התיישנות הליכי גבייה מינהליים

איאד סאמי קומרי (להלן "המבקש"), היה המחזיק של נכס הנמצא בשכונת א-טור בירושלים (להלן: "הנכס"). בחודש מארס 1999, עת פנה המבקש לעיריית ירושלים על-מנת להסדיר את רישומו כמחזיק בנוגע לדירה ששכר, נודע לו, כי רובץ על שמו חוב ארנונה בסכום של 47 אלף שקל עבור הנכס. זאת, על יסוד החזקתו כביכול בנכס מיום 15.07.88 ועד ליום 28.02.97. המבקש מסר לעירייה תצהיר המפרט את מועדי החזקתו בנכס (מיום 15.7.88 ועד 15.3.89), וסבר כי בכך באה התקלה על תיקונה. אולם, בתאריך 23.11.00 התברר לו, כי הוטל על חשבונו עיקול מינהלי על-פי סעיף 319 לפקודת העיריות (נוסח חדש).

בעקבות כך הגיש המבקש לבימ"ש השלום בירושלים המרצת פתיחה למתן פס"ד הצהרתי, לפיו הוא החזיק בנכס רק 8 חודשים (מיום 15.7.88), וכי אין הוא חייב בתשלומי ארנונה.

במקביל הגישה נגדו עיריית ירושלים תביעה לתשלום חוב הארנונה בגין הנכס, לתקופה שמיום 15.7.88 ועד 28.2.97. הדיון בפני התובענות אוחד, ונדון בפני השופטת אפעל-גבאי.

טענות המבקש היו בעיקרן: חוב הארנונה בתקופת החזקתו בפועל בנכס (מיום 15.07.88 ועד 15.03.89) התיישן. עוד נטען, כי התביעה בכל הנוגע לחובות הארנונה בגין השנים שקדמו לשנת 1994 התיישנה, משחלפו 7 שנים ומעלה ממועד התגבשותם ועד להגשת התביעה. אשר לחובות הארנונה בגין השנים 1994 עד 1997, היה ידוע למשיבה, כי המבקש לא החזיק בנכס באותן שנים. בנסיבות אלה, נקיטת ההליכים המינהליים נגד המבקש והגשת התביעה האזרחית, נגועים בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב.

השופטת אפעל-גבאי דנה בטענות המבקש אחת לאחת.

חיוב המחזיק בארנונה החובה לשלם ארנונה כללית מוטלת על המחזיק בנכס. "מחזיק" מוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...". בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק, כי "המחזיק" לצורך החיוב בתשלום ארנונה הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס", ואין ללמוד מהמונח "למעשה" המופיע בהגדרת "המחזיק" כי נדרשת החזקה פיסית דווקא.

בענייננו, אישר המבקש כי החזיק בנכס בפועל בתקופה שמיום 15.07.88 עד 15.03.89. עוד הוסכם, כי המבקש הודיע למשיבה על הפסקת ההחזקה רק בחודש מארס 1999.

מן האמור בסעיף 325 לפקודת העיריות עולה, כי על-מנת שיופטר המחזיק מחובתו לשלם לעירייה ארנונה, אין די בעובדה שחדל מלהחזיק בנכס. עליו למסור על כך הודעה בכתב לעירייה, וכל עוד לא מסר הודעה כאמור, רשאית העירייה להמשיך ולראות בו "מחזיק" החייב כלפיה בתשלום ארנונה, גם אם בפועל הפסיק להחזיק בנכס. דרישת המסירה של הודעה בכתב לעירייה על חדילת ההחזקה היא דרישה מהותית ואין המדובר בהוראה טכנית גרידא.

בנסיבות אלה, וכל עוד לא נמסרה הודעה בכתב על-ידי המבקש בדבר חדילת החזקתו, לא התקיים התנאי הפוטר את המבקש מחבותו בתשלום ארנונה. לכן, קובעת השופטת אפעל-גבאי, כי המבקש חייב בתשלום ארנונה בגין כל התקופה שמיום 15.07.88 ועד 15.03.89.

טענת ההתיישנות - המבקש טוען, כי התביעה ביחס לחוב הארנונה עד לתאריך 17.01.94 התיישנה, וזאת בשים לב לכך שתביעת העירייה הוגשה בתאריך 17.01.01.

העירייה טענה, כי יש לדחות על הסף את טענת ההתיישנות, שעליה נסמכת המרצת הפתיחה, שכן על פי ההלכה הפסוקה משמשת טענת ההתיישנות טענה בפי הנתבע בלבד, ואין היא יכולה להוות עילה לתובענה בפי תובע.

מנגד הסתמך המבקש על פסק דינו של השופט ביין, בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ, שם נקבע, כי ניתן להעלות טענת התיישנות גם כאשר פורמלית היא מועלית ע"י תובע למתן פס"ד הצהרתי, שמטרתו להגן על זכויות נטענות של התובע מפני פעולות גביה ואכיפה שנוקטת העירייה.

בעניין זה השופטת אפעל-גבאי אינה מוצאת טעם להכריע לגופו של עניין, שהרי טענת ההתיישנות הועלתה על-ידי המבקש כנתבע במסגרת תביעת העירייה נגדו לתשלום הארנונה. למעלה מן הצורך, מאמצת השופטת אפעל-גבאי את פסק דינו של השופט ביין בעניין בתי הזיקוק.

לאחר כל אלה, טענה העירייה, כי בשורה של פסקי דין נקבע, כי בעת שהעירייה עושה שימוש במסלול הגבייה המינהלי, אין היא נתונה בסיכון של העלאת טענת התיישנות.

אולם בענייננו, קובעת השופטת אפעל-גבאי, לא הסתפקה המשיבה בנקיטת צעדי גבייה מינהליים והגישה תביעה אזרחית לתשלום החוב. בעשותה כן, נהגה המשיבה על פי הוראות סעיף 317 לפקודת העיריות, המסמיך את העירייה לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי, במקום לנקוט הליכי גבייה מינהליים או במקום להמשיך בהם. כאשר בוחרת העירייה בהליכים המשפטיים, היא עושה כן במקום הליכי הגבייה המינהליים. בעשותה כן, מכפיפה העיריה עצמה ל"כללי המשחק" הנוהגים בהליכים משפטיים, ובהם האפשרות כי תועלה על-ידי הנתבע טענת התיישנות.

לאור זאת, קובעת השופטת אפעל-גבאי, התביעה לתשלום ארנונה לתקופה שעד 17.1.94 (7 שנים קודם להגשת תביעה העירייה) - התיישנה.

למען הסר ספק, קובעת השופטת אפעל-גבאי, לא יהא זה ראוי לאפשר לעירייה לשוב להליך מינהלי אשר נזנח על ידה, מקום שהתביעה שהגישה נדחית מחמת התיישנות. בכל מקרה, תהיה זו התנהגות שאיננה מתיישבת עם סטנדרט ההגינות המוטל על העירייה.

יובהר, כי בפס"ד בתי זיקוק קבע השופט ביין, כי גם הליכי גבייה מינהליים חשופים לטענת ההתיישנות, אם כי ישנם פס"ד סותרים בעניין זה.

טענת השיהוי ומניעות - העלאתה של טענת מניעות נגד רשות מקומית המבקשת לאכוף על הפרט חוב ארנונה שהוא חייב בו, היא בעייתית. ספק רב אם טענת השיהוי כוחה יפה נגד תביעות מכח הדין, כפי שהוא בענייננו, ובכל מקרה המדובר בטענה הנשקלת במסורה ומתקבלת בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן.

מהן, איפוא, הנסיבות המצדיקות קבלת טענת שיהוי למרות שלא תמה תקופת ההתיישנות? אחד האלמנטים שעל הטוען לשיהוי להוכיח הוא, כי יש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות.

כאשר המדובר בגביית חוב-הארנונה, המשול לחוב מס, אותו גובה העירייה עבור הציבור כולו במסגרת מילוי תפקידיה על-פי דין, קשה לתאר מצב בו ניתן יהיה לומר, כי העיריה ויתרה על זכותה לתבוע את חוב הארנונה לפני שהתיישן, וספק רב אם העירייה רשאית לעשות כן. מכל מקום, בעובדות הדלות שנפרשו בענייננו, לא ניתן לומר, כי אי המצאת דרישות תשלום לחייב בארנונה מגעת כדי ויתור על הזכות לגבות את חוב הארנונה באמצעות הגשת תביעה אזרחית לתשלום החוב.

התוצאה הסופית: דין התביעות ההדדיות של הצדדים להתקבל בחלקן: חוב הארנונה שנוצר עד לתאריך 17.1.94 - התיישן. בכל הנוגע לחוב הארנונה שנוצר מתאריך 17.1.94 ועד לתאריך 28.2.97, דינה של התביעה לתשלומו להתקבל.

ה.פ 512/01, ת.א 2670/01, בימ"ש השלום בירושלים, השופטת א. אפעל-גבאי.

בשם המבקש: עו"ד חורי נעים.

בשם העירייה: עו"ד וגנר משה.