התברגנו

מטר פלוס היא היום אחת מהחברות המרכזיות בשוק הטלוויזיה המקומי. בעליה של החברה, עמי אמיר ואריק ברנשטיין, עברו דרך ארוכה מחברת בוטיק איכותית שהתחילה ב"החמישיה הקאמרית" המיתולוגית, עד שחברה לפני שנתיים לג'יי.סי.אס כדי להפוך לחברת הפקות שמטפלת בעשרות פרויקטים בו זמנית (השותפות הזאת גם הוסיפה למטר את הפלוס בשמה). בין ההפקות של מטר פלוס אפשר למנות את "זו ארצנו", "סוף עונת התפוזים", "הבורגנים", "פגישה לילית עם קובי מידן", "פאזל", סדרת מונדרמות, "מבקר המדינה" ועוד ועוד.

ברנשטיין ואמיר יחד עוד מימי תיכון חדש, אי אז בימים. הזוגיות האינטנסיבית שלהם ניכרת בראיון, שלפרקים הרגשתי בו מיותר לחלוטין לנוכח הדיאלוג המשלים שמתנהל ביניהם. מכיוון ש"החמישיה הקאמרית", גם מבחינה כרונולוגית וגם מבחינת הגדרת הזהות של החברה, היא הבסיס המקצועי והאידאולוגי שמלווה את מטר פלוס עד היום, נראה הגיוני להתחיל את הראיון בה.

ברנשטיין ואמיר עסקו בתחום הטלוויזיה והקולנוע בנפרד. לקראת עלייתו של ערוץ 2 לאוויר ב-93' החליטו לחבור ולהקים חברת הפקה. באותו זמן התגלגלה לידיהם קלטת פיילוט שעשו אסף ציפור ואיתן צור במסגרת לימודיהם בחוג לקולנוע של אונברסיטת תל אביב. "ברגע שראינו את הקלטת היה לנו ברור שאנחנו הולכים על זה", משחזר ברנשטיין. "למרות שלא היינו המפיקים הראשונים שראו אותה. אחר כך טלעד נכנסו לתמונה, וההמשך כבר ידוע".

הימים הם ימי חיתוליה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. ברנשטיין: "בימים הראשונים של ערוץ 2 כולם היו צריכים להמציא טלוויזיה, וזה כלל גם אותנו וגם את אלו שניהלו את הטלוויזיה".

אמיר נזכר בסיפור מייצג של התקופה: "אילן דה פריז, שהיה מנהל התוכניות של טלעד, ראה את הקלטות שבוע-שבועיים לפני העלייה לשידור ופתאום נכנס לפניקה, ואמר שזה לא יעבוד לעולם. ואז הוא הציע כל מיני הצעות, שנבעו מפניקה בעיקר, כמו להקרין את התוכנית מול קהל ולהחליף במאי, מה שלא בא בחשבון מבחינתנו. אז הוא הציע שנביא את זה לטלעד ונקרין את זה בפני כולם, מעוזי פלד ועד אחרונות הטלפניות. זה היה פחד מוות. ברבע שעה הראשון היה שקט מוחלט".

ברנשטיין: "קבר".

אמיר: "קבר".

ברנשטיין: "ואילן לא היה בחדר".

אמיר: "לזכותו ייאמר שהוא לא היה בחדר, כי הוא לא רצה להשפיע על מה שקורה שם. אחרי רבע שעה התחילו צחקוקים, ואז התחיל צחוק גדול, ועד שיצאנו..."

ברנשטיין: "...רעדו הקירות".

אמיר: "וזה רק מראה לך עד כמה כאנשי טלוויזיה אין לנו מושג מה יעבוד ומה לא".

(קאט) במשך שנתיים התעסקו ברנשטיין ואמיר רק ב"החמישיה הקאמרית", יום ולילה. ברנשטיין: "היום זה נראה מוזר, כי אנחנו עובדים על יותר מעשרה פרויקטים בפועל ועוד 20 על הנייר".

אמיר: "לא הייתה מאז אף תוכנית שנתנו לה כל כך הרבה זמן. במידה רבה זה חסר לנו, כי אנחנו אוהבים להיות מעורבים בכול. אז כל אחד נתן 150 אחוז מעצמו. היום, לשם השוואה, במקרה הטוב אתה נותן 20 אחוז מעצמך בפרויקט, וזה הרבה, אבל 'החמישיה' הייתה כרטיס ביקור מסוים ומנוף מאוד גדול לדברים אחרים, למרות שלא חשבנו על זה ככה, פשוט היינו בתוך זה".

ברנשטיין: "כן, ידענו שזה דבר מסוים שצריך לשמר אותו, ולשמר אותו להרבה זמן".

אמיר: "נכון. והחשיבות של התוכנית ברמה המסחרית היא שאז הנחנו תשתית למה זה זכויות יוצרים, איך אתה עושה הסכמים שבהם אתה מקבל תמלוגים על כל מיני סוגי מכירה של תכנים, איך אתה מכין את עצמך לקראת תקופת סינדיקיישן שתקרה רק ארבע שנים לאחר מכן ופעם ראשונה בישראל".

ברנשטיין: "שיתוף היוצרים הוא עניין מאוד חשוב".

אמיר: "היינו הראשונים שיצרו מצב מול גוף משודר שבשלב מסוים חלק מהזכויות חוזרות אלינו, ומשלב מסוים התמלוגים מתחלקים בין המפיקים והיוצרים והשחקנים, עוד לפני שהיו איגודי יוצרים למיניהם. 'החמישיה' היא דוגמה מצוינת לשליטה של מפיק במוצר. עד היום, עשר שנים אחר כך, היוצרים מקבלים צ'קים הביתה. השליטה הזאת היא תעודת זהות שיצרנו, ועד היום אנחנו מנסים לשמור על זה כמפיקים".

ברנשטיין: "זה היה הבית ספר שלנו, ועברנו מהר מאוד מגן ילדים לאוניברסיטה. איך עושים טלוויזיה ואיך מוכרים אותה".

אמיר: "למדנו וכתבנו את הספר תוך כדי. רואי חשבון, עורכי דין, זכויות יוצרים, כל זה לא היה קיים לפני זה. לכן אתה לומד ומלמד..."

ברנשטיין: "ועושה טעויות".

אמיר: "עושה הרבה טעויות".

(צחוק גדול) אמיר: "חייבים להזכיר גם את אלמנט המזל. אם התוכנית לא הייתה מצליחה לא היינו מצליחים לעשות לא את זה ולא את זה, והכול היה שונה היום".

(קאט) ההסכמים של מטר מכניסים להם וליוצרים כסף עד היום. הסדרה נמכרת לחו"ל, יוצאת בפורמטים שונים וחוזרת לשידור כל כמה זמן.

אמיר: "בימים אלה, למשל, סיימנו לערוך עשרה לקטים של 'החמישיה'. צריך גם ללמוד למחזר את זה כמו קלאסיקה. כל פעם דור חדש של קונסיומרס נכנס. בני העשרים היום היו בני עשר כש'החמישיה' התחילה, לילדים שלי, למשל, זה חדש לגמרי. אם המוצר הוא טוב וקלאסי, סו קולד, אז אורך החיים שלו אינסופי. אם אתה עושה דברים טובים הכוח הכלכלי שלהם גדול. באיזשהו שלב גם הצענו ליוצרים ולשחקנים להקים חברת מניות וללכת עם זה קדימה. עד היום שי אביבי מצטער שהם לא רצו".

ברנשטיין: "אבל אין על מה להצטער. כל אחד ב'חמישיה' המשיך קדימה ועושה דברים נהדרים, וזה משהו שמאוד משמח לראות. שי אביבי בביפ, ורמי בתאטרון וג'ו אלדרור ועוזי וייל עם 'השער האחורי' של 'העיר' בזמנו ואיתן ואסף עם 'הבורגנים', וכן הלאה".

אמיר: "זה סוג של משפחה, אני לא אגיד מאושרת כי..."

ברנשטיין: "...אין משפחה מאושרת".

אמיר: "אבל בסופו של דבר אני מאוד שמח שנולדתי למשפחה הזאת. גם למפיקים וגם ליוצרים זה משהו שקורה פעם בחיים, ואם יש מזל גדול..."

ברנשטיין: "...פעם וחצי".

אמיר: "פעם ושני שליש".

(צחוק. קאט) בישורת האחרונה של העבודה על "החמישיה הקאמרית", שבסך הכול רצה חמש עונות ו-70 תוכניות, התחילו מטר לעבוד על "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, סדרה שסקרה את הרוק הישראלי לדורותיו ושודרה בערוץ 1. סדרה בעלת אופי דומה, מונומנטלי, שסוקרת את ההומור הישראלי, נמצאת כרגע בהפקה, וגם היא תשודר בערוץ 1.

אמיר: "מצד אחד 'סוף עונת התפוזים' היא סדרה שאנחנו מאוד מתוסכלים ממנה, כי לא הרווחנו עליה כסף. לא רק זה, ערוץ 1 הוא היחידי שלא נותן זכויות יוצרים והכנסות לגיטימיות, וזו סדרה קלאסית לזה. בחרנו לעשות את התוכנית הזאת בכל אופן, כי למרות התסכול הגדול הרווח המוניטיני-אישי-תרבותי הוא עצום, ולכן מנצח בסופו של דבר. אתה יודע גם שלא יעשו עוד סדרה כזאת עוד 50 שנה".

ברנשטיין: "זה היה בעצם הפרויקט הגדול הראשון שעשינו אחרי 'החמישיה' ושם קבענו סטנדרט של להשקיע זמן. עבדנו עליה שלוש שנים, ואי אפשר אחרת. גם התוכנית על ההומור ככה. עכשיו אנחנו מתחילים לצלם אותה אחרי שנתיים עבודה. על 'סוף עונת התפוזים' התדיינו שנה לפני שנכתבה מילה. יש מוטו של לקחת את הזמן, למצוא את התסריט ואת הבמאי הנכון, ואין קיצורי דרך".

אמיר: "עם התוכנית על ההומור שוב נכנסנו למלחמות הקשות עם ערוץ 1. רשות השידור טוענת שלפי החוק כל זכויות היוצרים שייכות לה לעד. זה מה שהם מציגים לכל המפיקים. רק שמתברר שיש שם תוספת שאומרת: 'אלא אם כן יוחלט אחרת'. כלומר הם היו יכולים להתנהג כמו כל גוף שידור אחר, אבל הרשות מסתתרת מאחורי חלק מהחוק כדי לנשל את היוצרים מהזכויות שלהם. מילא אם זה היה ערוץ 2, שהוא גוף פרטי שהרווח עומד בראש מעייניו, אבל גוף ציבורי חייב לשתף את היוצרים. אני בטוח שהמנכ"ל הנוכחי, שמבין בטלוויזיה וביוצרים, יתקן את העיוות הזה. כחבר הנהלת איגוד המפיקים אנחנו מתכוננים להיאבק בזה, ואם לא נצליח להגיע להסכמים מספקים עם רשות השידור, אנחנו לא יודעים בדיוק איך. ושוב אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו עושים את הסדרה שאנחנו אוהבים או נלחמים מלחמה צודקת. בדרך כלל אתה תעשה את הסדרה".

ברנשטיין: "מצד שני הם היחידים שבעצם נותנים לך לעבוד. אם היית בא היום לגוף מסחרי ואומר שאתה רוצה להעלות סדרה על ההומור ב-2007, אז היו אומרים תבוא ב-2006. אין חשיבה לטווח ארוך. רוממה יודעת שהיא תישאר לעד".

אמיר: "במקרה של 'החמישיה' זו הפעם היחידה, עד כמה שאני יודע, שהם נתנו לנו את הזכויות, ייאמר לזכותו של מוטי קירשנבאום. הם צריכים להבין שאנחנו חלק בלתי נפרד, וחשוב ולהתייחס אלינו כאל שותפים. הכסף שאנחנו משלמים, כאזרחים, הוא בשביל להחזיק 1,000 עובדים. רק עשרה אחוזים מוקדשים למסך. אתה מממן את האנשים או את הפוליטיקאים. זה עוול נוראי שנעשה קודם כול לציבור, וגם לכל היוצרים, שלא מסוגלים לעשות עבודות מקור. ערוץ 2 טוען בצדק שזה התפקיד של ערוץ 1, והערוץ הציבורי הוא בעצם היום ערוץ החדשות והספורט".

ברנשטיין: "אני נורא מאמין בשידור הציבורי, אבל לשידור הציבורי בארץ אין שום קשר למה שזה יכול להיות. חשוב להדגיש שזה מתסכל אנשים מצוינים שעובדים ברשות השידור, ובאמת יש שם אנשים מצוינים. תוריד 500 עובדים, ותיתן לראשי המחלקות את הכסף, הם יעשו עבודה נפלאה. אין פה שחיתות מלמעלה עד למטה. היא מעוותת בעצם התפיסה שלה ולא קשורה למנהל זה או אחר. אני יכול להגיד לך שאנשים שאנחנו בקשר איתם שם הרבה יותר מתוסכלים מאיתנו".

אמיר: "בגלל הפוליטיזציה שם זה גוף שבשום פנים ואופן לא ממלא את התפקיד שלו. כולם יודעים את זה, ואף אחד לא יכול לעשות כלום".

ברנשטיין: "כל המנכ"לים שנכנסים מדברים על שינוי חוק רשות השידור. אני חושב שיהיה אסון אם יפרקו את הערוץ, הוא צריך להיות עצמאי וחזק".

אמיר: "ומעט הדברים האיכותיים שכן נעשים שם ולא היו נעשים במקום אחר רק מדגישים כמה זה חסר".

(קאט)

מי שדווקא כן עשוי לתגמל את מטר יפה בקרוב הוא ערוץ 10, שלאחרונה חתם עם חברת ההפקה על הסכם בשווי של כמיליון וחצי דולר, ולפיו יפיקו מטר כמה תוכניות מז'אנר עילי. האם יעזרו לו לקום מהקרשים?

אמיר: "אני בהחלט מבין את ערוץ 2 שדואגים מהעלייה של ערוץ 10 ונאבקים בו. אבל בתור יוצרים ומפיקים אין ספק שזה דבר חיוני וחשוב כדי שיהיה מצב של תחרות שישבור את המונופול. השאלה היא עד כמה המצב הכלכלי מאפשר את זה וכמה הוא נחוץ מבחינה תרבותית. קשה לומר. אבל ללא ערוץ נוסף כולנו משולים לאנשים שעומדים בתור ומקבלים את העבודה - כן או לא. אני לא חושב שיש שם בשורה יותר גדולה מערוץ 2..."

ברנשטיין: "או אחרת".

אמיר: "...וזה חבל. גם האנשים שמנהלים אותו, שהם מאוד טובים, באים מאותה משפחה של ערוץ 2. אבל בכל אופן עדיף שתהיה תחרות, וגם מאוד חשוב שערוץ 2 ירוויח ושיבטלו להם את הביד הזה של 80 מיליון שקל לשנתיים כנגד הפקות מקור, תמורת הארכת הזיכיון. זה חשוב שהוא ימשיך לתפקד ולהרוויח, בשביל היוצרים והמפיקים".

(קאט. חוץ) מטר אחראית במשך השנים לכמה מהסדרות המאתגרות יותר שעלו על מסך הטלוויזיה. אנחנו חוזרים פה שוב ל"חמישיה", שנוצרה ושודרה בסיטואציה שונה משל היום. שאלתי את עצמי, ואז אותם, אם 'החמישיה' הייתה עוברת היום סלקציה בערוץ 2.

ברנשטיין: "זו שאלה טובה, שכמובן אי אפשר לענות עליה. אני לא רוצה להתנשא, אבל 'החמישיה הקאמרית' פתחה דרך להרבה עולמות אחרים. כמו 'זהו זה' או הגשש בזמנו. היא יצרה איזושהי הוכחה שתוכנית יכולה להיות איכותית, טובה, גבוהה, ואני לא מפחד להשתמש במילה הזו, ומצליחה".

אמיר: "'החמישיה', וגם 'שי ודרור', יש בהן משהו שהולך נגד הקונסנזוס. ההצלחה של 'החמישיה' נתנה לגיטימציה לתכנים שערוץ מסחרי לא בהכרח היה מבקש".

ברנשטיין: "'זו ארצנו' עלתה, ועוד ברשת, שזה ערוץ מסחרי מאוד..."

אמיר: "...מסחרי".

ברנשטיין: "וזה כנראה עונה לשאלה - שכן".

אמיר: "והתוכנית הייתה קשה לרשת. הרשות השנייה כל הזמן התריעה נגד זה. בעולם של לאומנות מטורפת, בעולם של אריק שרון, בוא נאמר, בעולם שבו הזכייניות צריכות גם להיות בקשר רציף עם הרגולטור, ולהקשיב לו, זה נורא קשה. והם עשו את זה במשך שנתיים, שזה מאוד יפה".

ברנשטיין: "חייבים לומר לזכותם שכשיש משהו טוב הם מזהים את זה".

אמיר: "למזלנו אנחנו עושים חלק מהדברים האלה".

(קאט).

- ישראל היא הר געש תקשורתי, רוחש וגועש ללא הרף. השאלה שמרחפת, בייחוד בשנתיים המשבריות שחלפו, היא אם יש בסיס כלכלי לפעילות הענפה הזו. ולאור חברות ההפקה הרבות שקמו ונפלו בשנים האחרונות, נשאלת השאלה איך שורדים.

אמיר: "לא קל להיות חברת תוכן. בסך הכול אנחנו חיים מהפקות, אין לנו חנות חומוס למטה, אין לנו ברזלים, אין לנו ניידות שידור".

ברנשטיין: "הרווחנו כסף לכל אורך הדרך, התפרנסנו. אבל האלמנט המתסכל פה, ואנחנו גם זקנים וגם מנוסים מכדי לבכות על זה, שעם סוג תוכנית והצלחה כמו 'החמישיה הקאמרית' בכל ארץ בעולם היינו יושבים איתך היום על היאכטה בקריביים ולא במשרד ליד רחוב המסגר. אבל זה ישראל".

אמיר: "אבל באותה מידה אתה יכול לומר שהתקרה יותר נמוכה ויותר קל להגיע אליה מאשר באמריקה. יש לזה יתרונות וחסרונות. ראינו כל כך הרבה אנשים שהצליחו והפכו לכוכבים ואיך זה השפיע עליהם. חלק מהם באים אליי היום ואומרים לי, 'שמע, תוכנית כמו שלי באמריקה היום ואני מיליונר', ואני אומר להם, כן, אבל באמריקה אתה אחד מתוך מיליון, וצריך לזכור את זה".

אבל עושה רושם שאין על מה להתלונן. תהליך הגדילה של מטר קיבל דחיפה רצינית לפני שנתיים עם הצטרפותה של ג'יי.סי.אס, שרכשה שותפות של 50 אחוז בחברה.

אמיר: "החיבור עם ג'יי.סי.אס, ופה חשוב להזכיר את גבי רוזנברג ואבי ארמוזה, אפשר לנו להגשים הרבה חלומות. זו שותפות מאוד-מאוד מוצלחת ופורייה מבחינתנו, וגם מבחינתם. יש איזה שינוי, התקדמות מאוד גדולה של החברה, שהיום היא מטר פלוס. החברה גדלה ויצרה לעצמה את הכלים והביסוס הכלכלי כדי להשתלב במה שאמור היה להיות פריחה בתקשורת ונהיה אחת התקופות הקשות שהיו בתקשורת בשנים האחרונות. התמוטטות ערוץ 10, התמוטטות הכבלים, מוסר תשלומים נמוך בכל המקומות, הפסקת הפקות המקור באופן כמעט סופי, והחידלון של ערוץ 1. אבל בזכות השותפות הזאת, בין השאר, החברה מצליחה לגדול גם בזמנים כאלו".

ברנשטיין: "כחלק מתהליך ההתייעלות, בחצי השנה האחרונה יצרנו גם איזושהי הפרדה בתוך המשרד. אני אחראי יותר על התחום הדוקומנטרי, חלק מהאקטואליה, קשרים עם חו"ל ורכישת פורמטים, ועמי אחראי יותר על הדרמה, הסטירה, ועל כל עניין הניהול והשיווק".

- איך מסתדרת שותפות עם רון לאודר, מבעליה של ג'יי.סי.אס, עם הקישור האמנותי והאישי שלכם לשמאל?

אמיר: "השותפות היא קודם כול עם אולפני הבירה, כך שזה נושא שאפילו לא עלה אף פעם. לרון לאודר יש הרבה עסקים, וג'יי.סי.אס הוא רק אחד מהם. ברור שלעולם לא נעשה שום דבר שנוגד את המצפון או את האמונה שלנו".

- וברמה המסחרית, שותפות עם גוף כל כך חזק ומרכזי לא עלולה לפגוע בזהות המסוימת שלכם?

אמיר: "אמנם אני ואריק יושבים פה עכשיו ומתראיינים, אבל חשוב להדגיש שהחברה בנויה מעוד אנשים. יש מעגלים קרובים יותר או פחות של בערך 15 איש שמייצגים אידאולוגיה או איכות משותפת. איתן צור, למשל, מעורב בחלק עצום מהפרויקטים, גם כאלה שהוא לא חתום עליהם".

ברנשטיין: "נורא קשה להיות חברת תוכן, ועוד יותר קשה להיות חברת תוכן ששומרת על האינטגריטי שלה. אחד הפידבקים שהאנשים שנמצאים פה נותנים הוא לשמור על הזהות ועל האינטגריטי שלנו, במקביל לצמיחה. כלומר סוג הדברים שאנחנו עושים וסוג הדברים שאנחנו לא עושים. בסופו של דבר, כדי לעשות משהו באמת טוב אתה צריך נורא להאמין ולאהוב את זה".

אמיר: "יש כאן סוג של דמוקרטיה נסתרת. אין דבר שלא עובר - לא בתהליך פורמלי, אלא טבעי - דרך אנשים אחרים. יהיה קשה לעשות פרויקט שזר לחברה כי אנשים ירגישו מאוימים. יש מערכת בקרה נסתרת".

- איך הייתם מגדירים את המיצוב שלכם בשוק?

אמיר: "אני חושב שאנחנו מגיעים לחלק מהקהל שלא צופה בטלוויזיה באדיקות. במודע או שלא במודע מיתגנו את עצמנו במטר עם הקו של הטעם שלנו, ויצרנו זהות מסוימת. אולי מדובר בעשרה אחוזים של רייטינג קשיח. זה קהל שמוכן לעשות אפויינטמנט טלוויז'ן, כלומר לפתוח את הטלוויזיה במיוחד כדי לראות משהו מסוים. אם אנחנו מצליחים להגיע לקהל הזה, עשינו הרבה.

אני חושב שזה קהל שמוכן גם לקחת סיכונים והוא יותר פתוח. לא יצרנו את זה בכוונה, זה קרה כי אלו האנשים שעובדים פה. מובן שכדי להיות מנוע כלכלי יותר משמעותי אתה חייב לפנות לקהל יותר רחב, והיום אנחנו מנסים להתאים את עצמנו לערוץ מסחרי גדול. זה דבר שהיינו רוצים לנסות לעשות, אני לא יודע עד כמה נעשה את זה טוב ועד כמה זה עשוי לפגוע במיצוב שלנו".

(קאט) אחד הפרויקטים המרכזיים שהוצגו לג'יי.סי.אס במהלך המשא ומתן היה "בנות בראון", שעולה עכשיו לאוויר בקול תרועה. מדובר בסדרה של שמונה פרקים, שכתבה עירית לינור וביימו עירית לינור ורני כרמלי, ומתארת עשור מאמצע שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים. מעין אפוס ישראלי שאמור לתפוס את ההתרחשויות העיקריות של התקופה. לטעמי הוא מנסה לתפוס קצת יותר מדי, אבל בכל אופן אי אפשר להתכחש ליוקרתיות הרבה של ההפקה ולקאסטינג המפואר הכולל בין היתר את אסי דיין, ליאור אשכנזי, ירדן בר-כוכבא ועוד. הסדרה מלווה יציאה לאור של ספר באותו שם, רק שבאופן תקדימי, ככל הנראה, ולמרות טענתו של רם אורן כי הסדרה מאוד מושפעת מהספר, הספר מבוסס על הסדרה, ולא להפך.

אמיר: "עירית פנתה אלינו לפני שלוש שנים וחצי עם הרעיון, וזה מאוד נראה לנו. היה לנו גם שותף טוב, וזה קשת. צריך לזכור שאלו היו זמנים אחרים, הושקעו אז הרבה כספים בהפקות מקור. אז כמובן זה לא הספיק לנו, היום אנחנו משתוקקים..."

ברנשטיין: "לפחות".

אמיר: "...שזה נורא. היכולת של הגופים המשדרים למצב אותנו במקום שפעם התלוננו עליו והיום אנחנו אומרים תודה, זה הצלחה גדולה שלהם וכישלון גדול שלנו. למרות שזה קשור גם למצב כלכלי. בכל אופן, מדובר בסדרה מאוד יקרה ומושקעת. עירית כתבה את התסריט פה במשרד במשך שנה".

ברנשטיין: "היא לא מהכותבים שצריכים לחכות לשתיים בלילה וחצי בקבוק ויסקי כדי שתצא להם המוזה. היא באה למשרד, עושה כמה טלפונים, משחקת קצת סוליטייר וניגשת לעבודה".

אמיר: "מאוד חרוצה ופעילה. אני חושב שהיא אחת הכותבות הטלוויזיוניות המשובחות שיש".

ברנשטיין: "סוג הכתיבה בסדרה מיוחד, הוא שונה ממה שמצפים מעירית לינור. הסדרה מתעסקת פחות ברווקות תל אביביות, והכתיבה הרבה פחות צינית מהדברים הקודמים של עירית".

אמיר: "בעיקר במובן הגאוגרפי. הסדרה מתרחשת במושב, ועד לפני שלוש שנים כל הסדרות נעשו בתל אביב. היא גם יותר מבוגרת היום, ורואים את זה".

ברנשטיין: "רואים את זה גם בהתעסקות ההיסטורית והחברתית שלה בסדרה. איך שאני רואה את זה, יש פה קפיצה מבחינתה".

אמיר: "היא גם הבינה שצריך להכניס עוד במאי, שזה קשה לה לפעמים להכניס עוד גורמים לשלב היצירתי, לא להפקתי, שם היא מאוד נוחה. השיתוף של רני כרמלי בשלב היצירתי היה מעניין. הוא היה מעורב מאוד בהרבה שלבים של ההפקה, לא רק בבימוי.

"תהליך הקאסטינג היה חשוב מאוד לכיוון של הסדרה. בהתחלה חשבנו על כל מיני כוכבות זוהרות כמו איילת זורר, והבחירה בירדן בר-כוכבא לתפקיד הראשי, שלא נבחרה על פי המראה שלה, הבחירה הזאת התוותה כיוון לסדרה שלא הלכה בתלם של ערוץ 2 והזוהר. זה השפיע על כל הרבדים של הסדרה".

- אם שמים את "בנות בראון" ברצף של "החמישיה" ו"הבורגנים" מדובר במשהו הרבה יותר רך ופייסני, לא במובן הטוב של המילה דווקא.

אמיר: "המסרים באמת פחות חתרניים מ'הבורגנים', אבל אני חושב שזה מיינסטרים מאוד איכותי".

ברנשטיין: "אני לא זוכר הפקה ברמה כזאת הרבה זמן. יש מעט פיצ'רים שמופקים היום בארץ ברמה כזו. ההתייחסות הייתה קולנועית ממש".

אמיר: "העצוב הוא שגם 140 אלף דולר לפרק זה בקושי מספיק, ועדיין צריך לעשות את כל הקיצורים והתחמונים ובסוף לצאת עם רווח מינימלי".

(קאט)

- לא מזמן רכשתם זכויות לסדרה בריטית ששמה "הקומרס", ואתם מתכננים לעשות לה אדפטציה לטלוויזיה הישראלית. בהקשר הזה רציתי להתייחס לאחד הכישלונות שלכם בעבר, לפחות ברמה המדרוגית, "פאזל", שאמנם לא היה פורמט מיובא, אבל התייחס באופן ברור ל"סיינפלד". אתם לא חושבים שיש בעייתיות מסוימת בייבוא תכנים מחו"ל?

ברנשטיין: "'פאזל' ספג אש נוראית, כשהוא עוד היה תינוק שעטו עליו גדודים של טנקים..."

אמיר: "הוא כל כך העליב את האנשים שחשבו, מי העז לעשות משהו שדומה ל'סיינפלד'... כמובן, כשהוא כבר גסס כל המבקרים חזרו בהם, אבל זה היה מאוחר מדי".

ברנשטיין: "הייתה פה צדקנות מדהימה, כי כל אותם גאונים שקטלו את 'פאזל' התלהבו מ'סיינפלד' רק אחרי 700 פרקים. מי בכלל שם על 'סיינפלד' כשזה התחיל?"

אמיר: "אבל יש משהו בעייתי בייבוא תכנים. טלוויזיה היא דבר נורא לוקאלי בסופו של דבר, אפילו ברמה של השראה, ובלי להכניס משהו מאוד-מאוד שלנו לתוכו, זה לא עובד. חשוב לא רק לתרגם פורמט, אלא לנסות לתפוס משהו מאוד ייחודי לנו שייתן לו עוגן לוקאלי. אבל עדיין אני חושב של'פאזל' נעשה עוול נוראי. חמשת הפרקים הראשונים הביאו 20 אחוז רייטינג, שהיום היו שולחים לנו מתנות הביתה בשביל כזה הישג. זה היה בתחילת ההידרדרות של הרייטינג בערוץ 2, ואני חושב שקשת נכנסו קצת ל..."

ברנשטיין: "...פניקה".

אמיר: "בדיוק. היו צריכים לתת לזה עוד זמן. רצחו אותו לפני שנולד. אבל כן, קודם כול טלוויזיה זה אתה, השפה שלך והמנהגים שלך, לפני כל התוכניות הזרות".

ברנשטיין: "כשאתה לוקח תוכנית אירופית ומעביר אותה בין לונדון, פריז, מונטראול וברלין, זה עדיין אירופה. עדיין אנשים קמים בבוקר, נכנסים לאוטו החדש שלהם, אוכלים טוב, שותים טוב, אין פיגועים, אין מילואים, לא חם, לא צועקים עליך ברחוב. זה לא אותו עולם, המרחק בין זה ובין הבומבה הזאת שאנחנו יושבים בה פה עצום..."

אמיר: "והתזזית הזאת מובילה את הקהל פה לחוסר סבלנות מוחלט. הוא רוצה שכל יום שהוא חי ימציאו לו את הגלגל מחדש. מעט מאוד תוכניות רצות לאורך הזמן. באירופה יש יציבות שמשליכה גם על היצירה".

ברנשטיין: "'חברים' רצה עשר שנים, 'צ'ירס' בזמנו רצה 12 שנה, 'איסט אנדרס' רצה כבר עשרות שנים חמישה ימים בשבוע! איפה יש לך כזה דבר פה?"

אמיר: "בצד הטוב של זה, זה גורם לאנשים בתעשייה להיות הרבה יותר ערניים ויצירתיים. גם היוצרים וגם הגופים המשדרים. זה הופך כמעט לסטארט אפ. לא פלא ש'הכספת' נמכרה החוצה, וגם 'החמישיה'".

ברנשטיין: "גם יהודים רוצים להמציא את הגלגל כל הזמן".

אמיר: "אני פוגש בנסיעות אנשי טלוויזיה צרפתים או איטלקים או גרמנים, והם מצטיירים כמעט פרובינציאלים לעומת ישראל. חוץ מארצות הברית ואנגליה, שם זה באמת רמה אחרת, יש פה היצע מאוד גדול של יוצרים מאוד-מאוד איכותיים".

ברנשטיין: "הבעיה שכולם מדברים עברית, אז אין ממש מה לעשות עם כל הכישרונות האלה. מוטי קירשנבאום אמר פעם שאפשר למכור את מוצרי הטלוויזיה שלנו 'טו אול דה היברו ספיקינג קנטריז אין דה וורלד'".

(קאט) - נו, אז התברגנתם.

אמיר: "אנחנו אנשים מבוגרים. אנחנו כבר רצינו להיות בורגנים לפני ש'החמישיה' התחילה".

ברנשטיין: "אנחנו תפסנו את הבורגנות שנייה אחת לפני בית אבות, איפה אתה חי?"

(אמיר: "לא הייתי דוחף את הקטע הזה של הזקנה בתעשייה שמאמינה בנעורים".) ברנשטיין: "שנינו בני 50 והכול בסדר. אבל לתפוס איזושהי הצלחה בגיל 40 פלוס זה אחרת. יש איזה שקט נפשי שנותן לך כוח להמשיך הלאה ולעשות עוד דברים".

אמיר: "אתה לא מרגיש שאתה מלך העולם. אתה מודה על זה ויש לך כלים להתמודד עם זה".