החמיץ את הסרט: תשתיות - אברהם שוחט

שני פרויקטי-ענק של תשתית יצאו השנה לדרך. בייגה שוחט, בקדנציות שונות, היה השר שהוציא אותם לדרך. נסיבות פוליטיות גרמו לכך שהוא לא השר שזכה לגזור את הסרטים; וגם: דוד חיון על דודי ויסמן ומאבקו בחברות הדלק

התחזית לחורף הנוכחי לא היתה אופטימית, ומשמעות הדבר היא עוד החמרה במצב האקוויפרים ובמפלס הכינרת. ולמרות זאת, אין תחושה של בהילות או חרדה לגבי מצב משק המים. עובדה: משרד ראש הממשלה הצליח לעכב את הרפורמה במים לחקלאות על-ידי הקמת ועדה לבדיקת עלויות, ואפשר להמר 6 ל-1 שמסקנותיה יחבלו ברפורמה. מספרים לנו על ייבוא מים מטורקיה, משהו מזערי של 50 מיליון מ"ק לשנה, ואפשר להמר באותו יחס על סיכויי היישום של התוכנית לפני סוף העשור, אם בכלל.

אם כך, על מה נשענת האווירה הרגועה?

על אותה תחושה, ששנת 2002 היא שנת מפנה במשק המים, כי השנה התחילו להקים את מתקן ההתפלה הראשון הגדול באשקלון: 100 מיליון מ"ק, בפרויקט BOT, של הנדסת התפלה יחד עם ויונדי וקבוצת דנקנר-אלרן. בנוסף, יצאו השנה עוד מכרזי התפלה, וקבוצת גאון-אגרו זכתה במכרז להקמת מתקן התפלה של 45 מיליון מ"ק באשדוד. במתקני התפלה קטנים יותר בפלמחים ובחיפה יש זוכים, והיה ביקוש ער למכרז בקיסריה ל-100 מיליון מ"ק.

אומנם ברור לכולם שמכל המכרזים האלה לא נראה אפילו טיפה אחת של מים מותפלים גם בשנתיים הקרובות, ושהאווירה הרגועה נובעת בעיקר מזחיחות-דעת. ובכל זאת, 2002 תירשם כשנת התנופה הגדולה בהתפלת מיים.

על החוזה הראשון חתם שר התשתיות הקודם אביגדור ליברמן, ובכך התקבע במידה מסוימת כמי שמייצג את תחילת עידן ההתפלה. בנושאי תשתית יש תמיד שר עם מספריים ביד וחיוך רחב למצלמה. אבל חשוב יותר מהשר הגוזר הוא השר שהניע את התהליך לקראת המספריים והחיוך. לאיש הזה קוראים אברהם (בייגה) שוחט, והוא עשה זאת כשר אוצר בממשלת אהוד ברק.

גם כאשר היה ברור לכל ילד שאין ברירה אלא לעשות משהו במשק המים, גם כאשר כולם הבינו שנהיה חייבים גם להתפיל מי-ים, ההתפלה נותרה תמיד חלום רחוק, מעין נספח להזיית ייצור חשמל באמצעות תעלת ימים. אי-אפשר בכלל למנות את מתנגדי ההתפלה ומטרפדיה. החקלאים חששו מהעלאת מחיר המים; האוצר ברח מהרעיון מחשש להשקעות כבדות, וטען שצריך קודם-כול למצות את מי-הקולחין ומים מליחים; מקום של כבוד שמור לשמעון פרס, שבמאי 1992, בממשלת שמיר, טרפד החלטה מפורשת להקמת מתקן התפלה גדול ראשון. אולי החורף הזכור לטוב של 1992-1991, שכמוהו לא היה מאז, תרם לשאננות.

ומעבר לכל, עמדה שאלת המחיר: כמה נשלם ליצרן פרטי בעבור מ"ק מי-ים מותפלים? הנתון שהסתובב אז בשוק היה 80 סנט, או אפילו 90 סנט, למ"ק מים מותפלים. בהחלט לא זול.

שוחט החליט לקחת את הסיכון וללכת נגד צמרת האוצר, נגד משרד החקלאות שהעלה אז את המכסה לחקלאים, ונגד נציב המים מאיר בן-מאיר, שמבחינתו אפשר היה להמשיך לשאוב עד שנראה את איי פלאו מהצד השני של הקידוח. כאשר שוחט התחיל את המהלך ניסו להניא אותו ממנו בעוד טיעון: אם תהיה התפלה, ישראל תידרש לוותר לפלסטינים על כמויות יותר גדולות של מים באקוויפר ההר.

שוחט, מפא"יניק במובן החיובי של המילה, לא נרתע. הוא מחזיק בכמה זכויות מהעבר בתחום התשתיות. למשל, הקפיצה בתקציבי תשתיות הדרכים בממשלת יצחק רבין, מ-800 מיליון ל-2.5 מיליארד ש"ח; למשל, קפיצתמדרגה בתחום הביוב, מהשקעות של 15 מיליון שקל ב-1991 ל-700 מיליון שקל בתקופתו, באמצעות ההחלטה לסבסד את הריבית ולתת מענקים.

שוחט כינס את צמרת האוצר באוגוסט 2000, והורה להוציא מכרז התפלה ראשון ל-50 מיליון מ"ק לשנה עם אופציה להכפלה (שמומשה). "כל הצעדים שמדברים עליהם, מי-קולחין והתפלת מים מליחים", אמר לו דוד מילגרום, ראש אגף תקציבים, "ישכבו במגירות, ומה שיקרה זה שבכל שבוע יבואו אליך עם עוד מודול ועוד מודול להתפלה". שוחט היה נחרץ: "תוציאו את המכרז הראשון".

עד כמה הוא צדק יעיד גם המחיר המדהים שהושג במכרז הראשון למ"ק מי-ים מותפלים: באוצר קיוו למחיר של 70 סנט, בסתר לבם התפללו למחיר של 65 סנט, ובמכרז ניצחה הצעה של 52 סנט למ"ק. משהתקבע המחיר הזה, על אף שהוא נשען על תנאי מימון נוחים יחסית ששררו באותה תקופה, הוא נותר הסמן הימני בכל מכרז. משק המים יצא לעידן ההתפלה.

מאז, ממשלת ישראל, על שרי התשתית המתחלפים תדירות שלה וראש ממשלתה ה"בולדוזר", בעיקר מדברת על תשתיות. אפילו פרויקט התשתית הגדול והחיוני של השנה האחרונה - גדר ההפרדה - נופל יום-יום קורבן למאבקים פוליטיים פנימיים.

ועוד משהו. פרויקט תשתית ענק נוסף הגיע השנה לשלב ה"גזירה והחיוך". ביולי נחנך הקטע הראשון של כביש חוצה ישראל. שוחט, שוב שוחט, הפעם כשר אוצר בממשלת רבין ב-1993, היה מי שהקים את "חברת כביש חוצה ישראל" ודחף את החקיקה הנחוצה. אגב כך, הוא גם הוציא לדרך את פרויקט ה-BOT הראשון בארץ.

צרו איתנו קשר *5988