התובענה הייצוגית: מנגנון ביקורת נוסף

מקרה א': תושב המשלם ארנונה בתשלומים מחוייב על פי חוק להוסיף הפרשי הצמדה המחושבים על בסיס מדד חודש אוקטובר בשנה שקדמה לשנת החיוב. עיריית גבעתיים חישבה את הפרשי ההצמדה על בסיס חודש ספטמבר. באופן זה התוספת עבור כל תושב הייתה שולית, כמה עשרות שקל לשנה, אולם עיריית גבעתיים הצליחה באופן זה להגדיל את הכנסותיה בכמיליון שקל בכל שנה.

מקרה ב': חיילים בשירות סדיר פטורים מכוח החוק מארנונה כללית. עיריית תל-אביב מצאה דרך מקורית לחייבם באופן חלקי בתשלום ארנונה, כאשר הטילה עליהם אגרה שנקראה "אגרת פינוי אשפה", שהוטלה רק על תושבים הפטורים מארנונה ושיעורה נגזר מגובה הארנונה שהיתה מוטלת אלמלא הפטור.

הפגמים המתוארים לעיל הם דוגמה לפגמים אשר חמקו מכל מנגנוני הבקרה והאכיפה, והעיריות המתוארות לעיל המשיכו במנהגן הפסול ללא כל הפרעה במשך שנים רבות, עד להגשתן של תביעות ייצוגית בעניין זה.

אף אם הציבור היה מודע לזכותו להשבה, ברור כי לכל פרט בנפרד אין כל אינטרס כלכלי לפעול במישור המשפטי נגד המדינה, לרבות הגשת עתירה לבג"ץ או תביעה להשבת הכספים שנגבו ביתר. זאת, עקב היעדר הפרופורציה בין עלויות של ניהול הליך משפטי מחד גיסא, והתועלת הנמוכה שתצמח לו כתוצאה מזכייתו בהליכים אלה, מאידך גיסא.

הבעיה ממחישה את נחיצותו של מנגנון נוסף ונפרד ממנגנונים מוסדיים, אשר יצרף את כלל הפרטים הנפגעים לקבוצה אחת, שתהווה משקל נגד, ואשר יאזן את האינטרסים השונים. מנגנון זה הינו התובענה הייצוגית המודרנית.

ואכן במהלך השנים האחרונות, רבו המקרים בהם הוגשו תובענות ייצוגיות נגד גופים מוסדיים שלטוניים שונים דוגמת מינהל מקרקעי ישראל, רשות השידור, רשויות מקומיות וכו'.

למרות שנחיצותו של הליך התובענה הייצוגית כמנגנון ביקורת בחיי המשק והכלכלה המודרניים הוכר על ידי בתי המשפט, רבו המקרים בהם גופים שלטוניים דווקא טענו, כי מכשיר התובענה הייצוגית אינו נחוץ כלפיהם, בהתחשב בכך כי כרשויות שלטוניות הם יהיו חייבים ממילא לפעול באופן שוויוני ולהחיל את ההחלטה הקונקרטית בעניינו של הפרט על כלל הציבור הרלוונטי. עם כל הכבוד הראוי, מחברי רשימה זו, סבורים כי אין לקבל גישה זו.

גישה זו יוצאת מתוך נקודת הנחה, שבהכרח תהיה החלטה שלטונית בעניינו של הפרט. אלא, כפי שהצבענו לעיל, התביעה הייצוגית נולדה בכדי לתת מענה לכל אותם המקרים, שבהם לפרט אין כדאיות כלכלית לגרום לכך שתהיה החלטה בעניינו.

טענה נוספת שמועלת תדיר על ידי השלטון היא, שמכשיר התובענה הייצוגית מיותר ככל שהוא נוגע לתביעות כנגד השלטון, עקב קיומם של מנגנוני בקרה פנימיים כגון מבקר המדינה, מבקרים פנימיים רואי חשבון וכו'. אלא ממה נפשך, אם התביעה מוצדקת, הרי שמנגנון הביקורת המוסדי לא הצדיק את סיבת קיומו ולא התריע בפני השלטון על הפגם מבעוד מועד. מצד שני, אם התביעה אינה מוצדקת, אזי אין כל סיבה מדוע יש לעמוד על הטענה של אי נחיצות התובענה הייצוגית כנגד השלטון, שהרי ממילא תידחה התביעה מחמת חוסר עילה. ההיפך הוא הנכון, הקניית חסינות גורפת לשלטון מפני מכשיר התובענה הייצוגית, עשוי ליצור אדישות ו"עצימת עיניים" מצידו.

יתרה מזאת, כידוע, רשויות שלטון הינן גורם מרכזי בחיי המשק והכלכלה במדינת ישראל (ובמקרים רבים אף מהווים מונופול), וככאלה שומה עליהן להיות נתונות ל"אימתה" של התובענה הייצוגית כמו גופים גדולים ומכובדים אחרים שאינם שלטוניים. שהרי אין כל הצדקה עניינית לאבחן בין גבייה בלתי חוקית של עמלה בסכום זניח על ידי תאגיד בנקאי או חברת כרטיסי אשראי, לבין גבייה בלתי חוקית של מס או אגרה בשיעור דומה. בשני המקרים מדובר בסכומים המצויים מתחת ל"סף" הרגישות הכלכלית של הפרט, וללא המכשיר של התובענה הייצוגית אין כל כדאיות לפרט לעמוד על זכויותיו.

הבחנה זו, אם תיעשה על ידי בתי המשפט, עלולה לייצר טענה מוצדקת של אפליה מצד גופים שאינם שלטוניים. שהרי מבחינה עניינית, הצהרה של גוף כלכלי מכובד כגון תאגיד בנקאי או חברת ביטוח, כי ינהג באופן שוויוני כלפי כלל חברי קבוצה, במידה שתביעת הפרט תתברר כמוצדקת, אינה פחותה ברצינותה ובמכובדותה מהצהרה מקבילה של גוף שלטוני.

רק בית משפט בעל סמכויות אכיפה יכול לפקח על יישום הצהרותיו של השלטון ולוודא, שהצהרתו אלו יקוימו הלכה למעשה.

רק לאחרונה הודגמה טענה זו ע"י מדינת ישראל בפרשת גייר. שם הוגשה תובענה ייצוגית כנגד משרד התחבורה בטענה, כי אינו מחזיר מיוזמתו את אגרת רשיון הרכב למי שרכבו נגנב, אף שהמשרד מקבל מהמשטרה דיווח על רכבים שנגנבו. בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכם פשרה, כי על אגף הרישוי למסור לכל מי שרכבו נגנב הודעה על זכותו לקבל החזר אגרה, ועקב כך התביעה הייצוגית לא תאושר (רע"א 1697/98). אלא שהתברר, כי הצהרות לחוד ומציאות לחוד. בה"פ 001356/00 גייר נ. מ"י, התבקש בית המשפט להצהיר על בטלות הסכם פשרה בין הצדדים, וזאת מחמת הפרתו היסודית על ידי המדינה. הסתבר, כי המדינה לא שלחה הודעות למי שהיו זכאים להחזר, ובמשך כשנתיים לא פרסמה את ההודעות בעיתונות, כפי שהתחייבה לפרסמן. המדינה תירצה עובדה זו בכך, שלא היתה ערוכה לבצע את הסכם הפשרה. רק בעקבות הגשת התובענה נוספת ביצעה המדינה את חלקה בהסכם.

הכותבים הם משרד עו"ד י. מיוחס ושות'.