"הרבה אנשים מסביב ישמחו, הנה הדוס מותקף"

"ככל שאדם ידוע יותר ומפורסם יותר, הוא גם פגיע יותר. זה סיכון מקצועי של כל עורך-דין מצליח, במיוחד כשפרגון הוא לא אחד מתכונותיה הבולטות של הקהילה המשפטית. אז יש מחיר לפרסום ויש מחיר לעובדה שאתה מסרב להיכנע. כך אני מורה זה שנים ללקוחות שלי, וכך אני נוהג: אני מסרב בעיקרון לשלם אגורה שחוקה אחת כדי להימנע מפרסום שלילי בכלי-התקשורת. אז הוגשה נגדי תביעה, וכלי-התקשורת מורחים אותי בהרחבה, ואני שומע איומים, שבגלל שאני דוס אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. שהרבה אנשים מסביב מאוד ישמחו, שהנה הדוס מותקף. כל זה מחיר זמני שאני מבין שצריך לשלם, שצריך לבלוע. אני אחכה בסבלנות לבירור התביעה, שאני משוכנע שתסתיים בלא-כלום".

יעקב וינרוט, הדוקטור ועורך-הדין המפורסם, עכשיו במעמד של נתבע, והוא מגייס להגנתו, גם התדמיתית, כל מה שיש בארסנל. וינרוט, אולי התקשורתן הטוב ביותר מבין עורכי-הדין בישראל, צריך לרתום עכשיו את הכישורים הללו, שהעמיד עד כה לרשות לקוחותיו המפורסמים, לטובתו-שלו האישית. זה לא עניין פשוט למי שנמנה עם העשירייה הפותחת של עורכי-הדין בארץ, למי שהוצע לו בעבר כיסא לבית-המשפט העליון, למי ששמו הועלה כבר יותר מפעם אחת בהקשר של מינוי ליועץ המשפטי לממשלה.

המדובר בתביעה אישית של כארבעה וחצי מיליוני שקלים שהגיש נגד וינרוט הקבלן עזרא עורקבי, בעקבות מחלוקת סביב חלוקת רווחים שהופקו מעסקות במקרקעין השייכים לפטריארכיה היוונית האורתודוכסית בירושלים.

וינרוט, צריך לומר, מיטיב לתפקד למרות הלחץ: לפני שלושה שבועות הגיש בשמו שותפו למשרד, עו"ד בעז בן-צור, בקשה לעיכוב הליכי התביעה. הבקשה הזו קיבלה מקום של כבוד בכל כלי-התקשורת — בחלק מהמקרים היא משכה יותר תשומת-לב מזו שזכתה לה הידיעה על עצם הגשת התביעה. אותה תופעה חזרה על עצמה לפני שבוע, כשבית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה. רק מיעוטם של כלי-התקשורת אזכר את הדחייה הזו ואת העובדה שהדחייה באה בשל העובדה שוינרוט לא צירף לבקשה תצהיר מטעמו.

וינרוט מצדו מסביר כי לא הגיש תצהיר כזה, כיוון שביקש שבית-המשפט יתבסס על נוסח החוזה בינו לבין התובע שהוגש לבית-המשפט, ובו מופיע, על-פי פרשנותו, סעיף בוררות חובה. וינרוט טוען גם היום כי על-פי הפסיקה תצהיר כזה אינו נדרש, אבל בית-המשפט קבע אחרת והטעים כי וינרוט היה צריך להגיש תצהיר ולהיחקר עליו נגדית. וינרוט כבר הודיע השבוע שהוא מתכוון להגיש בקשה חדשה, לצרף לה תצהיר ולהיחקר עליו אם יהיה בכך צורך.

אפשר להבין את ההתעקשות של וינרוט על העברת הפרשה למסלול בוררות. דחיית בקשתו לעיכוב ההליכים היתה בשורה רעה מבחינתו של וינרוט. מסלול הבוררות יכול להרחיק את התקשורת מהתיק העסיסי הזה ולחסוך לו הרבה מבוכה תקשורתית. זו, מן הסתם, הסיבה מדוע מתעקש התובע על בירור התביעה בבית-המשפט.

העניין המיוחד ביעקב וינרוט אינו נובע רק מבולטותו המשפטית, אלא בעיקר ממאפייניו האישיים יוצאי-הדופן. וינרוט, החרדי היחיד בצמרת עורכי-הדין בישראל, מהדס כבר שנים על התפר שבין העולם החרדי לחילוני. הוא חובש כיפה שחורה, אבל סרוגה, נטול זקן, ציציותיו מוסתרות. הוא מגדיר את עצמו כחרדי למהדרין, אבל רואה טלוויזיה, שולט בסלנג, ובעבר התנדב להנהלת "בצלם". בראיונות שנתן הוא דיבר על החזרת שטחים, כולל הכותל המערבי, אבל במקביל הצהיר כי נישואי-תערובת הם בעיניו בגידה בלאום.

השניות הזו מקורה כנראה בבית-אבא. הוא גדל בנתניה בבית דתי, אבל לא חרדי. אמו הלכה לעבודה בלי פאה, אביו בלי כיפה, סיפר פעם בראיון עיתונאי והסביר כי שניהם, "כמו האנוסים", ניסו להיטמע בסביבתם החילונית.

הוא עצמו למד תחילה בבית-הספר הממלכתי–דתי "יבנה", ואחר-כך בישיבה החרדית "היישוב החדש". בהמשך פנה לישיבת פוניבז' הליטאית בבני-ברק. באמצע הלימודים פרצה מלחמת ששת-הימים, והוא החליט לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא. הוא עשה שירות צבאי מלא בנח"ל, וגם בניו משרתים בצבא. אחרי השירות למד משפטים באוניברסיטת תל-אביב. את התואר סיים בהצטיינות, עשה דוקטורט, למד גם מתמטיקה ופילוסופיה, ואחר-כך פתח משרד משלו. בשלב מאוחר יותר צירף אליו את אחיו אברהם. הוא מתגורר על גבול רמת-גן—בני-ברק.

בעשר אצבעות מיקם את עצמו בליגה הראשונה של עורכי-הדין בארץ, יוצר לעצמו שם של סנגור אמוציונלי וחם-מזג. "אתה תחטוף אגרוף בפעם הבאה שתגיד לי שב במהלך דיון", אמר פעם לעו"ד יוסי כהן, שהיה מפרק התשלובת של הלקוח שלו אברהם שפירא. אריה דרעי, אבנר שאקי, זרח גהל, יהושע הלפרין, הרב חיים פרדס, דוד בלאס, יעל ויצחק מוריץ, משה בדש, יוסי חכמי, אהרן אבוחצירא, ניצב יעקב גנות, פרופ' דני גור, מאיר שטרית, אוהד סקורניק, מרגלית הר שפי, בנימין נתניהו, אריאל שרון, השופט צבי טל, רפאל איתן, אלי הורביץ ועזר ויצמן הם שמות נוספים של לקוחות שטיפסו אל משרדו המעוצב שבמרכז תל-אביב.

וינרוט עצמו כבר נשאל מה גורם לרשימת המפורסמים הללו לפנות דווקא אליו. מי שמגיע אליי, הוא אמר, מחפש מי שינהל בעבורו "מאבק טוטלי". טוטלי במובן המחויבות, הלהט, הרב-תחומיות, וגם הנכונות לצאת למלחמה תקשורתית. "איש יחסי-ציבור לא יכול לעשות את העבודה הזו", הבהיר בעבר את גישתו התקשורתית. "אתה צריך לעשות את זה מהר, ועם חומרים אוביקטיביים ולא עם גרסאות, ואתה צריך לשחק שחמט".

הסתיו של הפטריארך

כארבעה וחצי מיליוני שקלים תובע מוינרוט, אישית, הקבלן עזרא עורקבי. עיקרה של התביעה: עורקבי טוען כי בינו לבין וינרוט, ובין עורך-דין נוסף בשם שחר בן-עמי, נחתם ב-1999 הסכם לחלוקת רווחים שיופקו מעסקות במקרקעין, השייכים לפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית בירושלים. עורקבי טוען כי רק לאחרונה נודע לו כי וינרוט קיבל בעקבות עסקה כזו שכר-טרחה של 2.2 מיליון דולר, שעליהם, לטענתו, לא דיווח וינרוט לשותפיו. לטענת עורקבי, כל פניותיו אל וינרוט, בעצמו ובאמצעות פרקליטיו, לא נענו, ווינרוט עומד בסירובו להעביר את הכספים. השותף השלישי, עו"ד בן-עמי, לא הצטרף בינתיים לתביעה משיקולי אגרה, אבל הוא תומך בעורקבי, טוען כי גם לו מגיע אותו הסכום, ומבהיר כי לאחר סיום ההליך בין וינרוט לעורקבי ידרוש גם הוא את המגיע לו. סך התביעות מווינרוט הוא, לכן, קרוב לתשעה מיליוני שקלים, לא כולל שכר טרחת עורכי-דין, הצמדה וריבית.

וינרוט מצדו מאשר כי קיבל שכר-טרחה של למעלה משני מיליון דולר עם השלמת עסקת בית-שמש וטלביה, שאמורה היתה להעביר את קרקעות הפטריארכיה היוונית באזורים הללו לידי הקרן הקיימת לישראל. אלא שלטענתו אין לתובע שום זכות בכספים הללו, משום שההסכם שנחתם ביניהם בזמנו התגלה כבלתי ניתן לביצוע. לגרסתו של וינרוט, ההסכם נחתם על בסיס מצג שאף פורט בהסכם, ועל-פיו לעו"ד שחר בן-עמי יש זכויות במקרקעין של הכנסייה. מצג זה, לטענתו, היה מצג-שווא (עו"ד בן-עמי בתגובה: "זה שקר וכזב, היו לי זכויות, יש לי זכויות, ואם וינרוט היה מביא את המשקיע שהוא התחייב להביא, הוא היה נהנה מהזכויות הללו. זה שהוא לא קיים את הבטחותיו מנע מאיתנו לממש את הזכויות שלי").

לטענת וינרוט, הסכם חלוקת הרווחים בינו לבין עורקבי ועו"ד בן-עמי הסתמך על ההנחה שבן-עמי יביא את הזכויות במקרקעין, עורקבי יהיה הקבלן המפתח את השטח ויעסוק יחד עם בן-עמי בשינוי הייעוד של הקרקעות החקלאיות. וינרוט עצמו, לגרסתו, אמור היה לעסוק בייצוג אל מול הרשויות. אלא שלדבריו, בהמשך התברר לו שמי שהחזיקו לכאורה בזכויות במקרקעין היו יעקב רבינוביץ' ודוד מורגנשטרן ולא בן-עמי. השניים הללו, לגרסת וינרוט, היו מסוכסכים עם בן-עמי, וסירבו לעבוד עמו או להעניק את זכויות הפיתוח לעורקבי. וינרוט טוען כי השניים אף אסרו עליו בתכלית האיסור לגלות לבן-עמי ולעורקבי על העסקות הנרקמות, מתוך שחששו שהללו יטרפדו אותן. מכיוון שכך, לתפיסתו של וינרוט, הפך ההסכם בין השלושה לבלתי ניתן לביצוע.

עורקבי ובן-עמי, כמובן, רואים את הדברים אחרת. "ההסכם בינינו לא התבסס על פיתוח ולא על שינוי ייעוד של קרקע חקלאית. איזה פיתוח קרקע יש בטלביה וברחביה?", טוען עו"ד שחר בן-עמי, שמייצג בפני התקשורת גם את עזרא עורקבי. "ההסכם מחלק את הרווחים בין שלושתנו, כי אני הבאתי את רבינוביץ' ומורגנשטרן, שבלעדיהם אין עסקה. עורקבי חיבר ביני לבין וינרוט, ולכן קיבל שליש על התיווך, ווינרוט היה אמור להשתמש בקשריו עם מנהיגים ורשויות כדי לאפשר את קיום העסקה, כי המדינה אמורה לשלם ולקבל את הקרקעות הללו. גם הטענה שרבינוביץ' ומורגנשטרן סירבו לעבוד איתנו היא מגוחכת. בכלל, השניים לא הכירו את עורקבי באותו שלב, אפילו לא פגשו אותו. אז איך אפשר לטעון שהם התנגדו לו אם הם אפילו לא פגשו אותו?").

אבל הטענה הבולטת ביותר של וינרוט היא, כי השניים לא יכולים להיות זכאים לשום חלק בכסף שהתקבל אצלו משום שבינתיים התברר שהעסקה כולה היתה עסקת-עוקץ: שרבינוביץ' ומורגנשטרן פברקו הכול, זייפו את חתימת הפטריארך על ההסכם, לקחו את עשרים המיליונים ששילמה המדינה וסידרו את כולם. קק"ל, לטענת וינרוט, מתכוונת לדרוש את השבת הכספים, ולכן, אם הכסף הולך חזרה למדינה, אין במה להתחלק. "לא יכול להיות שום ספק בכך שהכוונה המסחרית של הצדדים בעת חתימת ההסכם לא היתה להיות שותפים לעסקה מהסוג שבוצעה בפועל. לא על זה חשבנו, על עסקת עוקץ פלילית מהסוג שבוצע, ולכן אין להסכם בינינו שום נפקות לכספים שהתקבלו עקב עסקה זו", טוען וינרוט.

על זה אומרים בן-עמי ועורקבי כי הכסף התקבל אצל וינרוט לפני שלוש שנים, כי הוא לא טרח לספר להם על-אודותיו, וכי הם גילו את התשלום רק בעקבות כתב-האישום שהוגש נגד רבינוביץ' ומורגנשטרן. לטענתם, אם וכאשר תהיה תביעת השבה מהמדינה הם יתמודדו איתה. "אני לא מבין את החוצפה לבוא ולהגיד: הכסף שלך יישאר בכיס שלי כי אולי המדינה תתבע אותו", אומר עו"ד שחר בן-עמי, "זה הכסף שלי, תן לי אותו; ואם וכאשר תהיה תביעת השבה, אני אחליט מה אני עושה בכסף שלי".

התקשורת יכולה להיות הפכפכה

אלה ימים לא-קלים לעו"ד יעקב וינרוט. התביעה הנוכחית, שנמצאת היום בחיתוליה, עתידה להכניס את כלי-התקשורת ואת הברנז'ה כולה אל חשבון הבנק שלו, אל מערכת יחסיו עם לקוחותיו, אל פרטי המסלול שעשה במסע הארוך אל הכסף הגדול באמת. אם לוקחים בחשבון שעורקבי, באמצעות מקורביו, אומר כי בידיו הקלטות של השיחות ביניהם, מבינים מיד את פוטנציאל המבוכה שיש בתיק הזה מבחינתו של וינרוט. וינרוט עצמו אומנם ממעיט בערכן של הקלטות ("אין לי שום בעיה עם שום דבר שאמרתי"), אבל ברור שגם אם אין בהקלטות הללו שום דבר שסותר את גרסתו, יש בהן כדי לעורר חשש לאי-נוחות: אף אחד שמדבר לתומו עם השותף שלו, לא לוקח בחשבון בכל רגע ורגע שהשיחות הללו עלולות להיות מושמעות בעתיד באולם בית-המשפט. לך תזכור מה אמרת, על מי דיברת, באיזו לשון השתמשת.

בהקשר הזה, שמו הטוב של וינרוט כגאון משפטי, ואהדת התקשורת, הרואה בו זה שנים פרפורמר בחסד, כל אלה אינם מעניקים לו שום חסינות. להיפך. לוינרוט יש מספיק ניסיון כדי לדעת כמה הפכפכה יכולה התקשורת להיות, והוא לא שוכח את זה לרגע. האיש הזה, 300 דולר ומעלה לשעה, נאלץ השבוע לשבת עם עיתונאים ולהסביר להם את הצד שלו בפרשה הזו. לא שוינרוט לא רגיל לשבת עם עיתונאים, הוא עושה את זה בשביל הלקוחות שלו מאז ומתמיד. אבל אז הוא בתפקיד, ולא השם הטוב שלו הוא שעומד על הפרק.

דווקא הפעם, ניכר בוינרוט שהוא מתאמץ שלא לגלוש לאמוציונליות שמאפיינת אותו כסנגור. הוא מפרט את עמדתו, הוא עונה בסבלנות על השאלות בנוגע לעזיבות של עורכי-דין ממשרדו (ר' מסגרת). כן, הוא יודע שיש בברנז'ה לא-מעט אנשים שישמחו לאידו. מזווית-הראייה שלו זה אפילו נתפס טבעי, לא מפתיע.

לפני ארבע שנים, בראיון לידיעות אחרונות, הוא אמר: "אני יודע שהמעמד שלי הוא על-תנאי. בשלב מסוים, בדקה מסוימת, אם אני אריב, אם אני אתקוטט, אם אני אצעק, אז הצעקה דוס מסריח תפרוץ החוצה. ואם לא החוצה, יאמרו אותה בצד. יש עורך-דין מפורסם בתל-אביב, שהסתכסכתי איתו על רקע ויכוח טכני, והוא צעק עליי: כך מתנהגים דוסים. עד היום אני לא מדבר איתו. ובואו נדבר גם על הדרך שלי אל המקום שבו אני נמצא היום. כדי להיות מועמד לבית-המשפט העליון — וכל אחד יודע שאני אף פעם לא רציתי להיות שם, כי אני סנגור מטבעי, אבל אם הייתי רוצה — הייתי צריך להיות פי עשרה יותר טוב מכל חילוני".

מרגיש אאוטסיידר

הוא אנדרדוג בנשמתו, וינרוט. תמיד מרגיש מוקצה, אאוטסיידר, לא שייך. אולי, כמו שהוא חושב, זה קשור לכיפה שלו ולאופן שבו מתייקת אותו החברה החילונית בגללה. אולי, כמו שחושבים אחרים סביבו, זה פשוט עניין של אופי.

עם כל מעמד הסופרסטאר המשפטי שלו, וינרוט, בתפיסתו העצמית, רואה את עצמו כפרולטריון. הוא לא משייך את עצמו לליגה של רם כספי, יגאל ארנון ודומיהם. מבחינתו, הם האליטה, הוא הצווארון המשפטי הכחול: זן עורכי-הדין שהולכים לבתי-המשפט, מתעמתים עם שופטים חסרי-סבלנות, נאבקים בתקשורת העוינת, מחלצים נאשמים מבין מלתעותיה של מערכת ערלה, וחוזרים הביתה, בסופו של יום, מוכים וחבולים. איפה הוא ואיפה המשרדים המסחריים שעושים כסף גדול בהינף חוזה. גם מהבחינה החברתית הוא לא משייך את עצמו אליהם. פה ושם אפשר לשמוע ממנו עקיצה מכוונת היטב. מי שמכירים אותו מקרוב אומרים שיש בו משהו עצור. הוא לא מגיע לאירועים הנחשבים של הברנז'ה, לא אוכל במסעדות הנחשבות, לא נוסע למקומות המקובלים, לא מתחכך. עם כל ההצלחה שלו, וההישגים, וההערכה שאינה נתונה במחלוקת ליכולתו המשפטית, וינרוט, לתחושתו, אף פעם לא הצליח להיות אחד מהחבר'ה.

פרשת הערעור אמפל אמריקן ישראל נגד יכין–חקל חיזקה מאוד את הרושם הזה. בקהילייה המשפטית עורר ההליך הזה עניין רב: וינרוט ייצג את אמפל. עו"ד יוסף בנקל — את יכין–חקל. יכין–חקל זכתה במחוזי, ואמפל ערערה לבית-המשפט העליון. בשל מה שוינרוט הגדיר לאחר-מכן בבית-המשפט "טעות אנוש", לא הופקד עירבון. חודש לאחר הגשת הערעור ביקשו המערערים, באמצעות משרד וינרוט, להמיר את העירבון בערבות צד ג'. הם קיבלו רשות לעשות זאת בתוך 15 יום.

גם ערבות זו לא הופקדה בבית-המשפט, ורק חודש אחר-כך, כשמזכירות בית-המשפט העליון הודיעה כי הערעור נרשם לדחייה עקב אי-הפקדת עירבון, הונחה הערבות במזכירות בית-המשפט. זאת באופן חד-צדדי ומבלי לבקש אישור לכך. יכין–חקל, שלייצוגה הצטרפו בשלב זה יגאל ארנון וברק טל, ביקשה לדחות את הערעור בשל אי-הפקדת העירבון. היא גם התנגדה לבקשת אמפל, באמצעות עו"ד וינרוט, להאריך את המועד להפקדת עירבון כדי לאפשר את תיקון הטעות ולהכשיר את הערעור שעניינו מיליונים רבים של דולרים.

סירובו זה של משרד ארנון עורר תשומת-לב בקהילייה המשפטית. עורכי-דין, בוודאי בליגה הזו, לא נתפסים בדרך-כלל בטעות טכנית של עורך-הדין של הצד שכנגד. היום המתמחה שלך פישל, מחר המתמחה שלי יפשל. אתה לא חוסם ערעור של מיליונים בגלל איחור בהפקדת עירבון, מקסימום אתה מבקש להטיל הוצאות. הרכילות הפנימית ידעה לספר שוינרוט פנה תחילה לעו"ד בנקל, וביקש שיסכימו להאריך את המועד להפקדת העירבון. בנקל אמר: לך לדבר עם יגאל. וינרוט הלך, אבל ארנון אמר לא. יוסף בנקל כמו-גם יגאל ארנון עצמו סירבו להתייחס לפרשה, אבל מי שמכיר את התיק הזה מקרוב אומר שארנון מדגיש מאז שוינרוט לא פנה אליו אישית כדי לבקש. וינרוט, צריך להדגיש, אומר שכן.

ארנון, מכל מקום, הדגיש כבר אז בבית-המשפט כי הטעות, להבנתו, אינה טעות של וינרוט כי אם טעות פנימית של אמפל. במילים אחרות: ארנון ביקש להעתיק את הוויכוח מהזירה הקולגיאלית, ולמקמו בזירת הסכסוך העסקי. ובזירה הזו, העסקית, הלקוח של ארנון רצה לנצח ולנצל את המחדל של הצד שכנגד. ארנון הלך איתו עד הסוף וניצח.

הרשמת חגית מאק קלמנוביץ' דחתה את בקשת משרד וינרוט להאריך את המועד להגשת העירבון, משום שקבעה כי התצהיר שצורף לבקשה אינו מבהיר כיצד אירעה אותה טעות, שבשלה לא הופקד העירבון. ערעור על החלטתה של הרשמת הוגש לעליון ונדחה על-ידי המשנה לנשיא דאז, השופט שלמה לוין. וינרוט הפגוע בחר בזמנו במהלך יוצא-דופן, והגיש עתירה לבג"ץ נגד שלמה לוין. לשכת עורכי-הדין הצטרפה לעתירה, אבל וינרוט עצמו משך אותה בהמשך. בערעור שהגישה אמפל נגד יכין–חקל בעניין מהלכי-ההמשך העסקיים של הפרשה, היא מיוצגת על-ידי עו"ד צבי פירון. הערעור הזה טרם נשמע.

העוקץ

עסקת הפטריארכיה, אלמלא התרסקה בקול גדול, יכולה היתה למחוק כליל את זכר עסקת אמפל ולהפוך את וינרוט למושא קנאתם של עורכי-הדין, גם במשרדים הגדולים ביותר. עיקרי הפרשה כבר פורסמו בזמנו בכלי–התקשורת. על-פי כתב-האישום, שהוגש לפני שנתיים בדיוק לבית-המשפט המחוזי בירושלים, מדובר בעסקת–עוקץ אדירת ממדים, שוינרוט שיחק בה שלא ביודעין תפקיד מרכזי, כשהוא מייצג בפני המדינה שני אנשי עסקים בשם יעקב רבינוביץ' ודוד מורגנשטרן.

הללו הציגו את עצמם כבעלי קשרים עם הפטריארך וכמי שיש להם זכויות במקרקעין של הפטריארכיה היוונית. את עו"ד וינרוט הם שכרו כדי שייצגם מול הרשויות. גרסתם היתה כי הפטריארך מוכן להחכיר בחכירת-המשך את הזכויות בקרקעות הללו ברחביה ובטלביה. אלא שבשל הסובבים אותו, פלסטינים כולם, הוא מנוע מלהעביר את הקרקעות ישירות למדינה. לכן, תשמש חברה זרה בבעלותו של רבינוביץ' כגורם-ביניים. המדינה תעביר לאותה חברה סכום שיכסה הן את החכירה והן את הוצאותיהם ושכר טרחתם של רבינוביץ' ומורגנשטרן, החברה תעביר לפטריארך את חלקו, תקבל את האדמות, ותעבירן לקק"ל. מדינת ישראל הסכימה לשלם 20 מיליון דולר תמורת החכרת הקרקעות ל-999 שנים. עוד תקציב של 50 מיליון דולר הוקצה לעסקה נוספת במר אליאס, שהיתה אמורה להיחתם בהמשך.

וינרוט קיבל את הכסף כנאמן, שיעביר את הכסף רק לאחר שהפטריארך יחתום. בפועל, אחרי דחיות מרובות, התקיים טקס החתימה ערב חג הפסחא. אל מעמד החתימה הגיעו, מלבד וינרוט ולקוחותיו, רופא, שיבדוק את כשירותו של הפטריארך הזקן והחולה, נוטריון, שאמור היה לאשר את חתימותיו של הפטריארך, ונציג הקרן הקיימת לישראל. וינרוט הביא איתו צ'קים בנקאיים.

הפגישה נקבעה ליום שישי בשעות אחר-הצהריים. בהגיע הפמליה לכנסייה הודיע להם רבינוביץ' כי בשל מצבו הבריאותי של הפטריארך וכדי להסתיר את ההתרחשות מעוזריו הפלסטינים, עליהם לעלות לחדרו אחד-אחד. קודם עלה הרופא, שאישר את כשירותו לחתום. אחריו עלה הנוטריון. כשזה ירד ואישר שהפטריארך חתם, עלו לחדר וינרוט ונציג הקק"ל. וינרוט הודה לו באנגלית על השלמת העסקה הפטריארך, גם הוא באנגלית, הודה לו על דבריו והזמין אותו לבוא שוב. וינרוט מסר את הצ'קים לרבינוביץ'.

16 מיליון דולר היו אמורים לעבור לידי הפטריארך. ארבעת המיליונים הנותרים חולקו על-ידי וינרוט על-פי ההוראות שקיבל מלקוחותיו. מתוך הסכום הזה, 2.2 מיליון נשארו אצלו כשכר-טרחה. לגרסתו של וינרוט, חלק ניכר מהסכום הזה ניתן לו בעבור טרחתו על עסקת מר אליאס, שהיתה אמורה להיחתם מיד בהמשך. זאת משום שבעסקת רחביה וטלביה לא היו אמורים להיות לרבינוביץ' ומורגנשטרן רווחים גדולים אחרי התשלום לכנסייה ולמס שבח. מי שהיה בסביבתו של וינרוט בתקופה הרלבנטית אומר שמשא-ומתן נוקשה התנהל סביב שני המיליונים הללו. "אמרתי לו גזלן", שחזר בזמנו וינרוט באוזני מקורביו את המשא-ומתן הזה, "אתה קיבלת 20 מיליון, עוד מעט תקבל עוד 50. עסקת בית-שמש הושלמה. מה עם הכסף שלי?".

אלא ששמחת המתעשרים היתה קצרה. זמן קצר אחר-כך דלף דבר קיום העסקה לכלי-התקשורת, והכנסייה התלוננה כי הפטריארך מעולם לא חתם על עסקת המקרקעין האמורה. וינרוט, שלא העלה על דעתו מה גדול הוא הפיאסקו, הציע להעביר את החתימות לבדיקת המז"פ המשטרתי. מהר מאוד התברר שהחתימה על המסמכים אינה חתימתו של הפטריארך. במהלך חקירת המשטרה שנפתחה התברר כי הנוטריון, שהובא לעסקה על-ידי וינרוט עצמו, לא ראה את מעמד החתימה, והסתמך על עדותם של רבינוביץ' ומורגנשטרן.

מחקירת המשטרה, שהבשילה לכדי כתב-אישום נגד רבינוביץ' ומורגנשטרן, עולה כי השניים זייפו את החתימה, ושכנעו את הפטריארך החולה כי האנשים המעפילים אל חדרו הפרטי באו לברך אותו לרגל החג. הפטריארך, שאינו דובר אנגלית על בוריה, לא הבין מה קורה סביבו. כספי המדינה, על סך 20 מיליוני דולרים, נעלמו ואינם. על-פי כתב-האישום נטלו רבינוביץ' ומורגנשטרן את הכסף. השניים מכחישים את כל האישומים המיוחסים להם, וטוענים כי הכסף נמסר לכנסייה. כך או כך נותרה המדינה קירחת מכאן ומכאן. כסף אין, קרקעות אין, והסכום היחיד שברור מה עלה בגורלו הוא שני מיליוני הדולרים ששולמו כשכר-טרחה לוינרוט.

"סנגור זה חלק מהאני שלו"

התוצאה הזו, עוד לפני הגשת התביעה הנוכחית על-ידי עורקבי, הסבה לוינרוט עוגמת-נפש רבה. חקירת המשטרה אומנם זיכתה אותו מכל חשד למעורבות בפרשה, וקבעה כי גם הוא היה קורבן למעשה הרמייה, אבל גם כך ספג שמו המקצועי מכה לא קלה. עצם העובדה שנפל קורבן לפרשת עוקץ שכזו, שנאלץ למצוא את עצמו בחקירה משטרתית, מגן על שמו הטוב, הוא מכה לא קלה לעורך-דין במעמדו. עד היום, כשהוא נדרש לפרשה הזו, מדבר וינרוט על "המארה הזו שהובאה למשרדנו".

תתנהג היום אחרת, בחשדנות מוגברת, אל לקוחות חדשים?

"לא. מה, אני אעביר לקוחות בפוליגרף? זה חלק מהסיכון המקצועי. אני לא הראשון שלקוח שיקר לו".

מילא שיקר. אבל הרי כמעט הסתבכת בעצמך.

"מה זה כמעט הסתבכתי? לא היתה לי שום ידיעה על מעשה העוקץ, והמשטרה והפרקליטות קיבלו את גרסתי באופן מלא".

זה נכון. אבל אלמלא היה נציג הקרן הקיימת עולה איתך לחדר של הפטריארך ומעיד על מה שנאמר ביניכם, יכולת למצוא את עצמך נאשם.

"זה נכון שבדיעבד, כשאני מסתכל לאחור, אני קולט שנס היה לי בזה שנציג הקק"ל עלה איתי לחדר. אלמלא הייתי מתעקש שנציג מטעם הקרן הקיימת יצטרף לחתימה, הכול יכול היה להיגמר אחרת. ככה יש עד נוסף, בלתי תלוי, שיכול להעיד מה היה בפגישתי עם הפטריארך ולא יכול להיווצר שום ספק–ספיקא כאילו ידעתי משהו על מה שהתרחש שם".

גרסתו של וינרוט התקבלה כאמור על-ידי המשטרה והפרקליטות. אבל עצם הפוזיציה הזו, שבה הוא תלוי בעדותם של אחרים, היא דבר שוינרוט צריך היה לעכל. בחודשים האחרונים נשמעים מכיוונו דיבורים על כוונתו לפרוש ממשרד עורכי-הדין שלו ולחזור לאקדמיה. וינרוט, שכותב בימים אלה ספר "היושב על התפר שבין המשפט, הפילוסופיה וההלכה", מדבר על סיום הספר כמועד הפרישה. אז יש מי שמאמינים לדיבורים הללו ורואים בהם סיומו של תהליך שחיקה מקצועית שעבר עליו בשנים האחרונות, אבל בדרך-כלל משוכנעים שומעיו שמדובר במשבר זמני חולף. "וינרוט לא יפרוש", אומר מי שעבד קרוב אליו. "הוא איש אמוציונלי מאוד, והוא לוקח הכול ללב. זה מה שעושה אותו לסנגור יוצא-דופן, וזה מה שגורם לפרשייה האחרונה להמאיס עליו את כל המקצוע. אבל הוא לא יקום וילך. להיות סנגור זה חלק ממה שהוא, מהאני שלו".