שיהוי בתביעה להחזר ארנונה

עד שנת המס 1986 נישומו הבנקים בירושלים בארנונה עירונית על-פי שטח, כאשר החיוב פחת ככל שהשטח גדל (להלן: "החיוב המדורג"). בצו הארנונה לשנת 1986 ביטלה העירייה את החיוב המדורג, וחייבה בנקים בחיוב אחיד על כל שטח הנכס.

החיוב האחיד עמד בסתירה לחוקי ההסדרים במשק המדינה, אשר עסקו, בין השאר, בהגבלת העלאת חיובי הארנונה משנה לשנה (להלן: "חוקי ההקפאה"). על מנת שלא לסתור חוקים אלו, זיכתה העירייה את הנישומים בגין ההפרש בין החיוב המותר לאור חוקי ההקפאה לבין החיוב האחיד החורג (להלן: "זיכוי בגין הפחתת הגבלות"). את הזיכוי הגבילה העירייה, בשולי הסעיף העוסק בבנקים בצו הארנונה, "לאותו מחזיק על אותם קובעי מס".

בנק טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") הינו הבעלים והמחזיק של נכס הנמצא ברחוב הלני המלכה 9 בירושלים (להלן: "הנכס") משנת 1968. בשל העובדה שחלקים מהנכס הושכרו על-ידי הבנק לאחרים, פוצל חיובו של הנכס לצורכי ארנונה לארבעה חשבונות נפרדים. בחלק מהנכס החזיק הבנק מאז ועד עתה (להלן: "חשבון הבנק"). חלקים אחרים הושכרו על-ידי הבנק לאחרים עד לשנת 1995, מועד בו שב הבנק להחזיק בחלקים אלה (להלן: "החשבונות האחרים").

הבנק זוכה ב"הפחתת ההגבלות" עבור השטח נשוא חשבון הבנק, אולם השטחים נשוא החשבונות האחרים חויבו בתעריף אחיד ולא זוכו ב"הפחתת ההגבלות". לאור זאת, הגיש הבנק כנגד עיריית ירושלים תביעה להשבת כספי הזיכוי לשנים 2000-1995 בגין השטחים נשוא החשבונות האחרים. התביעה נדונה בפני השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור מבית המשפט המחוזי בירושלים.

העירייה העלתה מספר טענות הגנה. ראשית, טענה העירייה, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. שכן, בסיס הסעד המבוקש הוא ביטול דירוג החיוב בארנונה על-פי שטח, שבוצע בצו הארנונה לשנת 1986, כ-14 שנה לפני הגשת התביעה. לכן, התביעה התיישנה.

השופטת שידלובסקי-אור דוחה טענה זו. אין חולק, כי הארנונה היא מס שנתי המוטל על-פי החלטת מועצת העירייה בתחילת שנת מס ומשולם במהלכה. ככלל, ההלכה היא, שכל שומת מס היא ישות עצמאית המקימה עילת תביעה חדשה ושונה מקודמתה. אף אם שומת המס מורכבת, כפי שאכן קורה פעמים רבות, משומת המס של שנים עברו, אין בכך כדי למנוע מהנישום לתקוף את השומה על כל מרכיביה, מרגע התגבשות העילה (מועד הדרישה לתשלום או מועד התשלום בפועל) בכל שנה ושנה.

כיוון שכך, עילת התביעה בענייננו נוצרה בנפרד, כל שנה, ביחס לדרישות תשלום הארנונה המתייחסת לאותה שנת מס. הבנק תובע השבת הכספים ששולמו משנת 1995 בלבד. בעניין דנן, הבנק אינו תוקף את צו הארנונה משנת 1986, אלא מבקש החזר ארנונה שנגבתה שלא כדין על-פי אותו צו. על כן, יש לדחות את טענת ההתיישנות.

טענת ההגנה השנייה שהעלתה העירייה היא טענת השיהוי. לטענת העירייה, הבנק ידע כבר משנת 1995, כי בניגוד לשטח נשוא חשבון הבנק, אין הוא מקבל זיכוי בגין הפחתת הגבלות על השטחים נשוא החשבונות האחרים. חרף ידיעה זו, הגיש הבנק את תביעתו רק בשנת 2000, דהיינו, קרוב לחמש שנים לאחר שנודע לו על העובדות המהוות את עילת התביעה. לדעת העירייה, יש בהתנהגות זו ביטוי לוויתור על קיום הזכות. לטענת הבנק, אין שיהוי. הבנק תומך טענתו זו בכך, שהיה יכול להסתמך על חזקת תקינות ההליך המינהלי ולא לבדוק את חישוב הארנונה כל שנה. כמו כן טען הבנק, כי המדובר בתביעה כספית להשבת כספים ששולמו ביתר שלא כדין, ומכאן שאין מקום לטענת שיהוי.

אכן - קובעת השופטת שידלובסקי-אור - מקורה של טענת השיהוי בדיני היושר ועיקר השימוש בה בעתירות מינהליות. עם זאת, הוכרה האפשרות להחיל את דיני השיהוי גם בתביעות לקבלת סעד מן הדין, זאת במיוחד בתביעה נגד רשות ציבורית.

במושג השיהוי המקובל (שיהוי סובייקטיבי) מעורבים שני יסודות: יסוד הוויתור מצידו של הבנק ויסוד השינוי לרעה שחל במצבה של העירייה. השתהות מצידו של הבנק עשויה להעיד כי, ויתר על זכותו. בה בעת, שינוי מצבה של העירייה הינו תנאי בלעדיו אין לקיומו של שיהוי בן פועל משפטי, ויכול הוא שיכריע את הכף לזכותה. נפסק לא אחת, כי לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה, כי עקב חלוף הזמן, עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה.

כאשר מדובר בתקיפת פעולת רשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה, וכזה הוא הטלת ארנונה וגבייתה, עבור הזמן עלול לפגוע באינטרסים של הרשות ושל הציבור הנהנה משירותיה. על-פי הגישה המסתמנת בפסיקה, אין טענת שיהוי נשענת בעיקר על מידת תום ליבם וטיב התנהגותם של הצדדים, אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של הבנק אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים של העירייה כתוצאה מהשיהוי. האיזון הראוי בין אינטרסים אלו הוא שיקבע את גורל טענת השיהוי.

כאשר מדובר בהחלטה ובפעולה שהן בלתי חוקיות בעליל, כבמקרה דנן, בו פעלה העירייה באופן גורף בניגוד לחוקי ההקפאה, קיים אינטרס נוסף שיש לשקול, מלבד הפגיעה בתובע והפגיעה ברשות, והוא האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק.

במקרה זה, הפגיעה בקניין התובע ואינטרס השמירה על החוק אינם גוברים על אינטרס הרשות, שכן מאחורי אינטרס הרשות - העירייה - עומדים כלל התושבים.

במקרה דנן, הבנק הינו גוף כלכלי גדול ולו אורגנים רבים העוסקים בהסדרת ענייניו השונים וביניהם גם חיובי ארנונה. על כן, אין לקבל את הטענה, כי חיוב היתר נתגלה לבנק לפתע עקב ביקורת כללית. שכן, אין כל קושי בהבחנה כי בחשבון הבנק מופיע זיכוי, ואילו בחשבונות האחרים הזיכוי אינו מופיע. אף אם אכן נעלם מעיניו של הבנק, עד לשנת 2000, כי אינו מזוכה עבור החשבונות האחרים, אין בטענה זו כדי לפטור את הבנק מבדיקת חיובי הארנונה תוך זמן סביר מזמן החיוב, או כדי להטיל את האחריות למחדל זה של הבנק על שכם הציבור בכללותו.

אין ספק, כי העירייה שינתה מצבה לרעה, בהיותה מספקת שירותים שונים לתושביה על-פי תקציב שנתי שנקבע בהתאם להכנסותיה. קיים חשש, כי אם תחויב עתה העירייה להשיב חיובים בני 5 שנים, היא תיאלץ לצמצם בשנים הבאות את השירותים הניתנים לתושביה. מן האמור לעיל עולה, כי אמנם גדולה חשיבותם של האינטרסים השונים כפי שפורטו לעיל, אך נראה, כי במקרה זה אינטרס הציבור ביציבות וודאות, הבא לידי ביטוי בשמירה על תקציב העירייה לשנים הבאות, גובר על הפגיעה באינטרס הבנק.

השופטת שידלובסקי-אור קובעת, כי יש לשאוב את גדרי הזמן הסביר להגשת תביעה מסוג זה, העלולה להשפיע על תקציב העירייה, מתחום המשפט המינהלי. על-פי תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, אם לא נקבע מועד בדין, תוגש עתירה מינהלית לא יאוחר מ-45 יום מיום שההחלטה פורסמה כדין. על כן, נראה כי יש לראות את התביעה כלוקה בשיהוי לגבי השנים 1999-1995, ויש לראות התביעה כמתייחסת לחיובים לפי צו הארנונה משנת 2000 בלבד.

התוצאה הסופית: התביעה נתקבלה בחלקה. העירייה חויבה להשיב לבנק את "זיכוי הפחתת ההגבלות" עבור השטחים נשוא החשבונות האחרים החל משנת 2000.

ת.א. 2206/00, ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופטת מ. שידלובסקי-אור.

בשם הבנק: עו"ד רונית פלג, בשם העירייה: עו"ד שלמה שידלוב.