הסמכות לדון באגרות מים לרשויות: לביהמ"ש ולא לשר הפנים

ביום 17.12.02 נתן בימ"ש העליון, מפי השופטים דליה דורנר, דורית בייניש, ואליעזר ריבלין, פס"ד בערעורה של חברת דוניץ נגד עיריית רעננה, שעניינו הגדרת סמכויות השיפוט בענייני מים וביוב. בהחלטתו קבע ביהמ"ש, בעקבות הסכמת הצדדים, כי השגות של חברות הנוגעות להיטלים ואגרות בשל אספקת מים יוכרעו על ידי בית המשפט, ולא על ידי שר הפנים, כפי שהיה נהוג קודם לכן. בכך קיבל בימ"ש חלקית את ערעורם של חברת האחים דוניץ בע"מ. בענין היטל הביוב, אותו תבעו דוניץ להסדיר גם כן. ביהמ"ש הביע את דעתו, שלא נרשמה בגוף פסה"ד, כי הסמכות לדון בעניני ביוב מצויה בסמכותם המקבילה הן של בתי המשפט והן של ועדות הערר.

ערעורה של חב' דוניץ הוגש כנגד החלטתו של בימ"ש המחוזי בת"א ע"י השופטת הילה גרסטל, במסגרתו החליט בימ"ש לדחות על הסף את תביעתה של חב' דוניץ. בפסק דינה קבעה גרסטל, כי הסמכות לדון בתביעה הינה של שר הפנים בנושא מים ושל ועדת ערר לענייני ביוב בנושא הביוב. קביעתו של בימ"ש המחוזי לדחות על הסף את תביעת החברה התבססה על פס"ד של בימ"ש העליון משנת 2000, פס"ד ייזום בבר"ע 2425/99, במסגרתו קבע ביהמ"ש, כי יש להפנות תביעות משפטיות בענייני מים וביוב לגופי הערר, היינו לשר הפנים ולוועדת הערר לעניני ביוב.

כאן המקום לציין, כי כנגד פסק דינו של בימ"ש העליון בבר"ע 2425/99 הוגשה בשעתו בקשה לקיים דיון נוסף בפני הרכב מורחב של 7-5 שופטים. אלא, שהבקשה נדחתה לאחר שהשופט אליהו מצא הגיע למסקנה, כי פסה"ד שניתן ע"י שלושת שופטי העליון לא היה בבחינת הלכה, אלא פרי הסכמה של הצדדים, ולפיכך אין לה משמעות תקדימית ואין להתיר בעטיה דיון מורחב. פסיקתו של השופט מצא תאמה את עמדת שר הפנים, שהגיע אף הוא למסקנה, כי אינו מוסמך לדון בעניני אגרות המים, מהנמקה דומה לזו של ביה"מ. זאת, משום שהוא אמון הן על העברת התקציבים לרשויות המקומיות והן על סכסוכים הנוגעים לאגרות בענייני מים המוגשות כנגד הרשויות המקומיות.

מאז ניתן פסה"ד בענין ייזום ומשך שנתיים ימים, ועל אף ההבהרה שניתנה ע"י השופט מצא בהחלטתו לדחות את הבקשה לדיון נוסף, נמחקו תביעות רבות שהוגשו לבתי המשפט השונים בענייני מים ולא נמצאה להם אכסניה לבירור המחלוקות הכספיות שבין קבלנים, יזמים ובעלי נכסים והרשות המקומית.

באי כוחה של חברת דוניץ, עו"ד מלכה אנגלסמן ועו"ד אילן רובינשטיין, טענו בעתירתם, כי מצב בלתי סביר זה נוצל ע"י הרשויות המקומיות, אשר בקשו למחוק תביעות רבות שהוגשו כנגדן ע"י קבלנים, יזמים ובעלי נכסים. זאת, טענו באי כוח התובעת, בידען כי מחיקתן של התביעות ע"י בימ"ש משמען ביטולן למעשה של אותן תביעות, הן בשל העדר פורום משפטי לבררן והן מטעם נוסף: על פי טעם זה בפקודת העיריות, עליה ביסס בימ"ש את פסיקתו, ניתן לערער כנגד החיוב בענייני מים תוך 21 ימים מהמועד שנולדה "עילת החיוב", ומשמעה המעשי של הוראה זו הינה ביטולם של מרבית התביעות שהוגשו בשל התישנותן.

בפסיקתו של ביה"מ העליון מיום 17.12.02, הוא הורה כאמור, כי בירורן של המחלוקות בעניני אגרות והיטלי מים תתנהל בבימ"ש הרגיל. כעת, לאחר שניתן פס"ד על ידי בימ"ש העליון, צפויות הכרעות בבירורן של תביעות רבות כנגד רשויות מקומיות שונות בגין גביית יתר של אגרות מים, אגרת צנרת מים ואגרת חיבור מים וכיוצ"ב, תביעות אשר היו מעוכבות מאז שניתן פס"ד של ביה"מ בענין ייזום. בכך הוסרה המכשלה לברורן בבית המשפט מחד ולהסרת מגבלת הזמן הקבועה בס' 28 לפקודת העיריות (אספקת- מים) 1936 מאידך.

ע"א 9206/00, אחים דוניץ נ. עיריית רעננה. ב"כ המערערת: עו"ד מלכה אנגלסמן, עו"ד יובל גולדברגר, עו"ד אילן רובינשטיין. ב"כ ב"כ המשיבה: עו"ד אילנה בראף ודפנה תמיר.