זיכוי שבס: אפשר להתחיל לחייך

בית המשפט העליון זיכה הבוקר את שמעון שבס מאותם האישומים שבהם הרשיעו שופט בית המשפט המחוזי (וכיום שופט בית המשפט העליון), אדמונד לוי - נסיון ללקיחת שוחד ומירמה והפרת אמונים. בד בבד דחו שופטי הרוב את ערעורה של המדינה על זיכויו של שבס מחלק מהעבירות שבהן הואשם מלכתחילה (השופטת מרים נאור, בדעת מיעוט, סברה שראוי להרשיע את שבס בעבירת מירמה והפרת אמונים).

כזכור, השופט לוי דן את שבס לשתי שנות מאסר בפועל ולתשלום קנס בסך 50,000 ש"ח. זיכויו הבוקר הוביל, כמובן, לביטול העונשים שהוטלו עליו.

שבס שימש לאורך השנים 92-95 כמנכ"ל לשכתו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל. כתב האישום ייחס לו עבירות של נסיון ללקיחת שוחד, מירמה והפרת אמונים, הדחה בחקירה וסחיטה באיומים. העבירות הנטענות התייחסו לחלקו של שבס בקידום עיסקה מסחרית בטחונית עם מדינה זרה, עיסקה שבה היו מעורבים ישראלים, ובכללם ידידו של שבס, משה שטרן.

התביעה ביקשה להראות, ששבס פעל ולחץ לקידומה את העיסקה המסחרית, כביכול במטרה לזכות את ידידו, ובאמצעות הידיד גם את עצמו, ברווחים שיופקו מהעיסקה. בשונה מניתוח הראיות בידי בית המשפט המחוזי, הוביל ניתוחן על ידי בית המשפט העליון לקריסתן המוחלטת של טענות התביעה, בצד ביקורת שהושמעה כלפי התנהגותו של שבס. משקרסה הגירסה העובדתית שביקשה התביעה להציב לחובתו של שבס, קרסו ממילא האישומים שבהם הורשע.

השופט אליהו מצא כתב את פסק הדין העיקרי. פסקו מפורט, ארוך ומנומק, כדרכו. מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות שונות בתכלית השינוי מפסק דינו המרשיע של חברו לספסלי בית המשפט העליון, השופט לוי.

השופט מצא הגיע למסקנה, כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי לא יכלו לבסס הרשעה של שבס. מהראיות ובעיקר משני תרשומות שנרשמו ע"י המשתתפים ברקימתה של העיסקה, לא עלה בהכרח, להשקפתם של שופטי בית המשפט העליון, שהיתה כוונה לזכות את שבס בחלק מרווחיה של העיסקה הצפויה.

בפסק דינו קבע השופט לוי ממצאים קשים לחובתו של שבס - בכמה וכמה מקומות הוא לא האמין לשבס, בכמה וכמה מקומות הוא הדגיש את ודאותן של הראיות המרשיעות. "שוכנעתי, ובמידה שאין למעלה ממנה, כי הנאשם אכן הפעיל את השפעתו כדי לקדם אותם פרוייקטים, ומסקנה זו מתבססת על ראיות למכביר", כתב השופט לוי. ובהתייחס לאחת מהתשובות שסיפק שבס, כתב השופט לוי, ש"המעט שניתן לומר על תשובה מסוג זה, שהיא רחוקה מלשקף את האמת".

מסקנותיו של השופט מצא היו שונות בתכלית השינוי. בפסק דינו נגלית נכונות רבה יותר להאמין לשבס, ונכונות פחותה ומסוייגת לאמץ את המסקנות אליהן הגיע השופט לוי. "חוששני שאין בידי להסכים למסקנות המרשיעות שהעלה בית המשפט המחוזי", כתב הוא במקום אחד, וכן "אני, בכל הכבוד, סבור כי בדרכו להסקת המסקנה המרשיעה הרחיק בית המשפט המחוזי לכת", נכתב במקום אחר בפסק הדין.

אין זה אומר שחביבים היו כל מהלכיו של שבס בעיני השופט מצא. "הראיות שהובאו במשפטו אכן הצביעו על רמת חיכוך גבוהה של שבס, כעובד ציבור בכיר, עם חברו בנושא שהיה קשור לתפקידו", נכתב בפסק הדין. "בעירוב תחומים מסוג זה טמונה סכנה שעל עובדי הציבור להישמר מפניה. אילו נהג שבס ברגישות מספקת היה עליו להדיר את עצמו מן הטיפול בענייני העיסקה"

"אי רגישותו של שבס לפגם שנפל בטיפולו בנושא העיסקה מהווה התנהגות בלתי ראויה". השופט מצא מציין שהתנהגותו של שבס לקתה בפגם אתי, "אפילו היה ממש בטענתו - המדאיגה כשלעצמה - כי לא חרג מנורמת התנהגות המקובלת בתרבות השלטון בישראל. לא כך צריך להתנהל משרד ממשלתי, ולא כך צריך לנהוג עובד הציבור המבקש לשמור על טוהר השירות הציבורי".

(ע"פ 332/01 מ"י נ. שמעון שבס וערעור שכנגד, פס"ד מיום 30.1.03. השופטים אליהו מצא, דליה דורנר ומרים נאור. בשם המאשימה עו"ד צבי קלנג ויהושע למברגר, בשם שבס עו"ד דב ויסגלס)

ושוב למבחן בוזגלו

בראש ובראשונה צריך להדגיש, כי זיכויו של שמעון שבס עומד לזכותו, ואין כוונתה של רשימה זו להפחית במשהו מההישג שהושג על ידו היום. מספיק עוגמת נפש צבר שבס בשנות העמדתו לדין. כל נאשם, כל עו"ד המייצג נאשמים, יודע את מנת הסבל הבלתי ניתנת לתיאור המתלווה להעמדה לדין פלילי ולהרשעה בדין. הנאשם סובל, בני משפחתו סובלים, יש והוא מוקע ע"י סביבתו, נגרמים לו נזקים כבדים, שמו הטוב מוכתם.

כשמדובר בדמות ידועה, בדמות ציבורית, הסבל איננו פחות, הוא אפילו גדול יותר. כלפי דמות ידועה, לאיש שררה, נושאים ההליכים הפליליים איום עצום. בכוחם להנחית אותו, כהרף-עין, באיבחת הגשתו של כתב אישום, וכל שכן בקולמוסו של פס"ד מרשיע, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מטבע הדברים שהאשמתו, וכל שכן הרשעתו, מקבלת פומבי, ואף מודגשת בדיווחים השונים בכלי התקשורת.

כך נעשה בעיתו גם במדור זה ("שבס. אין מה לחייך", חיקור דין, 29-30.10.00). המדור דיווח על פסק הדין המרשיע (בחלקו), שנכתב בידי מי ששימש בעיתו כשופט בית המשפט המחוזי, וכיום שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי. כזכור, השופט לוי זיכה את שבס מביצוע חלק מהעבירות שיוחסו לו, והרשיעו בביצוע יתרת העבירות.

ההרשעה התבססה על ראיות נסיבתיות. באותה רשימה כתבתי, ש"ההסטוריה המשפטית מוכיחה, שלראיות הנסיבתיות לא היתה סיבה לפתח תסביך של חוסר בטחון עצמי-משפטי. הן הביאו להרשעתם של נאשמים רבים. אפס, מסתבר שעוצמתן הראייתית מתערערת משהו בעבירות הצווארון הלבן". סיפור זיכויו מהיום של שבס מהווה הוכחה נוספת לדברים שנכתבו בסיפא של המובאה הנ"ל.

שבס איננו הנאשם הידוען הראשון המזוכה ע"י בית המשפט העליון. אין בכך כדי לרמוז שיש לזקוף את עובדת זיכויו להיותו ידוען. נימוקי הזיכוי של בית המשפט העליון הם מפורטים דיים ומשפטיים דיים כדי להציב תשתית מספקת וראויה לזיכוי. ועדיין, שבס נמנה על שורה ההולכת ומתארכת של ידוענים, המוכרים יותר כנאשמי "הצוארון הלבן", המועמדים לדין ומזוכים.

התביעה מהססת להביא לדין ידוענים (לאור כמות הזיכויים); בתי המשפט מהססים יותר בטרם הרשעתו של ידוען מכובד; בית המשפט העליון חזר וזיכה בשנים האחרונות ידוענים מכובדים, גם כאלה שהורשעו בבתי המשפט הנמוכים יותר.

יהיו מי שיחשבו, שהטענה הנ"ל היא מקוממת. נכון, המציאות היא מקוממת. אין ספק כי קיים פער בלתי נסבל, בלתי מובן ובלתי הגיוני, בין שיעור הזיכויים שבקרב ה"בוזגלואים" לבין שיעור הזיכויים שבקרב הידוענים. קיים פער בלתי מוסבר בין הנכונות של הערכאות המשפטיות השונות להאמין ל"בוזגלואים" לבין הנכונות להאמין לידוענים מכובדים. בית המשפט העליון מדגיש בכל יום ויום את חוסר נכונותו להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו במשפטיהם של "בוזגלואים; בכמה וכמה ערעורים בענייניהם של ידוענים מכובדים היה נכון בית המשפט העליון לסטות מהכלל הנ"ל שהותווה על ידו? בהרבה.

אם כך, המציאות היא המקוממת והיא הקשה. היא זו האומרת דרשני. במציאות שכזו, חייבות מערכות המשפט והפרקליטות להתמודד עם התופעה, עם ההקרנה הזולגת מתוכה כלפי הציבור הרחב, כאילו שיש דין אחד לבוזגלו ודין אחר לידוען. נכון שהמציאות מורכבת יותר, שהרי חלק מהתופעה נזקפת גם לעובדה שהידוענים מואשמים בעבירות סבוכות יותר - בעבירות מירמה שיש וקשה להוכיחן, בעבירות הפרת אמונים הסבוכות, ובעבירות שוחד, שמטיבן נערכות רחוק מעיני כל. ועדיין, זהו רק חלק מההסבר, ובהסבר חלקי זה אין די. אין להדחיק את האפשרות לפיה הכלים שמפעילה מערכת המשפט במשפטים פליליים "רגילים" שונים מהכלים המופעלים במשפטיהם של מכובדים.

בהכללה שאינה חוטאת לתמונת המצב לאשורה, ניתן לומר שמירב פסקי הדין הניתנים בערעורים פליליים שגורים מסרב בית המשפט העליון להפוך ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות של בתי המשפט שמתחתיו. תמונת המצב הזו מתהפכת בקיצוניות בלתי מוסברת, ובלתי ברורה דייה, כאשר מגיעים לערעוריהם של ידוענים. למה?