דיור בשכ"ד מוגן: הנטשת וגם ירשת?

ביהמ"ש חייב דייר לפנות דירה בשכירות מוגנת, שכן התגורר מרבית הזמן בדירה אחרת. חשבונות החשמל והטלפון הנמוכים שימשו כהוכחה לכך שהדירה המוגנת לא שימשה כ"מרכז עולמו" של הדייר

התובעים - לובינסקי גניה ואח' (להלן: "לובינסקי") - השכירו לנתבע - וידיסלבסקי לוי יצחק (להלן: "וידיסלבסקי") - דירת מגורים ברח' נחלת בנימין בת"א (להלן: "הדירה בתל-אביב") בשכירות מוגנת בשנת 1965. לובינסקי הגישו כנגד וידיסלבסקי תביעה לפינוי הדירה בעילת נטישה.

לטענת לובינסקי, וידיסלבסקי מחזיק בדירה נוספת בירושלים (גם היא בדיירות מוגנת), ושם התגורר במשך לפחות 5 שנים קודם להגשת התביעה. לטענתם, חדלה הדירה בתל אביב מלהיות מגוריו של וידיסלבסקי, ולכל היותר הוא משתמש בה לנוחיותו ולביקורים ארעיים.

לטענת וידיסלבסקי, הוא מעולם לא נטש את דירתו בתל אביב. ברשותו חנות בירושלים, והוא משתמש בדירה הנוספת בירושלים מאחר שהנסיעות היומיומיות לביתו בתל אביב מחנותו בירושלים הקשו עליו, בין השאר בשל היותו בא בימים. לטענת וידיסלבסקי, הדירה בירושלים משמשת לו אך ורק למטרות מנוחה בימים בהם הוא עובד בירושלים, אולם "מרכז חייו" הינו ביתו בתל אביב.

השופטת ציפורה ברון מזכירה את ההלכות הקשורות לעילת הנטישה. עילה זו איננה אחת מעילות הפינוי המוזכרות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר (נ"מ), התשל"ב 1972. אם כי על פי פסיקת בתי המשפט, מחייבים בתי המשפט את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את המושכר. הטעם לכך הוא, כי מטרתו של חוק הגנת הדייר היא להבטיח לדיירים קורת גג בזמנים שהמחוקק רואה אותם כזמני חירום. אולם, אם מושכרו של הדייר הפסיק לשמש לו מקום מגורים או עסק, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו למרות נטישתו. אם נטש דייר את המושכר, אבדה לו הגנת החוק ובעל הבית רשאי לתבוע את החזרת החזקה.

עילת הנטישה נקבעת על פי נסיבות העניין ביום הגשת התביעה (לכן אם שב הדייר למושכר והמשיך להתגורר בו, לאחר הגשת תביעת הפינוי, אין הדבר עוזר לו). נטל השכנוע בטענת נטישה ניצב כולו על כתפי התובע, ועליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נטש הנתבע את המושכר. על פי ההלכות, על בעל הבית להוכיח שקיימות עובדות, לפיהן אין הדייר מתכוון לשוב למושכר, או שאין סיכוי ממשי לכך.

אחת הראיות החשובות ביותר לכך שאין הדייר מתכוון לחזור למושכר היא אורך הזמן שבו נעדר מהמושכר, וזאת, כמובן, לא לשם אירוע זמני. לפיכך, על בעל הבית להמתין זמן סביר לפני שהוא מגיש את תביעתו.

לאחר שהתובע מביא ראיות להיעדרותו של הדייר מהמושכר, עובר אל הדייר הנטל המישני להביא ראיות לסתור, ועליו להוכיח כי ההיעדרות אינה אלא זמנית וכי קיימים סיכויים חיצוניים לכך שהוא עומד לשוב למושכר.

עוד קובעת השופטת ברון, כי באופן עקרוני אין מניעה לכך, שהגנת החוק תשתרע על שתי דירות המוחזקות על ידי דייר אחד, ובלבד שנתמלא בכל אחת מהן התנאי

השופטת בוחנת את הראיות שהובאו בפניה וקובעת, כי אכן וידיסלבסקי נטש את הדירה בת"א. לצורך קביעתה זו שימשה אותה בין השאר העובדה, כי חשבונות צריכת חשמל וטלפון לגבי הדירה בתל אביב היו נמוכים ביותר באופן עיקבי. קשה להסיק מכך, קובע בית המשפט, כי נעשה בדירה בתל אביב שימוש מלא כדירת מגורים המשמשת כ"מרכז עולמו" של וידיסלבסקי. בית המשפט קובע, כי אין הוא מוצא שוידיסלבסקי עמד במבחן של החזקה פיסית רצופה, ממנה קמה ועולה ההגנה על פי החוק. החזקה בנכס היא למראית עין בלבד.

כעת עוברת השופטת ברון לבחון את השאלה, האם יש להעניק לוידיסלבסקי סעד מן הצדק.

בסעיף 132 (א) לחוק הגנת הדייר נקבע, כי אם בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לנהוג עם הדייר על פי שורת הדין, רשאי בית המשפט ללכת עימו לפנים משורת הדין ולא לפנותו. משמע, גם אם מהבחינה הפורמלית הוכחה אחת מעילות הפינוי, הרי בשל שיקולי צדק לא יפונה הדייר, ובית המשפט רשאי לקבוע תנאים לעניין זה (כגון: פיצוי כספי לבעה"מ וכיוצ"ב).

בית המשפט, בשוקלו את מתן הסעד, חייב להיזהר מפני נטייה מופרזת לקולא לצד הדייר, שמא יהפוך מתן הסעד לעניין שבשיגרה. עם זאת מחובתו של בית המשפט לשקול את העניין במאזני צדק כלפי שני הצדדים, ולהעמיד זה מול זה את התנהגותו של כל אחד מהם ואת האינטרסים שלהם. על בית המשפט לאזן את התנהגות שני הצדדים, ולמנוע מצב דברים שבו הסנקציה של פינוי חמורה מדי בהשוואה להפרה.

לאחר ששוקלת השופטת שיקולים אלה קובעת היא, כי אין זה המקום להפעלת סעד מן הצדק.

מצד אחד, ברשותו של וידיסלבסקי דירה נוספת בירושלים, ולפיכך פינויו מהדירה בת"א לא יהווה סנקציה בלתי צודקת. מנגד, ניצבים התובעים אשר ברצונם לממש את הנכס השייך להם.

התוצאה הסופית: על וידיסלבסקי לפנות את הדירה בת"א בתוך 90 יום.

ת.א. 76134/92 בימ"ש השלום בת"א.

השופטת ציפורה ברון.

בשם התובעים: עו"ד א. גביש.

בשם הנתבע: עו"ד מ. סגל. « עו"ד רמי שר-ישראל « דיור בשכ"ד מוגן: הנטשת וגם ירשת? « ביהמ"ש חייב דייר לפנות דירה בשכירות מוגנת, שכן התגורר מרבית הזמן בדירה אחרת. חשבונות החשמל והטלפון הנמוכים שימשו כהוכחה לכך שהדירה המוגנת לא שימשה כ"מרכז עולמו" של הדייר