שתי שאלות עיקריות נדונו בפסק הדין דלהלן של בית המשפט העליון - הראשונה שבהן
היא עקרונית, ועניינה האם היטל סלילה עירוני שנגבה ע"י רשויות מקומיות הינו
בגדר "מס", וככזה נדרש חוק המסמיך את העירייה לגבותו? השניה שבהן סבה סביב
סמכותה של רשות מקומית לגבות את ההיטל לאחר תום סלילתו של הכביש.
בשנת 86' החלה עיריית ירושלים לסלול את כביש גולומב שבמיתחם העיר. סלילת הכביש
נסתיימה בסוף שנות ה-80. משרד התחבורה מימן 70% מעלות הסלילה, ו-30% מומנו
ע"י העירייה. בעת סלילתו של הכביש לא נדרשו בעלי הנכסים הגובלים פיסית עימו
לשלם את היטל הסלילה.
בשנת 93', הווה אומר שנים לאחר סיום סלילתו של הכביש, רכשה החברה-המשיבה מקרקעין
הגובלים בכביש. כתנאי למתן היתרי בנייה למשיבה, דרשה ממנה העירייה לשלם "היטל
סלילה" עירוני. המשיבה שילמה תחת מחאה, והגישה תביעה כנגד העירייה להשבת התשלום.
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את התביעה, בעיקר בשל פרק הזמן הארוך שחלף
בין סלילתו של הכביש לבין רכישת המקרקעין וגביית ההיטל ע"י העירייה. על כך
ערערה העירייה לבית המשפט העליון.
פסק דינו של בית המשפט העליון נכתב בעיקרו ע"י השופט יצחק אנגלרד (בהסכמתם
המסוייגת, כפי שיפורט להלן, של חבריו להרכב). שלושת השופטים הסכימו על הנימוק
העיקרי שהוביל לדחייתו של הערעור, ולפיו למרות הסמכות הנתונה לעירייה לגבות
את ההיטל "לאחר מועד תחילת הסלילה", הרי שדיבור זה "אינו עוצר כוח לחול עד
סוף כל הימים, דהיינו לחייב בעל חדש של נכס בתשלום היטל סלילה שנים לאחר תום
פעולות הסלילה".
אלא שהשופט אנגלרד ראה לחקור בשאלה, האם היטל סלילה הינו בגדר "מס" או לא.
צריך להזכיר, עירייה מוסמכת, במסגרת חוקי עזר, לגבות "אגרות", "היטלים", או
"דמי השתתפות", אך לא "מס". לצורך גביית מיסים זקוקה העירייה להסמכה הניתנת
לה בחקיקה ראשית.
"אגרות", "היטלים", או "דמי השתתפות" (סעיף 251(1) לפקודת העיריות) אינם בגדר
"מס". הם מסווגים כתשלומי חובה המשולמים מתוך זיקה הדוקה לשירות שהרשות המקומית
מספקת לאזרח. לעומתם, "מס" משולם מכוחה של כפייה חוקית, באין נגדו שום תמורה
ישירה הניתנת מצד גובה המס (הרשות המקומית, לענייננו) למשלם המס.
לאחר בחינת מאפייניהם של המונחים דלעיל ושל היטל הסלילה, הגיע השופט אנגלרד
למסקנה הבאה - "נראה כי המאפיינים של היטל הסלילה הנדון מקיימים את היסודות
של מס, וזאת מן הטעמים הבאים: אין זיקה אמיתית בין התשלום לבין השירות; התשלום
משמש למימון הוצאות כלליות ולא כהחזר עבור הוצאות מוחשיות ומסויימות של סלילה;
התשלום אינו נגבה בצמוד לשירות הניתן בעדו, ולא מבעלי הנכסים הנהנים מהשירות
יותר מאחרים".
למרות מסקנתו האמורה, החליט השופט אנגלרד להותיר את שאלת חוקיותו של חוק העזר
העירוני בצריך עיון. הוא עשה כן בשל שני טעמים - האחד, החוק קיים עשרות שנים,
ובכל אותה תקופה לא עלתה שאלת זיהויו של היטל הסלילה כ"מס", שגבייתו מחייבת
הסמכה בחוק. רשויות מקומיות רבות חוקקו חוקי עזר דומים, והשופט אנגלרד מזהיר
ש"יש לראות בחוות דעתי מעין תמרור אזהרה כדי שהגורמים הנוגעים בדבר ייקחו לתשומת
ליבם את הבעייתיות אותה עוררתי".
הנימוק השני להעדפתו האמורה של השופט אנגלרד נעוץ בכך שהצדדים לא טענו בהרחבה
בנושא ולא נשמעה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.
לעומתו, השופטת שטרסברג-כהן (בהסכמתו של השופט טירקל) בחרה בגישה זהירה יותר,
המטילה ספק במסקנתו העיונית של השופט אנגלרד - "נראה לי, כי על פי הפסיקה של
בית משפט זה, אין לראות - באופן עקרוני - בהיטל סלילה, מס. יחד עם זאת, הייתי
משאירה את השאלה בצריך עיון מבלי לנקוט עמדה לגביה, משום שאין הדבר דרוש בנסיבות
המקרה שלפנינו".
(ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ. אל עמי ייזום, פס"ד מיום 17.11.02. השופטים
טובה שטרסברג-כהן, יעקב טירקל ויצחק אנגלרד. בשם המערערת עו"ד חיים כהן ושלמה
שידלוב, בשם המשיב עו"ד יהודה בן דור)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
