מצב חירום - אז ועכשיו

תוכנית הייצוב של 1985 הפחיתה את השכר בצווים בשיעור של כ-15% ברוטו, כאשר השכר נטו ירד רק ב-8% (עקב עדכון מדרגות המס לאינפלציה), התוכנית הנוכחית מורידה את השכר בסקטור הציבורי בלבד, בשיעור ממוצע של כ-8% (מדורג ופרוגרסיבי) ומבצעת במקביל, הפחתת מס הכנסה, הממתנת את השינוי.

על פניה נראית התוכנית הנוכחית נוחה יותר ליישום. אולם הערכה אובייקטיבית, כלכלית, מוסדית ופוליטית מראה, שסיכויי ההצלחה של התוכנית הנוכחית צנועים למדי. אנסה לנמק זאת בכמה נקודות המבדילות בין שתי התוכניות:

* הישרדות. התוכנית הכלכלית של שנת 1985 הייתה מאבק "על הדולר האחרון" של מדינת ישראל. ניתוח המגמות הראה אז שלא נוכל, כנראה, לעבור את שנת 1986 ללא הגבלות מט"ח, ומקורות המימון לייבוא חומרי גלם, מכונות, ציוד וכדומה, הלכו ואזלו. ממשלת פרס-מודעי, פעלה תחת איום של אקדח לרקה. ההיפר-אינפלציה, בשיעורים של מאות אחוזים, רק חיזקה את תחושת החירום.

התוכנית הנוכחית היא מאבק הישרדות על "השקל האחרון". הממשלה חייבת להנפיק 5-4 מיליארד שקל לחודש כדי לעמוד בגרעונות התקציב ובמיחזור, הגרעון השנתי נאמד ב-30 מיליארד שקל.

הישרדות שקלית לא דומה להישרדות מט"ח, מרגע שייתקבלו הערבויות תוכל הממשלה לבצע מדיניות גרועה, של מימון גרעון גדל והולך, באמצעות הנפקה בחו"ל; החוב הלאומי יגדל, אך המשק יוכל לשרוד עוד תקופה ממושכת.

העם בישראל רואה אמנם משק דועך כלכלית, אך עם מצב מט"ח יציב וערבויות בהיקף של 40 מיליארד שקל ויותר, החרב איננה מונחת עוד על צווארינו, מכאן, שההסכמה לקבל תוכנית חירום היא מוגבלת פוליטית וציבורית. * הגיבוי האמריקני. תוכנית הייצוב לוותה בזמנה בסיוע גדול מאוד במענקים. ארה"ב התנתה את שלבי העברת המענקים ביישום מלא של כל התוכנית, ומעקב צמוד של המשלחת האמריקנית על יישום כל פרטי התוכנית המשותפת. הממשלה והעם ידעו אז, שללא יישום התוכנית, המענק האמריקני לא יועבר, התוכנית תקרוס ותגרור עימה משבר מט"ח אדיר ועלייה לשיעורי אינפלציה שעלולים להגיע ל-4 ספרות (כתוצאה מעליית מחירים מאסיבית ביולי והצמדות משוכללות).

התוכנית הנוכחית כמעט ואינה כוללת סיוע במענקים, רובה ערבויות, ממשלת ארה"ב לא מעורבת ממשית בתוכנית ומלבד הצהרות כלליות, איננה צד ביישום התוכנית, בוודאי לא בכפייתה.

* התקווה. תוכנית הייצוב כללה אמנם מרכיב גדול של הישרדות, ואולם מרכיב התקווה היה ריאלי וניתן למימוש. כבר באוגוסט-ספטמבר 1985 ראינו ירידת אינפלציה לרמות נמוכות מאוד. התוכנית הנוכחית כוללת אמנם מרכיבי צמיחה אמיתיים ואולם הציבור והעובדים אינם מאמינים בכך. זאת, משום שהם מקבלים הבטחות צמיחה כבר שנתיים ויותר - כצ'קים ללא כיסוי.

* קיצוץ שכר לעומת הקפאה חלקית. הוגי התוכנית בשנת 1985 ניצלו את האינפלציה המהירה כדי לשחוק את השכר הריאלי. וכך נמנעו במכוון מהורדת שכר מוחלטת, שהיא קשה פסיכולוגית. התוכנית הנוכחית מנסה לבצע הורדת שכר בערכים מוחלטים, ויוצרת אופוזיציה חזקה מאוד ואובדן בטחון כלכלי לעובדים ולפנסיונרים.

* ביטול סלקטיבי לעומת אוניברסלי. בתוכנית הייצוב היה שיעור ההפחתה בשכר אחיד, לכל הסקטור העסקי והציבורי, ללא שינוי בחלוקת ההכנסות היחסית. התוכנית הנוכחית, בהגיון כלכלי רב, פועלת רק נגד השכר בסקטור הציבורי (השכר בסקטור העסקי נשחק גם כך). עם זאת, היא נוקטת טעות כלכלית ופוליטית חריפה, בכך שהיא מעלה הצעה פרוגרסיבית מאוד - הורדת שכר שולית של 21 אחוזים לבעלי הכנסות גבוהות, לעומת שיעורים מתונים לבעלי הכנסות נמוכות ובינוניות.

כלכלית - פרוגרסיביות הפחתת השכר סותרת את המציאות הכלכלית בכך שהיא משנה טכנית חלוקת הכנסות בשוק העבודה ומוציאה את הסקטור הציבורי מהתחרות עם הסקטור העסקי, בכל מה שקשור לדרגים מקצועיים ומנהליים, בהכנסות הגבוהות. פוליטית - הממשלה מתגרה דווקא בבעלי ההכנסות הגבוהות יחסית, שהם הגורם הדומיננטי בכל איגודי העובדים הממשלתיים והציבוריים, ויוצרת אופוזיציה חזקה לתוכנית. הצעת הממשלה נראית אטרקטיבית בתקשורת, אך לא במציאות.

* תנאים פוליטיים משלימים. ממשלת האחדות של 1985, בראשות פרס, שמיר ושר האוצר מודעי, פעלה בצד המדיני במקביל לתוכנית הייצוב, באמצעות נסיגה חד צדדית מרוב שטחי לבנון. בכך היא הקטינה את הנטל הבטחוני ויצרה שיפור נוסף במצב הכלכלי.

הממשלה הנוכחית לא נותנת שום תקווה כלכלית, משום שמהלכיה הפוליטיים-בטחוניים מוכיחים העדפה מוחלטת לסטטוס-קוו האלים ביחסינו עם הפלשתינים ובהתנחלויות.

אזרחי ישראל, יונים כניצים רואים ממשלה המפנה משאבים אדירים להתנחלויות, ומביטים בתדהמה בשישה חיילים השומרים על מתנחל אחד בהיאחזות לא חוקית. העם רואה ממשלה מבוהלת מכל הצעת שלום ומכל תזוזה של אבו-מאזן לכיוון של הסדר, שמא הדבר יביא להקפאת התנחלויות או אפילו, רחמנא ליצלן, לפירוק כמה מאחזים.

העם יודע שגם הצלחת התוכנית וגידול בצמיחה יקוזז מהפסד תוצר הנובע מהאינתיפאדה. ב-2002 בלבד, הפסדנו עקב זאת 4% תוצר, ועוד ידינו נטויה.

תוכנית נתניהו היא מקצועית. היא החלופה הטובה ביותר, לא משום שהיא ליברלית, אידאולוגית, אלא משום שהיא מתמודדת עם הבעיה המרכזית של המשבר הנוכחי: גידול יחסי מאסיבי של הסקטור הציבור, אשר נבע משקיעת הסקטור העסקי (עקב האינתיפאדה), ומשבר המסים שנבע ממנו.

סיכויי התוכנית, עם זאת, נראים מועטים, עקב הנסיבות שפורטו לעיל. אני מעריך, כי הממשלה תצליח להעביר את קיצוצי התקציב, אולם בתחום השכר יעבור רק הסכם חלקי ודל. הגרעון התקציבי יגדל וימומן בחלקו מהנפקות בחו"ל, החוב הלאומי יגדל, המשבר הכלכלי יידחה, אך לא יימנע. סיכויי הצמיחה בתנאים אלה ובסכסוך מתמשך, הם מעטים.