העובדות: חברת חבס החזיקה בחניון מקורה של 3,700 מ"ר בהרצליה פיתוח, ומרבית
החניות הושכרו בשכירות חודשית לדיירי הבניין. חבס טענה, כי תעריף הארנונה אינו
חוקי, בשל שני שינויים בלתי חוקיים שביצעה העירייה בצווי הארנונה: כאשר "צומצמה"
תחולת סיווג "חניון בתשלום" באופן שיחול רק לגבי חניון "הפתוח לציבור הרחב";
כאשר שטח "שרות" בבניין שאינו למגורים יחויב בארנונה כללית יחד עם השטח העיקרי
באותו בניין, ולפי אותו תעריף שחל על השטח העיקרי.
העירייה ביקשה לדחות או למחוק את התובענה על הסף לנוכח הסמכות הייחודית הנתונה
למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדון בטענות המשיבים בתובענה, וכן בגין שיהוי,
היות והתובענה הוגשה לאחר חלוף המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה וערר.
בית משפט השלום דחה את הבקשה תוך קביעה, כי עיקר הטיעון מתבטא כנגד אי החוקיות
של הסיווג, טענה שמנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בה, ומכל מקום
לא נתונה להם סמכות ייחודית.
השינוי שנעשה בשנת 1998 בצווים של המערערת, לגבי ההבחנה בין חניון הפתוח לציבור
הרחב, שרק לגביו יישאר התעריף המוזל, הוא שינוי וסיווג פסול בניגוד לחוקי ההקפאה,
שאינו יכול לעמוד ולכן הוא בטל.
על פי ההגדרות בחקיקה הספציפית ועל פי הפרשנות הראויה, יש לפרש במקרה זה את
המילה "חניון" כמקום המשמש להעמדת מכוניות לחניה, ולא כי הכוונה היא דווקא
לחניון הפתוח לציבור הרחב. נפסק, כי התעריף החוקי הוא 29.89 שקל למ"ר וכי התוספת
של "הפתוח לציבור הרחב" בטלה ומבוטלת.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 2600/00:
א. שיהוי - נפסק כי לא היה שיהוי במקרה דנן. מכתבה של חבס למנהל הארנונה לא
היה השגה. כותרת המסמך ותוכנו מצביעים, כי המדובר במכתב המבקש הבהרה והסבר
על אופן החיוב בארנונה. זהו שלב מקדמי, שבו ביקשה חבס להבין כיצד ועל מה חויבו
בשעורי הארנונה המסוימים דווקא.
לכן, אין לראות באי הגשת ערר בהתאם לחוק שיהוי, שכן המשיבים כלל לא נכנסו לגדריו
של החוק. המשיבים ערערו על החיוב בארנונה החל מחודש מארס 1999, תשובת מנהל
הארנונה הוצאה ב-13.5.99 ומכאן שאין לראות בהגשת העתירה, שהוגשה באותה שנת
כספים שבה החלו לחייב בארנונה כללית ותוך פחות משלושה חודשים מיום קבלת תשובת
המערערת, כעתירה שהוגשה בשיהוי.
מכל מקום, העלאת טענת השיהוי במקרה בו עולה חשש לאי חוקיות בגביית המס על ידי
הרשות, אינה צריכה להכשיל תובענה בהיעדר נסיבות מיוחדות (בג"ץ 170/87 אסולין
נ' ראש עיריית קרית גת).
ב. סמכות בית המשפט האזרחי - כאמור, בית משפט השלום דחה את בקשת הדחייה על
הסף בנימוק, שעיקר הטיעון של חבס מתבטא כנגד אי החוקיות של הסיווג בניגוד לחוקי
ההקפאה. נפסק, כי השאלה היא כיצד יש לסווג את השימוש שעשתה המשיבה בשטחי החניה
שברשותה. רק לאחר שתיפתר שאלת הסיווג - תעלה סוגית חוקיות דרישת המס. אלה ואלה
הם בתחום סמכותו של מנהל הארנונה, ועדת הערר ובית המשפט המנהלי.
למנהל הארנונה ולועדת ערר הסמכות להחליט באי חוקיות, ככל שזו נוגעת באחד מהפריטים
המפורטים בפסקאות (1)-(3) לסעיף 3 לחוק הערר. המילים "טעות בציון סוג הנכס"
מעצם טיבן וטבען כוללת בתוכן גם טענה של אי חוקיות. כל קביעה אחרת היתה מובילה
לאבסורד במערך הקיים, שכן לא סביר כי 3 ערכאות - מנהל הארנונה, ועדת הערר ובית
המשפט המנהלי - ידונו אך ורק בשאלות טכניות מובהקות, בלא שתהא הסמכות לדון
גם במשמעות ובהשלכות של אותה טעות טכנית לכאורה.
אין מקום להעמיס על המערכת המשפטית, העמוסה ממילא, בירור סוגיות שעילתן הוגדרה
כאי חוקיות, בעוד שמהותן קשורה בטבורה לסיווג הנכס הספציפי. יש להעניק לחריג
המגביל את סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר פרשנות מצמצמת.
סיווג שטחי החניה - בתקנות ההסדרים מוגדר "חניון": בין מקורה ובין שאינו מקורה
ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום. על מנת ששטח החניה ייחשב כ"חניון", אין די
בכך שאחת מתכליותיו הינה כי הוא משמש לחניה. במקרה דנא, שטחי החניה משמשים
את בעלי העסקים בבניין בלבד, הרי שהם בבחינת "כלי שרת" של הבניין ותו לאו.
אין לשטחי החניה קיום עצמאי והם חלק בלתי נפרד מהבניין. לכן, שטחי החניה אינם
"חניון" כהגדרתו בתקנות. שטחי החניה גם אינם עומדים בתנאי נוסף המופיע בהגדרה
הנ"ל, לפיו "החניה בו נעשית תמורת תשלום".
אומנם, השוכרים שילמו לחבס דמי שכירות חודשיים בגין שכירת מקומות החניה, אולם,
מקום בו שטחי החניה מושכרים ביחד עם העסקים השונים, רואים את היחידה העסקית
ואת שטחי החניה יחדיו כיחידה בלתי נפרדת. כוונת המחוקק במלים "תמורת תשלום"
אינה לתשלום דמי שכירות חודשיים על ידי משכירים מסוימים בלבד, אלא תשלום חד
פעמי עבור הזכות להשתמש בשטח לצורכי חניה זמנית ומזדמנת.
הואיל ושטחי החניה אינם עונים על הגדרת סיווג ה"חניון" המופיע בתקנות, אין
לראות בתוספת "פתוח לציבור הרחב" משום שינוי ההגדרה, אלא הבהרה בלבד. אין למצוא
פגם ענייני בהבחנה בין שטחי חניה הפתוחים לציבור הרחב, שאז לפנינו חניון, לבין
שטחי חניה שאינם פתוחים לציבור הרחב ושאינם משמשים לחניה זמנית תמורת תשלום.
בצו הטלת הארנונה נקבע, כי שטח שירות בבניין שאינו למגורים יחויב בארנונה כללית
יחד עם השטח העיקרי באותו בנין, ולפי אותו תעריף שחל על השטח העיקרי. הואיל
ושטחי החניה אינם "חניון", אין להחיל עליהם את הסיווג שנקבע בצו הטלת הארנונה
ל"חניון מקורה בתשלום", ואין מניעה לסווגם כבניין.
הערעור התקבל. פסק הדין ניתן על ידי השופטת אסתר קובו, וסגן הנשיא יהושע גרוס
והשופטת מיכל רובינשטיין הסכימו. עו"ד אילנה בראף-שניר בשם העירייה, עו"ד רובינשטיין
בשם חבס (בע"א 2600/00).
סמכות מנהל הארנונה - עם כל הכבוד נראה לנו, כי בית משפט השלום הלך בדרך הנכונה.
המונח "חוקיות" של תעריף ארנונה מיוחד אך ורק למעשה החקיקה של מועצת הרשות
המקומית, קרי, הטלת הארנונה בצו, ואין לו דבר וחצי דבר עם השתת שומת הארנונה
על ידי פקיד השומה. פקיד השומה אינו יכול להשית ארנונה באופן "לא חוקי". פקיד
השומה עלול לטעות במלאכת ההשתה - כלומר ביישום צו הטלת הארנונה.
כאשר נופלת טעות בנתונים על פיהם מושתת הארנונה בשומה, או כאשר פקיד השומה
טועה בפרשנות צו הטלת הארנונה - אזי למנהל הארנונה יש סמכות לדון בהשגה על
השומה. למנהל הארנונה אין סמכות לדון בחוקיות תעריף הארנונה. סוגיות אלה אינן
"טכניות" כפי שקבע בית המשפט, כי אם סוגיות מורכבות המצריכות שיקול דעת מקצועי.
הצטערנו לקרוא, כי "אין מקום להעמיס על המערכת המשפטית, העמוסה ממילא, בירור
סוגיות שעילתן הוגדרה כאי חוקיות בעוד שמהותן קשורה בטבורה לסיווג הנכס הספציפי".
אם המערכת המשפטית עמוסה, תתכבד מדינת ישראל ותכפיל את מספר השופטים.
אנו שותפים לדעה, כי יש להרחיב את סמכותו של מנהל הארנונה, אולם דברים אלה
יפים לסוגיות הקשורות בשומת הארנונה, שאינם מנויים בחוק הערר, כגון הנחות ופטורים,
וכל מה שאינו כרוך בפסילת צו הטלת הארנונה, שהוא כאמור מעשה חקיקה. סמכות כזו
צריכה להיות מוענקת במפורש בידי הכנסת, וזו קבעה היפוכו של דבר.
לדעתנו, יש לתקוף את חוקיות תעריפי הארנונה וסבירותם בבית המשפט המחוזי בשבתו
כבית משפט לעניינים מנהליים, ולא בפני פקיד הרשות המבצעת, שיבטל את חקיקת הרשות
המחוקקת (מועצת הרשות המקומית).
ניצחונה של עיריית הרצליה הוא ניצחון פירוס, שכן מעתה ניתן, לכאורה, להעלות
בפני מנהל הארנונה טענות בדבר אי חוקיות ואי סבירות תעריפים, ובלבד שיכרכו
טענות אלה ב"סיווג הנכס הספציפי" כפסיקת בית המשפט.
מהו חניון? לאבחנה בין חניון בתשלום המתבצע על ידי שוכרי המשרדים לבין חניון
בתשלום על ידי הציבור, אין כל הצדקה עניינית. מצוקת חנייה היא מצוקת חנייה,
וכאשר עובדי המשרדים חונים בבניין בו מצויים משרדיהם, הן אינם חונים ברחובות
העיר ותורמים בכך להקלת המצוקה. אין כל טעם בכך, שדיירי בניין א' ישכרו חנייה
בבניין ב' ולהפך, רק על מנת להקל את עול הארנונה.
לטעמנו, יש לפטור את כל החניונים מארנונה, משום שעלות הקמתם עולה על שוויים
הכלכלי, ותרומתם היא בפתרונות חנייה - מטלה שמוטלת על רשויות התכנון. במצב
הקיים מתנה הוועדה המקומית את היתר הבנייה בהקמת חניון גדול, ולאחר מכן היא
פושטת את עור בעליו בתעריפי ארנונה שאין להם הצדקה כלכלית.
תקנת הציבור היא, כי לא יוטל על חניון תעריף ארנונה של השימוש העיקרי כגון
משרדים או תעשיה, וכי למצער ייקבע בתקנות ההסדרים תעריף מרבי, שלא יעלה על
5% מדמי השכירות המתקבלים ממנו.
שיהוי - דעתנו כדעת בית המשפט, כי היה מקום לפרש את טענת השיהוי במשורה, אולם
בכך לא די. טענת שיהוי היא טענה "לא ממלכתית", ולא ראויה לה לרשות מקומית להעלותה,
אלא במקרים קיצוניים. משמעותה של טענה זו היא: הנישום אמנם צודק בטענותיו לגבי
הארנונה שנדרש לשלם, אולם משום שהתמהמה נגזר עליו לשלם את מה שאינו מגיע ממנו
כדין. מי שלא תקף את הארנונה בינואר - יתכבד וייתן את ליטרת הבשר.
טענה כזו הביאה עד כה לגל עצום של השגות ועתירות מנהליות בתחילת כל שנה, וגל
זה ילך ויגבר ככל שטענות ממין זה ייטענו. סופה של מדיניות זו לפעול כבומרנג
הפוגע אנושות במשלחו. לא לשם כך אנו בוחרים את נציגנו במועצת הרשות המקומית,
ואלו שטענה זו היא לחם חוקם - אינם ראויים להיבחר שנית.
הכותבים הם עורכי "האנציקלופדיה של דיני הארנונה העירונית".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
