחלט מאלה שהוא, האדם הלבן, הועיד להם מלכתחילה.

את באראקה, או את פראחאן, ומספר ניכר של יוצרים ושל נואמים שחורים באמריקה בימינו, אי-אפשר להבין באמצעות קריאת הטקסטים שלהם. זה בערך כמו לקרוא טקסטים של מוסיקת ראפ. איזה תוקף יש לראפ כתוב? אין לו שום תוקף, שום משמעות. כשהוא כתוב, אין הוא אלא מדיום שולי של הקנטה.

ב"אמנות שחורה", לפני 36 שנה, כתב באראקה:

אנחנו רוצים "שירים שהורגים". שירים מתנקשים, שירים שיורים.

...מציתים אש ומנחילים מוות ללבנים מחורבנים.

שביל באראקה, הסערה שחולל שירו האחרון היתה אולי מן הניצחונות הגדולים ביותר של חייו. הוא הקניט את שנואי נפשו, הוא הכאיב להם, הוא הכריח אותם לצעוק ככרוכיות. הו, כן, והוא מכר הרבה עותקים.

# את הנוסח המלא של "מישהו פוצץ את אמריקה" אפשר לקרוא על הרשת, בכתובת diversity.uoregon.edu/SomebodyBlewUpAmerica.htm

# את הנוסח המלא של "אמנות שחורה" אפשר למצוא ב:

www.english.upenn.edu/~hbeavers/281/baraka-blackart.html # אוסף ציטוטים אנטישמיים של באראקה אפשר למצוא באתר הרשת של הליגה נגד השמצה, www.adl.org-anti_semitism/baraka_words.asp