יזמות נשית בהיי-טק: נגד הזרם

אורנה ברי היא אחת הדוגמאות הראשונות, שעולות לראש. מי שהקימה את חברת אורנט, ומכרה אותה בכ-50 מיליון דולר לחברת סימנס, שותפה היום בקרן הון הסיכון ג'מיני. בין לבין, כיהנה ברי כמדענית הראשית של משרד התעשייה והמסחר. ניתן להוסיף לרשימה את דליה פרשקר, שהקימה ביחד עם שני גברים את חברת המימד הרביעי, שמאוחר יותר שינתה את שמה למימד החדיש, ולפני כשנתיים נמכרה בכ-550 מיליון דולר ל-BMC. עוד יזמת היי-טק מקומית היא רחל בן-נון, המוח מאחורי שתי חברות שהונפקו בהצלחה בנאסד"ק: אראל תקשורת ואראל נט . ואי אפשר להתעלם ממוניקה אייזינגר, היזמת, מייסדת, ומנכ"לית של חברת התוכנה מיינד-CTI, שנסחרת אף היא בוול סטריט.

אולי שמה פחות ידוע, אך גם סילבי לוריא, מייסדת ומנהלת חברת הסטארט-אפ סטיל ביוטכנולוגיות, שייכת לאליטה הזאת. ולה אין בכלל ספק מדוע מספר החברות בקבוצה זו כה מצומצם. "להיות יזם זה להיות בעבודה 25 שעות ביממה. יש בזה הרבה מאוד סיכון, כי אף אחד לא מבטיח לך הצלחה, וזה מחייב אותך להקריב המון, במיוחד אם את אשה. משכורת, זמן עם המשפחה, הכל", היא אומרת. "בביוטק, זה עוד יותר מסובך, כי מתחילים בגיל מבוגר יותר, אחרי הדוקטורט והפוסט-דוקטורט. כלומר, אחרי שכל החברים כבר הגיעו לשיא הקריירה שלהם. אני לא מופתעת מכך, שנשים רבות מגיעות למסקנה, שהסיכוי לא שווה את הסיכון".

יוזמה ממין

אחר מסקנותיה של לוריא מתיישבות היטב עם ממצאי מחקר חדש על יזמות ישראליות, שראה אור באחרונה בכתב העת Journal of Small Business Management, ואשר זיכה את המחברות, ד"ר מירי לרנר מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וד"ר תמר אלמור מהפקולטה לניהול במכללה למינהל, בפרס לוריאל-רקנאטי. הפרס ניתן מדי שנה במשותף על ידי הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וחברת לוריאל לנשים, שהטביעו את חותמן על עולם הניהול בישראל.

המחקר, שהתבסס על מדגם של 220 בעלות עסקים קטנים בישראל, בעיקר בתחומי השירותים והאופנה, ולא בהיי-טק או בביוטק, מצא כי עסקים בבעלות נשים מצליחים פחות מעסקים בבעלות גברים, כאשר ההצלחה נמדדת במונחים של מחזור מכירות ומספר העובדים. בין הסיבות לכך: הנטייה של נשים להימנע מנטילת סיכונים גדולים.

כ-70% מהעסקים במדגם היו קיימים למעלה משנתיים, 45% לפחות שבע שנים, אבל רק 4% למעלה מעשר שנים. מספר העובדים הממוצע בכל עסק היה 15.2, כאשר 29% מתוכם לא העסיקו עובד נוסף, 50% העסיקו עד עשרה עובדים, ו-3% העסיקו למעלה מ-100 עובדים. כ-70% מבעלות העסקים השלימו לפחות 12 שנות לימודים, ו-52% היו בעלות תואר אקדמי. רק ל-22% מהן היה ניסיון קודם ביזמות.

מנתוני המחקר עולה עוד, כי למעלה מ-90% מבעלות העסקים בישראל הן אמהות לילדים. "זה נתון שהפתיע אותנו", מודה אלמור, ומציינת כי במקומות אחרים בעולם, החלוקה שונה. "בארה"ב, ואף באירופה, אשה צריכה לעתים קרובות לעשות בחירה - או שאת בעלת עסק, כלומר קרייריסטית, או שאת בעלת משפחה. ברוב המקרים זה לא הולך ביחד. בקרב יזמות ישראליות, התפיסה שונה, ונראה לי שיש חיפוש אחר שילוב של שני ההיבטים הללו".

גם הגיל הממוצע של היזמות הישראליות גבוה יחסית ועומד על 50.5. "אפשר להסביר את העניין הזה בעובדה שהאשה הישראלית נוטה לפנות ליזמות רק אחרי שהילדים שלה גדלו", אומרת אלמור.

מהאקדמיה לתעשייה

בתחומי המדע והטכנולוגיה, אפשר להגיד שלוריא, גרושה בת 47 ואם לשני בנים, היא דוגמא יוצאת מן הכלל, שמוכיחה את הכלל. דוגמא לאשה, שבנתה את עצמה בשתי ידיים, כנגד כל הסיכויים.

בגיל 6 עלתה לוריא עם משפחתה ממרוקו לאשדוד. אבל מה שנראה כנתוני פתיחה לא מבטיחים, הופך לסיפור הצלחה. אחרי שהשתחררה מהצבא, היא למדה לתואר ראשון ושני בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. אחרי שעבדה שנתיים כחוקרת במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), חזרה לארץ והשלימה דוקטורט בגנטיקה וביולוגיה מולקולרית במכון וייצמן. משם עברה לאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, והתחילה בעבודת פוסט-דוקטורט בהנחיית פרופסור פול ברג, חתן פרס נובל בביוכימייה. "בסטנפורד ראיתי המון סטודנטים מהמחלקה לביוטכנולוגיה, שהקימו סטארט-אפים", היא מספרת. "בשלב מסויים הבנתי, שאני לא אמשיך באקדמיה, והחלטתי לפתח קריירה בתעשייה".

אחרי חמש שנים בקליפורניה, נפרדה לוריא מבעלה וחזרה לארץ עם שני הבנים. בשנת 95' היא התחילה לעבוד כמדענית בכירה בחברת הביוטכנולוגיה QBI. "עבדתי כמה שנים בחברה, עד שהבנתי שכאשה, למרות שהייתי מדענית בכירה, די קשה להתפתח מלמטה. הגעתי למסקנה, שזה זמן טוב לעזוב, ולחשוב מחדש על מה אני רוצה לעשות בחיים. באותו שלב לא חשבתי להקים חברה, אלא רק לעשות reset בראש. באיזשהו שלב הבנתי, שיש לי יכולות לפתח רעיונות, ראיתי שיש צרכים בשוק, התייעצתי עם מדענים שאני מכירה, וכך הפכתי להיות יזמת ביוטכנולוגיה".

את סטיל ביוטכנולוגיות הקימה לוריא לפני שלוש שנים בתוך החממה הביו-רפואית רד-רמות בתל אביב, שם היא עדיין יושבת. "בגלל שלא היה לי שום ניסיון עסקי, היה לי קשה מאוד לגייס כסף, ובתחום הביוטכנולוגיה צריך הרבה כסף למעבדות ולתשתיות. זה לא כמו היי-טק. הצגתי בפני רד-רמות את הרעיון שלי - להשתמש באינפורמציה הגנטית של גורמי מחלה, כדי לפתח מהם תרופות נגד המחלה. באותו שלב, מדובר היה רק ברעיון, בלי שום הוכחות שזה עובד. בכל זאת, הצלחנו לגייס סכום קטן של כסף, אפילו סכום מצחיק, מהמדען הראשי, כדי לפתח אותו".

מה זה סכום מצחיק?

"אני אפילו מתביישת להגיד. 180 אלף דולר לשנה".

לוריא כבר מצאה אפליקציות לטכנולוגיה שלה בתחום סרטן הריאות וסוכרת מסוג 2. "שנה אחרי שהקמנו את החברה, הצלחנו לגייס כסף ממשפחת זיסאפל, שהם בעלי החברה. אחרי שנתיים היו לנו כבר הוכחות שזה עובד, והיום אנחנו נמצאים לפני סיבוב השקעה של 5-3 מיליון דולר".

השותפה של לוריא בהקמת החברה היתה פרופ' מיה הורוביץ, ראש המחלקה לביולוגיה של התא ואימונולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שממשיכה לשמש יועצת לחברה. בסטיל ביוטכנולוגיות מועסקות היום שש מדעניות.

זה עניין של אידיאולוגיה שאת רק מעסיקה נשים?

"לא הייתי אומרת. אבל המציאות היא, שיש המון נשים בתעשייה הזאת. רבים אינם יודעים זאת, אבל כ-65% מבעלי תואר דוקטורט במדעי החיים בארץ הן נשים. למרות זאת, פחות מ-25% מאנשי הסגל באוניברסיטאות במדעי החיים הן נשים. בתעשייה שלנו, 70% מהעובדים הן נשים, אך לצערי, הן תופסות רק 10% מהעמדות הבכירות".

לדברי לוריא, לפני שהטכנולוגיה עוברת תהליך יקר מאוד של ניסויים קליניים, קשה לעניין קרנות הון סיכון. "אנחנו עדיין נחשבים לסיכון גבוה בשבילן. לכן, אנחנו בונים היום יותר על שיתופי פעולה עם חברות גדולות בתעשיית התרופות והפרמצבטיקה".

"קשה להתפתח מלמטה"

מניסיונותיה בשלוש השנים האחרונות, מסכמת לוריא, היא הגיעה למסקנה שבמקרים רבים, יזמות היא הדרך היחידה, לקידומה של אשה. "לאשה קשה מאוד להתפתח כשהיא מתחילה למטה. לכן, אין לה ברירה אלא לנחות מלמעלה. זה אומר - לסמן את התפקידים הבכירים ביותר או להקים עסק משלה".

מסיבות דומות, מציינת אילה מטלון, מנכ"ל פורום MIT ליזמות בישראל, מלכ"ר בינלאומי העוסק בייעוץ אסטרטגיה לסטארט-אפים, נשים רבות ביפן החלו לפנות בשנים האחרונות ליזמות. "אפיקי ההתקדמות האחרים היו חסומים בפניהן, למעשה. לכן, מי שרוצה להתפתח שם, צריכה להקים חברה בעצמה".

לפי המחקר של לרנר ואלמור, יזמות ישראליות חזקות בשירות ובחדשנות, אך חלשות בניהול, שיווק ופיננסים. "המשמעות של ממצאי המחקר, שאגב, נתמך בממצאים דומים גם בארה"ב", מציינת ד"ר אלמור, "היא שעסקים בבעלות וניהול נשית יתקשו להפוך מעסק קטן לפירמה גדולה. המוצר יכול להיות איכותי וכך גם השירות, אבל בגלל מחסור במיומנויות ניהוליות ופיננסיות, העסק לא יפרוץ קדימה. מצד שני צריך גם לקחת בחשבון - גם אם הדבר אינו לפי כללי הפוליטיקלי-קורקט - שרוב הנשים היזמות אינן רוצות שהעסק שלהן יצמח לממדים ענקיים. גם את זה צריך לדעת לכבד".

ממצאים אלו, קובעת מטלון, אינם רלוונטיים לתחומי המדע והטכנולוגיה. "מי שמקים עסק בתחום היי-טק, יש לו מראש מחשבות להגיע 'היי', ולא משנה אם זה גבר או אשה. זה סוג אחר של אנשים. אני דווקא מכירה לא מעט נשים, שהגיעו לתפקידים בכירים בתחום השיווק והפיננסים בהיי-טק. גם באם-סיסטמס וגם בקומפיוג'ן, למשל, בתפקיד סמנכ"ל הכספים עומדת אשה".

מדדי הצלחה שונים

מקובלת עליך המסקנה, שנשים נוטות פחות לקחת סיכונים?

"זה דווקא נכון, והוכחה לכך היא, שיש כל כך מעט נשים יזמות בהיי-טק".

מממצאי המחקר עולה עוד, כי ליזמות יש ציפיות נמוכות יותר מהעסק שלהן מאשר ליזמים. לעומת יזמים, שנוטים לראות ברווחים גדולים וצמיחה מתמדת ביטוי להצלחה, מהמחקר עולה כי יזמות נוטות לראות בשילוב הנכון של קריירה ומשפחה ביטוי להצלחה.

לוריא מסכימה, שנשים נוטות להסתפק במועט. "זה נכון, שלנשים יש נטייה לבקש ולא לדרוש. להיות גמישות ולהסתפק בפחות מגבר. אבל אני לא כל כך רואה בזה חיסרון".

גם לדעתך יזמות חלשות בניהול, שיווק ופיננסים?

"אלו הן מיומנויות, שכל אחד צריך לרכוש לעצמו, לא משנה אם הוא גבר או אשה. אני לא רואה הרבה גברים, שנולדים איתן. לכן, אני לא בטוחה שזה עניין ששייך למיגדר".