האם ניתן לתבוע רשות מקומית להשבת מיסים ששולמו ביתר אף מעבר לתקופת ההתיישנות,
בטענה שהזכות המשפטית להחזר המס נתגלתה לתובע באיחור, לאחר בדיקה של מומחה
לדבר? בימ"ש השלום משיב בשלילה על שאלה זו.
קובה ג'ק ואח' (להלן: "התובעים") הגישו ביום 28.6.01 תביעה כנגד עיריית חולון
(להלן: "הנתבעת"), להשבת תשלומים בגין אגרות והיטלי פיתוח (ביוב, מים, תיעול
וכבישים) ששילמו לנתבעת במסגרת קבלת היתר בנייה, ואשר, על-פי הטענה, שולמו
ביתר.
התובעים טוענים, כי תשלומים אלו כוללים בתוכם גביית יתר בגין הצמדות שלא כדין.
התובענה מתייחסת ל-2 תשלומים: האחד - בסך של 859,283 שקל, ששולם ביום ה-31.8.93
(להלן: "התשלום הראשון"). השני - בסך 129,919 שקל, ששולם ביום ה-21.12.94 (להלן:
"התשלום השני").
התביעה נדונה בפני השופטת שבח מבית משפט השלום בתל-אביב.
הנתבעת טענה, שהתביעה לגבי התשלום הראשון התיישנה, היות שחלפו מעל שבע שנים
ממועד התשלום ועד הגשת התביעה. הנתבעת מתגוננת בשלוש טענות מרכזיות:
לטענת התובעים, המועד הקובע לצורך תחילת המניין אינו מועד התשלום בפועל, אלא
המועד בו נתגלה להם כי התשלום נגבה ביתר, גילוי שלענייננו אירע רק בשנת 1999.
על-פי חוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה,
אלא אם כן נעלמו מהתובע עובדות התביעה (סעיף 8 לחוק), שאז תחל התקופה מיום
בו נודעו לתובע עובדות אלה. על מנת לבוא בשערי סעיף 8 הנ"ל, על התובע להוכיח,
כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בו
שלא יכול היה בזהירות סבירה למנוע אותן. כתב התביעה אמור להכיל את כל הפירוט
העובדתי, בגינו טוען התובע כי בא הוא בשעריו של סעיף 8 הנ"ל.
זאת ועוד - קובעת השופטת שבח - אין קשר בין מועד גיבוש סכום החוב לבין יום
הולדת עילת התביעה, שכן קיים הבדל עקרוני בין יום גילוי הנזק לבין יום כימותו
הסופי. כאשר נתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו או כימותו המדויק, ואשר על
כן היום בו שולם התשלום האחרון של היתר אינו בר השפעה על המועד הקובע.
המועד הקובע להתיישנות תביעת השבה בגין מס ששולם, על-פי הטענה, שלא כדין הינו,
לפיכך, מועד התשלום בפועל, אלא אם כן יוכיח התובע, כי נעלמו ממנו העובדות המקימות
את עילת התביעה. הדגש הוא על עובדות, להבדיל מאי ידיעת הדין ו/או מועד קבלת
חוות דעת בדבר תוכן הדין, ו/או נכונות החישוב.
עיון בכתב התביעה מעלה, כי התובעים לא מעלים כל טיעון עובדתי ממנו ניתן להסיק
מדוע הם טוענים לדחיית תחילת המניין מחמת סעיף 8 לחוק. כל שמציינים התובעים
הוא, שבשנת 1999 הם פנו לחברה העוסקת בבדיקת חיובי מיסים עירוניים, וכי התביעה
הוגשה רק לאחר שבחוות הדעת התברר להם, כי העירייה חייבה אותם בכפל הצמדה. לא
נטען בכתב התביעה, כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התביעה.
לא נטען בכתב התביעה, כי העובדות נעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, ושאף
בסבירות סבירה לא יכלו למנוע אותן.
לא פורש בכתב התביעה מדוע לא נבדקו החשבונות קודם לשנת 1999. אף לא הוסבר בכתב
התביעה מדוע הוגשה התביעה רק בשנת 2001. על מנת לבוא בשערי סעיף 8 לחוק ההתיישנות
על התובעים לעשות את המינימום האפשרי, קרי: לטעון את הטענות המשמשות בסיס לדחיית
תחילת המניין, בהתאם לתנאי סעיף 8 הנ"ל.
גילוי מאוחר של הזכות המשפטית הצומחת ממערכת עובדות ידועה, איננה יכולה לגרום
לדחיית מירוץ ההתיישנות, שהרי יום הגילוי של הזכות המשפטית הוא ביוזמת התובע
ו/או בשליטתו.
גם הטענה לפיה לא מופיע בחשבונות שנשלחו על ידי הנתבעת כל פירוט בדבר שיטת
ההצמדה, אינה יכולה לגרום לדחיית מועד המניין, שכן אין קשר בין יום הולדת העילה
לבין היום בו קיבל התובע את הפרטים המרביים הדרושים לו לשם גיבוש תביעתו.
באשר לטענת התובעים בדבר הסתמכות על חזקת התקינות והכשרות: אין חולק, כי אזרח
רשאי להסתמך על ההנחה לפיה הרשות השלטונית מוסמכת לדרוש את המס שדרשה, וכי
הדרישה לתשלום מעוגנת בהוראות החוק, אולם אין בתפיסה עקרונית זו כדי למחוק
מספר החוקים את הלכות ההתיישנות.
יתרה מכך, במקביל לדוקטרינה בדבר ההנחה, לפיה מבצעת הרשות השלטונית את פעילותה
במסגרת החוק, קיימת הדוקטרינה המקבילה, המאפשרת לרשות הציבורית לכלכל את ענייניה
בצורה ראויה תוך תכנון מראש.
המיסים האגרות וההיטלים הנגבים מן הציבור אמורים לממן את פעילותה של הרשות
המקומית למען האזרח, וניהול ראוי של קופת העירייה מחייב תכנון מוקדם תוך הסתמכות
על המשאבים הקיימים וחלוקתם לצרכים השונים, לפי סדר החשיבות ולפי צורכי השעה.
רשות מקומית לא תוכל לכלכל צעדיה בצורה יעילה ונכונה, באם יעמוד מולה הסיכון
המתמיד של השבת כספים בגין עניינים שאבד עליהם הכלח ואשר התרחשו לפני שנים
רבות, ללא מגבלת זמן.
התובעת טוענת, כי אין זה ראוי שרשות ציבורית תעלה טענת התיישנות. יתכן שאין
זה ראוי - קובעת השופטת שבח - אולם אין כל איסור לכך. כל עוד לא אסר המחוקק
על רשות מקומית להעלות טענת התיישנות וכל עוד טענת ההתיישנות איננה מועלית
מחמת נימוקים זרים - אין מניעה לעשות כן.
התוצאה הסופית: דין התביעה - בהתייחס לתשלום הראשון - להידחות על הסף מחמת
התיישנות.
ת.א. 70964/01/00, בימ"ש השלום תל-אביב, השופטת יהודית שבח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
