"לחדול מהתפיסה המיושנת לפיה המזהם משלם, ולהדגיש את המניעה"

ד"ר שמואל ברנר, מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב ולשעבר המשנה למנכ"ל המשרד לאיכותה הסביבה, מקווה שאסון הפרסטיג', מול חופי ספרד האטלנטיים, יגרום למדינות להבין, שיש להתייחס ביתר רצינות לסכנות הנובעות מזיהום מכלי שיט. לדבריו, מקבלי ההחלטות במדינות השונות מבינים את חומרת הסכנה רק לאחר אסון, ורק אם האירוע מתרחש מספיק קרוב למקומות מיושבים.

"לאור הנזק הגדול ניתן לקוות, שסוף סוף המדינות יבינו שאי אפשר להמשיך ולהקל ראש, וכי חייבים להביא את הנושא לסדר היום הבינלאומי", אומר ברנר. "יש לקוות שהאירוע יגרום למדינות לחייב את חברות הספנות לבדוק טוב יותר את ספינותיהם, יגרום להן לשתף פעולה אחת עם השנייה, ולא פחות חשוב - ישכנע את המדינות לחדול מהתפיסה המיושנת לפיה המזהם משלם, ולעבור לחשיבה חדשה לפיה ניתן למנוע אסונות קשים מראש. אירוע כזה צריך להפוך לדגל האדום של כל המדינות השוכנות על חופי ים".

ברנר: "באסון אקסון וולדז, סמוך לאלסקה בסוף שנות ה-80', נשפכו לים קרוב ל-40 אלף טון, ואקסון שילמה מיליארדים רבים בעבור ניקוי הים. כאן הסכנה נראית חמורה הרבה יותר, כי 77 אלף טון עלולים לפרוץ מהאוניה הטבועה".

לדברי ברנר, הבעיה הגדולה ביותר היא, שלמזוט, כמו לכל דלק כבד אחר, יש נטייה להפוך לאמולסיה בבואו במגע עם מים. בדרך זו גדל שטח הפנים של הכתם פי חמישה, בתוך ימים ספורים. הכתם הגדול אינו מאפשר לציפורים לנחות על המים, וכאשר הן נוחתות גופן מתמלא בזפת והן מתות. גורל דומה מצפה לבעלי החיים המתגוררים במים רדודים כמו רכיכות וצדפות.

עם כל הצער, מוצא ברנר נחמה קטנה ביכולת ההשתקמות הטבעית. לדבריו, בתקופת מלחמת המפרץ שחררו העיראקים למפרץ הפרסי כמויות גדולות של מזוט, שכיום אין להם זכר, לכן, לדבריו, קיימת תקווה שדבר דומה יקרה גם כאן. ברנר: "מדינות הים התיכון חתומות על אמנת ברצלונה ואני מקווה שעתה, בעקבות האסון, ובעקבות ההוכחה שיש צורך בשיתוף פעולה בין כל המדינות, היחס לאמנה יהפוך רציני יותר בכל התחומים".