מחצבות: אין הכרעה לגבי המדידה

אחת השאלות המעניינות בחיוב שטחי קרקע בארנונה נוגעת לאופן חיוב מחצבה. שטח הקרקע הכולל במחצבה הוא שטח גדול, כשבפועל מתקיימת חציבה בחלק מצומצם. השטח הפיזי בו מתקיימת חציבה מדי יום הוא מזערי ומגיע במחצבות הגדולות ביותר לדונמים בודדים. לעומת זאת, שטח החציבה המצטבר במהלך השנה יכול להתפרס על פני עשרות ומאות דונמים.

"קרקע תפוסה" מוגדרת בפקודת העיריות כ"כל קרקע שבתחום העירייה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בניין". רשויות מקומיות רבות הפגינו יצירתיות רבה בבואן להטיל ארנונה על מחצבות, והטילו ארנונה הן על שטח החציבה בפועל והן על שטח המיועד לחציבה בעתיד. קיימות רשויות מקומיות שהגדילו לעשות והטילו ארנונה על קרקע החציבה בתעריף "מבני תעשייה", הגבוה בהרבה מתעריף קרקע. סוגיית תעריף החיוב למחצבות היא סוגייה המצריכה דיון נפרד, מאמרנו זה מצומצם לסוגיית גודל השטח לחיוב במחצבות.

בפס"ד שניתן בעניין נשר, עוד ב-1994, נדונה השאלה האם קרקע המיועדת לחציבה חייבת בארנונה. ביהמ"ש חזר על הלכת בג"ץ פרופיל חן, לפיה על מנת שקרקע תחוייב בארנונה כ"קרקע תפוסה" נדרשים שני אלמנטים מצטברים: חזקה ושימוש, כאשר אלמנט השימוש דורש שימוש ממשי, המתבטא בפעולה "המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים". ביהמ"ש קבע, כי רק הקרקע המשמשת לחציבה בפועל היא "קרקע תפוסה" החייבת בארנונה, והרשות המקומית אינה מוסמכת להטיל ארנונה על קרקע המיועדת לחציבה.

הקביעה כי יש לחייב את שטח החציבה בפועל בלבד אין בה די, שכן השאלה המורכבת יותר היא כיצד ייקבע שטח זה? ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בפס"ד שפיר נ' מועצה איזורית מטה יהודה, נדרש לשאלה ובחן שלוש שיטות מדידה לקביעת שטח החציבה בפועל. הראשונה, מדידת שטח החציבה ברגע נתון, ובלשון בית המשפט "מדידה רגעית". מדידה זו משקפת את שטח החציבה ליום בו נעשתה ומניח, כי שטח זה הוא שטח החציבה המקסימלי בכל רגע נתון במהלך השנה.

השנייה, מיפוי פוטוגרמטרי, שיטה המשווה בית שתי נקודות זמן. באמצעות פענוח של תצלומי אוויר משווים בין קווי הגובה במחצבה בתחילת השנה ובסופה, תוך תרגום השוני בקווי הגובה לשטח במ"ר. לפיכך, שטח בן דונם אחד שנחצב בינואר ולא נערכה בו חציבה לאחר מכן, יחויב כאילו חצבו בו כל השנה. השלישית, שיטת הכמויות, המכונה בפסה"ד "שיטת סלוטקי", שיטה המבוססת על כמויות החציבה בפועל המתורגמות למ"ר. השיטה מחלצת את נפח הכרייה דרך משקלו הסגולי של החומר הנחצב וע"י חלוקה למדרגה הנחצבת מתקבל השטח המ"ר.

ביהמ"ש פסל את השיטה הראשונה בקובעו, כי לא ניתן לחשב ארנונה המוטלת על בסיס שנתי לפי שימוש יומי, המשתנה עפ"י שיקולים סובייקטיבים שאינם ניתנים למעקב ולמדידה אובייקטיביים.

ביהמ"ש קבע, שיש לחשב את השטח לחיוב בארנונה על בסיס מדידה, המביאה בחשבון את כל שטח החציבה בפועל במהלך שנת המס, וקבע את שיטת המיפוי הפוטוגרמטרי כשיטה ראויה. ביהמ"ש השווה את חיוב שטח החציבה לחיובו של מפעל הפועל לסירוגין וקבע, כי הדבר דומה למפעל המשלם ארנונה עבור כל שטח המפעל, ואין זה משנה אם משתמשים בכולו או בחלקו תוך מעבר חלק אחד במפעל לאחר, מפעם לפעם. וכחיזוק חזר על הלכת חברת מצות ישראל.

ביהמ"ש לא עמד על האבחנה הקיימת בארנונה בין חיוב בניין לקרקע, שכן לגבי קרקע יש צורך בחזקה ושימוש, אולם בבניין לאלמנט השימוש אין כל נפקות. ביהמ"ש לא פסל את שיטת הכמויות, אך נמנע מלדון בה, לאור הסכמת הצדדים כי לא תחול במקרה דנן.

יש לציין כי בפסה"ד לא נדונו שאלות כמו, כיצד מנטרלת השיטה הפוטוגרמטרית שינויים בגבהים אשר אינם נגרמים מחציבה, דוגמת שטח שנסלל לדרך, קיר חציבה שנפל, שטח שנחשף לצורך חציבה, מערומי פסולת הנערמים ומפונים וכד'. אשר על כן, ניתן להעריך, כי המילה האחרונה בנושא שיטת המדידה של שטח החציבה בפועל טרם נאמרה.

הכותבים הם עו"ד ממשרד י. מיוחס ושות'.