החזרי ארנונה: זו לא עתירה מינהלית אלא תובענה כספית

על פי חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, לבית המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון בעתירה נגד רשות בענייני ארנונה. השאלה שעלתה לדיון היתה, האם תביעה להחזר תשלומי ארנונה ששולמו ביתר, בה נכרך גם סעד של צו הצהרתי בדבר גובה תעריף הארנונה הנכון, לאור חריגת הרשות מהסמכות שניתנה לה בחוק ההסדרים - היא בסמכות בית המשפט האזרחי או בית המשפט לעניינים מינהליים? השופט שילה מבית המשפט בראשון לציון קובע, שהסמכות היא לבית המשפט האזרחי.

סקאל דיוטי פרי בע"מ ואח' (להלן: "המשיבים"), הגישו לבית משפט השלום בראשון לציון תובענה כנגד עיריית נס-ציונה (להלן: "המבקשת"), להחזר תשלומי ארנונה, שלטענתם שילמו ביתר, וכן למתן סעד הצהרתי בדבר גובה תעריף הארנונה הנכון לשנת 2002. התובענה נדונה בפני השופט שילה.

לטענת המשיבים, הם חויבו לשלם ארנונה מעל למתחייב בחוק, לאחר שהמבקשת חרגה מסמכותה בהטלת אותן ארנונות, ופעלה בהתעלם ממגבלות שהטיל עליה חוק ההסדרים במשק המדינה 1992, שהורה, בין היתר, על הקפאת תעריפי הארנונה בתנאים שנקבעו בו.

המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענה לחוסר סמכות עניינית. המבקשת גורסת, כי בית המשפט המוסמך לדון בתביעה דנן הינו בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתה, התביעה בה תוקפים המשיבים את צווי הארנונה הרלוונטיים היא במהותה עתירה מינהלית בענייני ארנונה, כמשמעות הדברים בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן "החוק").

סעיף 5 לחוק קובע כדלקמן:

בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:

(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי ב/תוספת הראשונה (להלן: "עתירה מינהלית").

(2)ו (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן: "תובענה מינהלית").

ובסעיף 1 לתוספת הראשונה נכללו: "ארנונות - ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד; לעניין תוספת זו, החלטות - לרבות התקנת תקנות".

התוספת שלישית מכירה בסוג אחד בלבד של תובענות, והוא תובענות בענייני מכרזים. אם כן, על יסוד הוראות אלה ניתן לקבוע, כי בית המשפט לעניינים מינהליים הוא אכן בית המשפט המוסמך לדון בתקיפה ישירה של החלטה מינהלית בענייני ארנונה.

אולם, השאלה המתעוררת, לנוכח טענת המבקשת, היא מה דינה של תביעה כספית הכרוכה בתקיפה של עקיפה של החלטה שכזו; האם הסמכות לדון בתביעה שכזו נתונה אף היא לבית המשפט לעניינים מינהליים, או שמא מצויה היא בידי בית המשפט הכללי. השופט שילה קובע, כי בית המשפט המוסמך הוא בית המשפט הכללי. מסקנה זו עולה הן מהטקסט החוקי, הן מתכלית החוק והן מההיסטוריה החקיקתית ודיני הסמכויות שקדמו לחקיקת החוק.

הטקסט החוקי כיצד? הוראות סעיף 5 לחוק מלמדת, כי המחוקק הבחין הבחן היטב בין עתירה מינהלית (התוספת הראשונה לחוק) לבין תובענה מינהלית (התוספת השלישית לחוק). המבקשת טוענת, כי התביעה דנן צריכה להידון כעתירה מינהלית, אך בפנינו מצויה תובענה כספית גרידא ולא עתירה, ותובענה שכזו לא נמנתה בתוספת השלישית. אפיונה של התביעה דנן כעתירה מינהלית הוא מלאכותי ואיננו מתיישב עם הפרשנות המקובלת של המונחים "תובענה", מחד גיסא, ו"עתירה מינהלית", מאידך גיסא.

תכלית החקיקה כיצד? סעיף 1 לחוק מלמדנו, כי תכלית הקמתו של בית המשפט לעניינים מינהליים היתה: "להסמיךו את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדקו".

העברת הדין בעניינים מינהליים שונים, שנדונו קודם לכן בבג"ץ, לבית המשפט המחוזי עמדה, איפוא, ביסוד החקיקה.

הוראת סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק, אמנם העבירה לבית המשפט לעניינים מינהליים את הסמכות לדון בעתירות נגד החלטות הרשות בענייני ארנונות, החלטות שיכולות היו להידון קודם לחקיקת החוק בבג"ץ, אך מה טעם להסיק מכך אודות העברתן של תביעות כספיות, שעניינן ארנונות, לסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים?

ההיסטוריה החקיקתית ודיני הסמכויות הקודמים - כיצד? אין צורך לומר - קובע השופט שילה - שקודם לחקיקת החוק, לא היה בג"ץ דן בתביעה מעין התביעה דנן. קשה להלום (קשה לראות מצב - ר.ש.י), כי ערכאה שהוקמה במטרה לדון בעתירות שנדונו קודם להקמתה בבג"ץ, תדון מעתה בתביעות כספיות שבית המשפט שהיה מוסמך לדון בהן הוא בית משפט השלום. אילו חפץ המחוקק בשינוי קיצוני שכזה בכללי הסמכות העניינית, יכול היה לעשות כן במפורש.

אמנם בית המשפט לעניינים מינהליים מיועד גם להיות בית משפט מקצועי העוסק בעניינים מינהליים, אך אין בייעודו זה כדי לשלול את הסמכות העניינית הקיימת לבתי המשפט הרגילים לדון, לפי מבחן הסעד המבוקש, בתובענות כספיות. בתוקף סמכותם העניינית, מוסמכים בתי המשפט הרגילים לדון בתקיפה עקיפה של המעשה המינהלי (סעיף 76 לחוק בתי המשפט).

התוצאה הסופית: הבקשה נדחתה. נקבע כי לבית משפט השלום סמכות לדון בתובענה.

ת.א /4184 02, בימ"ש השלום בראשל"צ, השופט א. שילה.

בשם התובעים: עו"ד י. פינק.

בשם הנתבעת: עו"ד צ. טויסטר.