ההנחה למלונאים אינה חוקית

שר האוצר אישר הנחה בשיעור של 50% בתשלומי הארנונה של בתי המלון ב-2002, שתתחלק בין הרשות המקומית, שתממן 25%, והמחצית השנייה תמומן על ידי האוצר, אבל, עם כל ההבנה למצוקת המלונות - חוקיותה של הנחה זו מוטל בספק

הרקע המשפטי: תעריפי הארנונה נקבעים מידי שנה בצו הטלת הארנונה הנחקק בידי כ-265 מועצות נבחרות של הרשויות המקומיות. חוק ההסדרים משנת 1993 אוסר על נבחרי הציבור של הרשויות המקומיות לחוקק את תעריפי הארנונה כאוות נפשם, והוא מחייבם לחוקק את התעריף שהיה חוקי בשנה הקודמת בצירוף תוספת מסוימת שנקבעת בידי שר הפנים ושר האוצר.

מרחב התמרון החוקי היחיד שנותר לפי דיני הארנונה לנבחרי ציבור הוא לחוקק תוספת או הפחתה לתעריף ה"אוטומטי", ושינוי כזה טעון אישור של שר הפנים ושר האוצר. יצוין, כי אישור השרים אינו סוף פסוק, ולעתים נדרש בית המשפט לפסוק אם הסטייה בתעריף ואישור השרים הם סבירים.

המועד לחקיקת תעריפי הארנונה נקבע בחוק ההסדרים, והוא חל בחודש נובמבר שלפני שנת הכספים לגביה נחקק צו הטלת הארנונה.

נניח, כי במאה רשויות מקומיות יש בתי מלון, העונים לקריטריונים של הזכאות בהנחה של 50%. עוד נניח, כי 100 מועצות נבחרות של אותן רשויות מקומיות חוקקו במועד את 100 צווי הטלת הארנונה כדת וכדין, ובהם נקבעו התעריפים החוקיים של הארנונה שמוטלת על בתי המלון.

100 פקידי שומה של ארנונה השיתו מאות שומות על בתי המלון שבתחומי השיפוט, ורובן ככולן הפכו לשומות סופיות.

המלונאים זעקו לעזרה, אולם חוק ההסדרים הנ"ל אוסר על מתן הנחות, למעט אלה שנקבעו בחקיקה הראשית או בתקנות ההנחה, שנחקקו בידי שר הפנים ושר האוצר. בתקנות ההנחה הנ"ל אין כל הנחה לבתי מלון במצוקה.

השר החליט: המחוקק הפקיד בידי שר האוצר ושר הפנים סמכויות רבות. העיקריות שבהן הן: לקבוע את התוספת השנתית של הארנונה, לקבוע תעריפים מרביים ומזעריים לכל סוג של שימוש, לאשר חקיקת צווי הטלת ארנונה הכוללים סטייה מתעריפים אלה ולחוקק את תקנות ההנחה.

המחוקק לא נתן לשר האוצר סמכות להחליט על מתן הנחה בדיעבד לסקטור כזה או אחר. המחוקק לא נתן לשר האוצר סמכות לקבוע הנחה בניגוד לצווי ארנונה חוקיים. וזאת יש לזכור - המועצות הנבחרות, ורק הן, רשאיות ומוסמכות לחוקק את צווי הטלת הארנונה. סמכות זו לא ניתנה לשר הפנים, לשר האוצר, לממשלת ישראל, או אפילו לבית המחוקקים עצמו.

הכנסת, כריבון, מוסמכת אמנם לחוקק תעריפים מסוימים או הנחות מסוימות, אבל אינה מוסמכת להחליט על כך. קל וחומר, אין שר האוצר מוסמך להעניק הנחה מתעריפים שנחקקו כדין.

מי מייצג את הרשויות המקומיות? הבה נניח, כי 100 ראשי הרשויות המקומיות נתנו לשר האוצר את ברכתם להנחה. אין להם סמכות. ראשי הרשויות המקומיות אינם רשאים לשנות את מעשה החקיקה של צווי הטלת הארנונה.

הבה נניח, כי יו"ר מרכז השלטון המקומי, כמייצג את הרשויות המקומיות, בירך על היוזמה ועל ההנחה. אין לו סמכות. המועצות הנבחרות של 100 הרשויות המקומיות חוקקו את תעריפי הארנונה של בתי המלון, ולמרכז השלטון המקומי אין סמכות לשנותן.

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי החלטת שר האוצר להפחית 25% מתעריף הארנונה של 100 הרשויות המקומיות נעשתה ללא סמכות והיא בלתי חוקית.

רשויות מקומיות רבות מקבלות מענקים מהממשלה. ראש רשות מקומית כזו, שלא ייעתר להחלטה הבלתי חוקית, לא יקבל מענק - ויצא שכרו בהפסדו. שיטת יד רוחצת יד עובדת.

מה יקרה אם? מה יקרה אם ראש רשות מקומית פלונית, שאינה מקבלת מענק ממשלתי, יסרב לתת את ההנחה בנימוק שהיא בלתי חוקית? נניח שבעל בית המלון יעתור לבית המשפט ויפסיד. או אז יידרשו כל הרשויות המקומיות שנתנו את ההנחה הכפויה, לתבוע את תשלום ההפרש.

מה יקרה אם בעלי המסעדות, שעסקיהם נפגעו במידה שווה בהתאם לקריטריונים שנקבעו למתן ההנחה, יעתרו לבג"ץ לביטול ההנחה בטענה של היעדר "צדק חלוקתי", והשופט תאודור אור (שביטל את החלטות 717, 727 ו-737 של מינהל מקרקעי ישראל) ישב בדין?

הפתרון היחיד, לדעתי, הוא חקיקת חוק מיוחד, שייתן להנחה האמורה תוקף חוקי. חוק כזה יכול להיות בעל תוקף רטרואקטיבי מתחילת שנת הכספים, ולטעמי האישי יש הצדקה לחוקקו.